אבשלום מרד בדוד.
דוד החליט, ובצדק,
לברוח מירושלים.
השאלה היא כמובן לאן?
ואם נחשוב עוד צעד:
לאן לברוח כדי לנצח את אבשלום?
סתם לברוח – זה כל אחד יכול.
מי יעזור לו?
המצב הוא כדלהלן:
מדרום – מדבר.
ממערב – פלשת.
מצפון – ישראל.
מדרום מזרח – אדום.
ממזרח - עמון ומואב.
מצפון מזרח – ארם והגלעד.
לאן ילך?
למדבר?
נחמד. שאנטי וזה.
אבל מי יעזור לו שם?
ועוד לנצח את אבשלום.
לפלשת?
בעיה.
הוא הרי חבט בהם.
"וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד... וַיַּךְ (הכה), אֶת-פְּלִשְׁתִּים".
לישראל?
בעיה.
אוטוטו הם ימרדו בו
(מרד שבע בן בכרי).
דוד הבין שגם אם
לא יהרגו אותו,
הרי ספק אם יעזרו לו.
לאדום?
מה, אתם צוחקים?
הוא טבח בהם ללא רחם.
"וַיְהִי, בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת-אֱדוֹם,
בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא,
לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים;
וַיַּךְ כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם.
כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים
יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל,
עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם".
שיגיד תודה אם יהרגו אותו מהר.
למואב?
וואלה.
הלוא יש לו שרשים מואבים.
בשעתו הוא השאיר את הוריו אצל מלך מואב.
אבל מאז קרו כמה דברים...
"וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב,
וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה,
וַיְמַדֵּד שְׁנֵי-חֲבָלִים לְהָמִית,
וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת".
טבח בשבויי מלחמה.
שני שליש הוצאו להורג.
שליש הושאר בחיים.
שיגיד תודה אם יהרגו אותו מהר.
לעמון?
פעם היו יחסים טובים.
פעם. וזה היה מזמן.
"וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הוֹצִיא,
וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל
וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל
וְהֶעֱבִיר אוֹתָם במלכן (בַּמַּלְבֵּן),
וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְכֹל עָרֵי בְנֵי-עַמּוֹן".
יש פרשנויות שונות לגבי
מה הוא עשה להם במגרה,
בחריצי הברזל, במגזרות הברזל,
וכיצד הוא העביר אותם במלבן.
אבל ברור שזה לא משהו נחמד...
אמנם יש לו עוד מכרים,
אבל מי יודע מה כוחם.
שיגיד תודה אם יהרגו אותו מהר.
לארם?
עוד בדיחה טובה.
גם אותם הוא הכה מלוא החופן.
"וַיָּנָס אֲרָם, מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב,
וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים;
וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר-צְבָאוֹ הִכָּה,
וַיָּמָת שָׁם".
שיגיד תודה אם יהרגו אותו מהר.
רק הגלעד נשאר.
יש סיכוי.
הלוא הוא הכה את העמונים
השכנים מדרום.
וגם את הארמים
השכנים מצפון.
וכך היה.
"וַיְהִי, כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה (עיר בגלעד);
וְשֹׁבִי בֶן-נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן,
וּמָכִיר בֶּן-עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר (עוד עיר בגלעד),
וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, מֵרֹגְלִים (עוד עיר בגלעד)
... וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי,
וּפוֹל וַעֲדָשִׁים, וְקָלִי,
וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה, וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר,
הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, לֶאֱכוֹל".
ההחלטה התבררה כנכונה.
אנשי הגלעד דאגו לאספקה,
והיו עורף ידידותי לדוד ואנשיו.
הלקח מסיפור זה ברור:
לא לריב עם כולם!
ואתם האם אתם מבינים שאסור לריב עם כולם?
האם אתם יודעים להשאיר לכם ידידים וחברים?
לפעמים מתפתח ריב ביננו לבין אחרים.
זה טבעי וזה בסדר.
ריבים הם חלק מהחיים.
חלקם נגמרים בהתפייסות
וחלקם נותרים על כנם.
גם זה בסדר.
אבל חשוב לא לריב עם כולם.
צריך תמיד להשאיר חברים ובעלי ברית.
אלה שביום צרה יעזרו לנו.
ולא אלה שביום צרה ישמחו לאידנו.
דוד רב עם כולם.
היה לו רק מפלט אחד.
בדרך לשם הוא עבר בתפר
שבין ישראל לעמון.
לא מעבר חינני במיוחד.
למזלו ההימור הצליח.
אם נשכיל לשמור לנו חברים ובעלי ברית,
ולא לריב עם כולם
הרי נחלץ מהצרות טוב יותר.
(בתמונה: חרב).
