Skip to content

פרק 119 – דבר היום: לחם עוני – על המצות

Become a Patron!

פרק לכבוד הפסח, והפעם במוקד הפרק - המצה ,שכל כך אוהבים להשמיץ.

הורדה

קריאה

בתודעה הכללית המצה קשורה לפסח. זה נכון. אבל לא רק. המצה מופיעה בהקשרים שונים במקרא, כולל הכנסת אורחים.

לאחר המהפכה החקלאית, בה למד האדם לגדל צמחים שונים לתועלתו, התברר כי אם טוחנים את גַּרְגְרי החיטה מתקבלת אבקה לבנה הקרויה קמח. קמח המעורבב עם מים לכדי בצק ושנאפה מניב מאכל נוח לאכילה וקל לעיכול, לעומת גרגירי החיטה הגולמיים. בשלב לא ידוע של ההיסטוריה גילה האדם, כפי הנראה במקרה, כאשר עיסת בצק נשכחה לִזְמָן רב, שאם נותנים לבצק גם לתפוח לפני האפיה, הרי התוצאה המתקבל היא אוורירית וטעימה יותר. תפיחת לחם מבוצעת על ידי שמרים כידוע, והתפיחות הראשונות התבססו על שמרי בר המצויים באויר באופן טבעי. הבעיה של תפיחה זו היא שהיא מאוד מאוד איטית. הדרך לזרז את התפיחה הייתה לשמור מעט מהבצק שכבר תפח, ואותו להכניס לבצק הֶחָדָש הבצק שכבר תפח והיה רווי שמרים, ובעל טעם חמוץ וריח תואם, זירז עד מאוד את תהליך התפיחה. כך ארכה התפיחה לילה שלם בלבד.

תערובת זו קרויה שאור או מחמצת, על שום הטעם הֶחָמוּץ.

מכאן אגב הביטוי 'השאור שבעיסה'. כלומר הבצק ה'מקולקל' במרכאות, מהבצק הישן (זה של אתמול, כן?), בתוך העיסה החדשה. אם כי בניגוד לאינטואיציה, הביטוי הוא דווקא לשבחו של הדבר הֶחָמוּץ הזה. המיטב שבמיטב.

המצות מופיעות לראשונה בסיפור ביקור המלאכים בִּסְדום (ציטוט): וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ (סוף ציטוט. בראשית י"ט 3). אפיית המצות רומזת למהירות בה לוט הכין את הכנסת האורחים שלו, בזיקה לדודו אברהם, שעשה דבר דומה בפרק הקודם.

גם שאול לאחר הביקור אצל בעלת האוב, ובטרם שב לִקְרַב הגלבוע ניזון ממצות. גם במקרה זה, לא היה לו זמן מיותר לְבַזְבֵּז על תפיחת הלחם. יש לו מלחמה על הבוקר (ציטוט): וְלָאִשָּׁה (בעלת האוב) עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ח 24).

גם גדעון, כשהכין ארוחה לאורח המוזר שהבטיח לו גדולות ונצורות, לא נתן לאורח לחכות זמן רב מידי (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת, שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּייח אַל-נָא תָמֻשׁ מִזֶּה, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ, וְהֹצֵאתִי אֶת-מִנְחָתִי, וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ יט וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי-עִזִּים וְאֵיפַת-קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל-תַּחַת הָאֵלָה, וַיַּגַּשׁ (סוף ציטוט. שופטים ו' 17 - 19).

במקרה של גדעון, למצות יש זיקה כלשהי לקודש, כי האורח התברר כמלאך בדיעבד.

אזכור מענין של מצות יש בתיאור רפורמת יאשיהו. לאחר שהוא הרס את במות ה' מחוץ לִירוּשליםהוא הביא את כהני הבמות לִירוּשלים (ציטוט): אַךְ, לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת, אֶל-מִזְבַּח יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 9).

גם במקרה זה יש זיקה כלשהי לקודש. כהנים וכל זה.

