לאחר גלות יהויכין
נחלק העם לשניים.
תומכי בבל ומתנגדיה.
החלוקה למחנות הקיפה
הן את גולי בבל,
והן את הנשארים ביהודה.
ירמיהו נרתם למאבק.
הן בירושלים והן בבבל.
את המאבק בירושלים
הוא ניהל באופן אישי.
את המאבק בבבל
הוא ניהל באמצעות מכתבים.
אם יש מאבק – משמע יש צד שני.
והיה צד שני גם בירושלים וגם בבבל.
גם לצד השני היו נביאי ה'.
הם היו גם בירושלים וגם בבבל.
כדברי הגולים בבבל:
"כִּי, אֲמַרְתֶּם:
'הֵקִים לָנוּ יְהוָה נְבִאִים, בָּבֶלָה'".
'לכאורה' היה מוסיף ירמיהו.
הנביאים הללו עשו עבודה די טובה.
טובה להם. רעה לירמיהו.
צריך לטפל בהם.
צריך להתייחס אליהם
בטרם יעשו נזק גדול יותר.
אסור לשקוט על השמרים
(ביטוי מספר ירמיה אגב).
"כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
אֶל-אַחְאָב בֶּן-קוֹלָיָה
וְאֶל-צִדְקִיָּהוּ בֶן-מַעֲשֵׂיָה,
הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי, שָׁקֶר".
אל תאמינו להם!
אחאב בן קוליה
נוכל בן נוכל בן בנו של נוכל.
וצדקיהו בן מעשיה.
שקרן בן שקרן בן בנו של שקרן.
אלה נביאי שקר אלה'.
ירמיהו לא הסתפק
בקביעה שהם שקרנים.
אלא הזכיר את אחריתם
כהוכחה להיותם נביאי שקר
(שדינם מות כידוע).
"הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם,
בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל,
וְהִכָּם, לְעֵינֵיכֶם
וְלֻקַּח מֵהֶם, קְלָלָה,
לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה,
אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר:
יְשִׂמְךָ יְהוָה כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב,
אֲשֶׁר-קָלָם מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּאֵשׁ".
'שקרנים, כבר אמרתי?
מה קרה להם?
לאחאב וצדקיה
מלך בבל קלה אותם באש.
כמו פיצוחים!
הוציא אותם להורג בשריפה!
ראיתם מה קרה לשקרנים הללו?
שימו לב מה קורה לנביאי שקר'.
כדי להשחיר את פני מתחריו
ירמיהו עבר לפסים אישיים,
והטיל בהם דופי כבד.
"יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיְנַאֲפוּ אֶת-נְשֵׁי רֵעֵיהֶם,
וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר,
אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם".
'לא מספיק שהם נביאי שקר.
הם גם נואפים!
אשת איש! אשת איש!!!
אין להם בושה'.
אחאב וצדקיהו נשרפו,
אבל הם לא היחידים.
יש עוד אחד שדורש התייחסות.
"וְאֶל-שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי, תֹּאמַר לֵאמֹר:
... 'יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים,
אֶל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם,
וְאֶל-צְפַנְיָה בֶן-מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן, ...
ְ'עַתָּה, לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ,
בְּיִרְמְיָהוּ, הָעַנְּתֹתִי--הַמִּתְנַבֵּא, לָכֶם?
כִּי עַל-כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ, בָּבֶל לֵאמֹר-
'אֲרֻכָּה הִיא (הגלות);
בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת,
וְאִכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶן'".
'שמעיה הנחלמי החוצפן הזה
הוא רק מתחזה לנביא ה'.
הוא שלח מכתבים מבבל.
הוא דורש מצפניה
לגעור בי, בירמיהו!
לא פחות!
כי שלחתי להם לבבל את דבר ה''.
גם לשמעיה צפוי גורל רע.
"כֹּה אָמַר יְהוָה, אֶל-שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי:
יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה,
וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו,
וַיַּבְטַח אֶתְכֶם, עַל-שָׁקֶר.
לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה:
'הִנְנִי פֹקֵד עַל-שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי
וְעַל-זַרְעוֹ--לֹא-יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב
בְּתוֹךְ-הָעָם הַזֶּה,
וְלֹא-יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה-לְעַמִּי,
נְאֻם-יְהוָה:
כִּי-סָרָה דִבֶּר, עַל-יְהוָה".
'נביא השקר הבזוי הזה,
מתחזה בן כזבן,
לא הוא ולא הצאצאים שלו
יזכו לשוב ליהודה.
כי הוא שקרן!'.
למרבה הצער לא ידוע
מה עלה בגורלו של שמעיה הנחלמי.
הלקח מסיפור זה ברור:
אסור לקפוא על השמרים.
(ביטוי מספר צפניה).
ואתם האם אתם שוקטים על השמרים?
האם אתם מבינים שאסור לקפוא על השמרים?
החיים מזמנים לנו לא פעם עימותים.
מהם קצרים ומהם ארוכים.
אנשים שונים מתנגדים לנו משלל סיבות.
כלכליות, חברתיות, רומנטיות, לאומיות...
אסור לשקוט על השמרים
וחשוב לפעול מול אותם גורמים
על מנת להקהות את עוקצם ולהקטין את נזקם.
אבל, וזה אבל גדול מאוד
יש פה דילמה לא פשוטה.
לפעמים התעלמות היא התגובה הראויה.
אם נתייחס לנודניק רק נעניק לו חשיבות וכח.
ובמקום לצמצם אותו – הוא יעלה ויפרח.
מצד שני, נודניק שלא יקבל התייחסות מאיתנו
עלול לפרוח, ללבלבל ולהסב לנו נזק.
בספר משלי תמצתו את הדילמה היטב:
"אַל-תַּעַן כְּסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ:
פֶּן-תִּשְׁוֶה-לּוֹ גַם-אָתָּה.
עֲנֵה כְסִיל, כְּאִוַּלְתּוֹ:
פֶּן-יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו".
מצד אחד לא חייבים לענות לכל אידיוט.
אנו עלולים לרדת לרמה שלו.
מצד שני חייבים לענות לאידיוט,
אחרת הוא יתנפח.
למרבה הצער אין תשובה
מתי לענות ומתי לא.
כל מקרה לגופו.
(בתמונה: שמרים קפואים).
