לאחר שאמנון אנס את תמר נכתב:
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד—
שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה;
וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד".
דוד כעס. מה זה כעס?
רתח מזעם!!!
היה ממש עצבני.
אבל ממש.
אך הוא לא נקף אצבע.
הוא לא הוציא להורג את האנס.
לא הדיחו ממעמדו כיורש העצר.
לא הלקה אותו, או שלחו לכלא.
לא שיחת נזיפה, לא הערה בתיק האישי.
לא כלום. פשוט לא כלום.
הטבע לא סובל ריק.
ואל הריק הזה נכנס אבשלום.
אבשלום הוא אחי תמר גם מאם.
הקשר הרגשי עמה חזק יותר.
אבשלום לקח את הענשת האנס על עצמו.
"וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן,
לְמֵרָע וְעַד-טוֹב:
כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם, אֶת-אַמְנוֹן,
עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ".
אבשלום ניחן בסבלנות מברזל
ומשמעת עצמית מטונגסטן.
נקמה היא מאכל שמוגש קר, כידוע.
כל כאלב ביג'י יומו.
"וַיְהִי, לִשְׁנָתַיִם יָמִים,
וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם,
בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם-אֶפְרָיִם".
אחרי שנתיים אבשלום חגג את הגז.
הוא הזמין את כל בני המלך.
כולל ובעיקר את אמנון.
וגם את דוד.
הגעת דוד תבהיר לאמנון
שהכל בסדר ואין מה לחשוש.
תחת כנפי המלך – אמנון מוגן.
דוד סירב לבוא.
אולי הייתה לו תחושת בטן.
"אַל-בְּנִי אַל-נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד, עָלֶיךָ".
'עזוב, לא נעים להטריח אותך'.
אבשלום חש כיצד אמנון חומק מבין אצבעותיו.
הוא הפציר במלך שוב ושוב.
אך דוד סרב.
"וַיֹּאמֶר, אַבְשָׁלוֹם:
'וָלֹא, יֵלֶךְ-נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי'.
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: 'לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ?"
'- שומע אבא,
אם אתה לא,
אז לפחות שאחי אמנון
יכבד את האירוע בנוכחותו'
- 'למה אתה צריך אותו?'.
אבשלום קרא לאמנון 'אחי'.
כינוי המעיד על קרבה.
כינוי שנועד לרכת את התנגדות דוד.
דוד לא קנה את זה
ותהה מדוע אמנון כה חשוב.
אפשר שבסתר לבו הוא ידע את התשובה.
מה שלא הולך בהצקה
הולך בעוד יותר הצקה.
"וַיִּפְרָץ- (הפציר) בּוֹ, אַבְשָׁלוֹם;
וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת-אַמְנוֹן,
וְאֵת כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ".
דוד נשבר ושלח את אמנון ושאר בניו.
פעם שניה שדוד שולח את אחד מילדיו
אל ילד אחר, לאור בקשת הילד האחר.
הקורא העירני כבר נרמז
שכשם שאז זה לא הסתיים בטוב
גם פה זה לא ייגמר בטוב.
לא ברור מדוע אמנון נכנס מלכודת הזו.
האם הוא היה כזה דביל?
האם הוא הלך שולל אחרי
מתק שפתיים של אבשלום?
לעולם לא נדע.
התכנית של אבשלום הייתה פשוטה:
"וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר:
'רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב-אַמְנוֹן בַּיַּיִן,
וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: "הַכּוּ אֶת-אַמְנוֹן"
וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ... חִזְקוּ, וִהְיוּ לִבְנֵי-חָיִל".
'חברים, כשהוא יהיה שיכור,
לפי סימן שלי
חסלו את המנוול!!!'
וכך היה.
"וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, לְאַמְנוֹן,
כַּאֲשֶׁר צִוָּה, אַבְשָׁלוֹם".
ביגי' יומו.
ההמשך ידוע.
אבשלום ברח אל סבו מצד אמו.
הוא חזר וחולל את מרד אבשלום.
הלקח מסיפור זה ברור.
יש וחובה לנקוט פעולה!
ואתם האם אתם מזהים מתי חובה לנקוט פעולה?
האם אתם נוקטים בה?
אבשלום לא עבר על האונס לסדר היום.
הוא לא יכול היה.
זו הייתה אחותו האהובה.
(לבתו העתידית הוא יקרא תמר).
אבשלום נקט בצעד
שדוד היה צריך לנקוט.
בטבע אין ריק כזכור.
החיים קולעים אותנו למצבים שונים.
לא כולם טובים...
יש ואנו נדרשים לבצע פעולה.
לא נוחה, לא נעימה, לא מהנה –
אבל כזו שחובה לבצע.
(למרבה השמחה, ברוב המקרים
זה לא כרוך בהרג).
פעולה שאי ביצועה עכשיו
יגרור פעולה קשה יותר בעתיד
(הענשת אמנון באופן כלשהו
הייתה מונעת את המתתו ככל הנראה).
לפעמים הפעולה הקשה תתגלגל לפתחנו
(לפטר עובד, להעניש את הצאצא...).
ולא תהיה לנו ברירה.
אף אחד לא הבטיח לנו רק מעשים נעימים.
(בתמונה: הר בעל חצור.
מאת Deror_avi - נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=57190955)