הזכרתי בִּתְחילת הפרק כי המצה נקשרת בתודעה בעיקר לחג הפסח, והסיבה הרשמית היא, שלא היה לבני ישראל די זמן לחכות לִתְפיחת הבצק (ציטוט): שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל ... דלגתי קצת  יז וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... דלגתי שוב יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ, מַצֹּת:  עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים, לַחֹדֶשׁ--בָּעָרֶביט שִׁבְעַת יָמִים--שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל--בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץכ כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, תֹּאכְלוּ, מַצּוֹת... דילוג אחרון לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם (סוף ציטוט. שמות י"ב 15 – 34).

מכת בכורות, שעת רצון לפרעה (תיכף זה יעבור לו), אין זמן למותרות של המתנה לִתְפיחת לחם. כיון שהמחמצת היא חמוצה, ואסורה – הרי לנו איסור הֶחָמֵץ.

רוב אזכורי המצות הם בתורה. 21 פעמים בויקרא, במדבר ודברים. ועוד 14 פעמים בספר שמות. 35 מתוך 53 אזכורים בסך כל המקרא.

אזכורי המצות בספרות החוק קשורה לפולחן וּלְעֲבודת המשכן. ניתן דוגמה אחת (ציטוט): וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר--סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן (סוף ציטוט. ויקרא ב' 4).

 הזכרנו את הריח הֶחמוץ של השאור, ויש לענין התייחסות עקיפה בחוק המקראי (ציטוט): כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה (סוף ציטוט. ויקרא ב' 11). קטורת היא קרבן ריח, שנועד להפיץ ריח טוב. אז לחם שאור זה טעים, אבל הריח של השאור או מחמצת בתור קטורת זה לא משהו מלהיב. חִשבו על בושם בניחוח זיעה...

חוקרים שונים ניסו למצוא טעם לאכילת המצות, ודווקא בפסח. ההסבר המקובל (עלי לפחות) הוא, שאכילת מצות קשורה בראש השנה דווקא. השנה מתחילה בניסן כידוע (ורק בשלב מאוחר, כנראה לאחר גלות בבל ראש השנה זז לחודש תשרי).

עם הבשלת התבואה החדשה, החלו להימנע משימוש בשאור הישן, זה של השנה שעברה. כנראה מתוך אמונה שהוא טמא או משהו כזה. איש אינו יודע את הסיבה לאשורה.

אז עד ששמרי הבר יואילו בטובם ליצור בצק תוסס ותופח, אכלו בינתיים מצות. יצירת השאור החדש לקחה כמה ימים, והרי לנו שבוע ללא לחם.

המצה של ימנו היא כמו גויאבה. או שאוהבים או שמתעבים ואוכלים בלית ברירה (והא ראיה - שוק תחליפי המצה. לחמניות כשרות לפסח ממגוון חומרים, שפקודת הסמים פסחה עליהם משום מה). לענין זה חשוב לציין שהמצה הרבועה, המחוררת והקשה היא המצאה של המאה העשרים. הסיבה לִיצִירַת מצה כזו היא כלכלית: חיי מדף ארוכים. אני בטוח שכל אחד מהמאזינות והמאזינים שמע סיפור על קְרוֹב משפחה כלשהו, או שחווה זאת במשפחתו הוא, שהמצות לְפֶסַח נאכלו גם חודשים רבים לאחר פסח. המהדרין גומרים את המצות לפסח לקראת פורים הבא.

אבל עד המצאת המצה היבשה, המצות היו דווקא רכות. המצות נאפו מידי יום, והזכירו יותר פיתות שעושים על הסאג', אם כי ללא שמרים וּתְפִיחָה.

חבר מועצת החכמים אזוב הקיר שלח לי סרטון של אפיית מצות על ידי השומרונים משנת 1969. השומרונים, שמסורת אבותם בידם, נראים בסרטון מכינים מצה על סאג', כמו לאפה.

חבר מועצה נוסף, אלון גלוסקא, הזכיר לי, שאף יהודי תימן נהגו לאכול מצות שנאפו בו במקום, והיו רכות ונימוחות.

בתיאבון וחג שמח.

נגישות