ליעקב אבינו היו חיים לא קלים.
אמנם הוא קיבל את ברכת יצחק,
אבל יש ונדמה שזו הייתה קללה.
שרשרת הצרות הפגעים והאסונות
תומצתה במשפט אחד שאמר לפרעה:
"מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי".
והנה בערוב ימיו יש קצת נחת.
הוא התאחד עם יוסף בנו האהוב.
ושמח לגלות שיוסף העמיד לו שני נכדים.
מנשה הבכור ואפרים הצעיר.
השנים במצרים חלפו,
ויעקב התקרב ליומו האחרון.
"וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף:
'הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה';
וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ
אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם
וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב—וַיֹּאמֶר:
'הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ';
וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה".
יוסף הבין שזה עכשיו או לעולם לא.
הוא לקח את שני בניו,
נכדי יעקב, כדי לקבל ברכת פרידה.
יעקב הנרגש נשא נאום
ובו הוא השווה את מעמד נכדיו
למעמד בניו ראובן ושמעון.
(שימו לב שכל אחד מבני יעקב
הפך לשבט. ראובן, יהודה וכו'.
אין שבט 'יוסף'.
שני בניו הפכו לשבטים.
אפרים ומנשה.
אם תספרו טוב תגלו 13 שבטים...).
לאחר הנאום יעקב הבחין בדבר מה.
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף;
וַיֹּאמֶר: 'מִי-אֵלֶּה?'
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו:
'בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה';
וַיֹּאמַר: 'קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם'
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן,
לֹא יוּכַל לִרְאוֹת;
וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו,
וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם".
יעקב, שראייתו הייתה כבדה,
הופתע לראות עוד אנשים
מלבד יוסף.
יעקב שמח מאוד לגלות שאלו
הם נכדיו. בניו של יוסף אהובו.
יוסף הבין כי זוהי שעת רצון וחסד.
הוא קירב את בניו על מנת שיבורכו.
"וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם-
אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל;
וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ
וַיָּשֶׁת (הניח) עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם,
וְהוּא הַצָּעִיר,
וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:
שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר".
יוסף הציב את בניו כמקובל.
מנשה הבכור בצד שמאל שלו
אבל בצדו הימני של יעקב.
ואילו אפרים הצעיר בימינו
אבל בצדו השמאלי של יעקב.
יד ימין החזקה 'שיכת' לבכור.
אבל יעקב הפתיע.
הוא שיכל את ידיו.
ידו הימנית הייתה על הצעיר
ואילו השמאלית על הבכור.
היפוך סדרי בראשית!
יוסף קלט מה קרה.
"וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו
יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם
וַיֵּרַע בְּעֵינָיו;
וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ
מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו:
'לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר,
שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ".
יוסף לא אהב את מה שהוא ראה.
הסדר הקוסמי הופר.
יש להחזיר את המצב לקדמותו.
יד ימין על מנשה.
יד שמאל על אפרים.
יוסף העיר בנימוס לאביו,
שאולי לא שם לב מפאת
כובד ראייתו.
אבל יעקב ידע היטב
מה הוא עושה.
"וַיְמָאֵן אָבִיו.
וַיֹּאמֶר: 'יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי.
גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל;
וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ,
וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם'.
'יוסף היקר,
אני יודע בדיוק מה אני עושה.
נכון, מנשה הוא הבכור.
והוא גם יהיה גדול.
אבל אפרים הצעיר יהיה גדול עוד יותר.
לכן אני הופך את אפרים לבכורך'.
(ראוי לציין שהנצרות מאוד אוהבת
את ברכת יעקב לאפרים ומנשה.
גם העדפת הצעיר על הבכור,
וגם הצלבת הידים).
הלקח מסיפור זה ברור:
לא תמיד לותק יש חשיבות.
ואתם, האם אתם יודעים שלא תמיד לותק יש חשיבות?
האם אתם מתעלמים מהותק כשנדרש?
הנטיה הטבעית שלנו היא להתייחס לותק
כגורם חשוב בשיקול הדעת שלנו.
במקרים רבים – זה נכון.
כיבוד אב ואם,
התייעצות עם בעל מקצוע ותיק ומנוסה,
בחירת מסעדה הקיימת כבר כמה עשורים
וכן הלאה.
זהו כלל אצבע המשרת אותנו היטב במקרים רבים.
אבל לעתים הותק הוא לא רלוונטי.
ישנם שיקולים נוספים היכולים לדחוק את הותק.
כגון: השכלה, הישגים, תפיסת עולם.
ההבנה כי הותק הוא חשוב, עד גבול מסוים,
חיונית להצלחתנו והתקדמותנו בכל תחומי החיים.
דווקא יעקב שקנה את הבכורה, ,
והדיח את ראובן מהבכורה –
ידע עד כמה הותק אינו שיקול במקרה זה.
(בתמונה: ברכת יעקב מאת רמברנדט.
מאת רמברנדט - Web Gallery of Art: תמונה Info about artwork, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15464191).
