Skip to content

כן, אבל… – יעקב ועשו

אחרי עשרים שנה של פרידה

יעקב ועשו נפגשו.

יעקב התכונן למפגש הזה.

מה זה התכונן?

שלח מנחות שיכוך זעם לעשו.

חילק את משפחתו לכמה חלקים.

כרע והשתחווה בפני עשו.

וברגע המפגש:

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ,

וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ".

הר הפחד הוליד עכבר מחבק.

יעקב ועשו הם תאומים.

בואו לא נשכח את זה.

אמנם לא תאומים זהים,

אבל בכל זאת הם גדלו יחד,

שיחקו זה עם זה.

הלכו לישון יחד.

קמו בבוקר יחד.

נו, תאומים.

מבחינת עשו הייתה פה הזדמנות.

"וַיֹּאמֶר (עשו): 'נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ'".

'שומע, יעקב.

בוא. נלך יחד.

אני מולך.

כמו בימים הטובים ההם'.

זו הזדמנות פז לחדש ימנו כקדם.

לחזור להיות התאומים.

רק הפעם בכפולות

של המשפחות והחמולה.

"הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים

שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד".

יותר מזה?

מאוד מתאים לעשו.

אבל פחות מתאים ליעקב.

יעקב הובס ללא תנאי.

הוא חזר כאח הצעיר,

הוא רועד מפחד.

הוא הגיש מנחה.

הוא השתחווה לעשו.

ברור מהם יחסי הכוחות.

יעקב לא צריך תזכורת מתמדת

לתבוסה הצורבת שהוא נחל.

הוא לא צריך תזכורת יום יומית,

שקניית הבכורה הייתה

מקח טעות,

ושגניבת הבכורה הייתה

בכיה לשנים.

לא מתאים לו.

אהה, כן.

יש גם את הענין "הקטן"

של ירושת ארץ כנען.

ועשו גר בארץ אדום (=שעיר).

מה עושים?

הפתרון הוא פשוט:

'כן, אבל...'.

להסכים באופן עקרוני

ואז להערים קשיים,

שיהפכו את הביצוע ללא מעשי.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו (יעקב): '

'אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים,

וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר, עָלוֹת עָלָי;

וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד, וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן.

יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ;

וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי,

לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי

וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים,

עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה'".

'אחי! רעיון מדהים.

יו, איך אני אשמח לעשות את זה.

אבל אתה יודע.

הילדים רכים בשנים.

הצאן והבקר עושים לי בעיות.

אל תשאל מה הם עושים לי.

אני לא ישן בלילה בגללם.

אתה תתקדם.

לך, לך קדימה.

אני אבוא אחריך.

לאט.

בכל זאת אני עם ילדים קטנים וזה.

אני אגיע אחריך.

מפה אני חותך ישר לארץ אדום (שעיר).

סע, אני אחריך'.

הסוף ידוע.

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. 

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה".

עשו הלך דרומה,

ויעקב לא התבלבל וחתך צפונה.

הלקח מסיפור זה ברור:

לפעמים צריך לומר 'כן' ולהתכוון ל'לא'.

 

ואתם, האם אתם יודעים לומר 'כן' ולהתכוון ל'לא'?

האם אתם יודעים כיצד לומר כן אבל לא לממש?

 

חשוב לומר אמת.

אבל מי שיאמר רק אמת

ימצא את עצמו ללא חברים.

למעשה הוא ימצא את עצמו

עם הרבה מאוד שונאים.

לכן, למען שלמות החברה,

הומצא השקר הלבן.

שקר שנועד לחלץ אותנו ממצבים

שונים ומשונים.

יעקב היה מעדיף לאכול חתול חי

בטרם יצטרף אל אחיו.

הוא לא החליק על השכל.

לפעמים אנו צריכים לשקר ממגוון סיבות:

שלום בית, שיפור הבטחון לילד,

כיבוד הורים, שמירה על יחסים עם קרובים,

שמירה על אינטרסים שלנו ועוד כהנה וכהנה.

לשקרים הלבנים אין ערוך

בשמירה על התנהלות חברתית

תקינה שלנו מול הסובבים אותנו.

 (בתמונה: כן אבל...)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נגישות
How can I help you?