לשקר יש רגלים – הגבעונים ויהושע

יהושע כבש את יריחו והעי.

אבל לא סתם כבש.

אלא כבש והחרים.

'חרם' הוא מוסד דתי קדום.

משמעות החרם היא מצמררת.

כל אנשי העיר הכבושה – מוצאים להורג.

כולם כולל כולם.

כולל נשים, ילדים ותינוקות.

זאת בניגוד לכיבוש רגיל.

בכיבוש כזה כובשים את הגברים לעבדים,

ואת הנשים לשפחות.

לא נעים, אבל לא הורגים את כולם.

"וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ,

אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ--וְלָעָי.".

תושבי גבעון הבינו שהם הבאים בתור.

מה עושים?

"וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה,

וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ (כנראה התאפרו);

וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים, לַחֲמוֹרֵיהֶם,

וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים, וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים.

וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם,

וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם;

וְכֹל לֶחֶם צֵידָם, יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים".

פשוט מאוד. מתחזים.

לבשו סמרטוטים, קצת לכלוך על הפנים,

ציוד ישן ובלוי, ולהשלמת התמונה –

אוכל פג תוקף.

וכך בתחפושת של אומללים

הם הגיעו אל יהושע.

"וַיֵּלְכוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, הַגִּלְגָּל;

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

'מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ,

וְעַתָּה, כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית".

'יהושע, שומע?

באנו מה זה מרחוק.

ממש ממש מרחוק.

וכל זאת רק כי אנחנו מעריצים אתכם.

ורק רוצים לכרות אתכם ברית'.

אבל אנשי ישראל חשדנים בני חשדנים.

"ויאמרו (וַיֹּאמֶר) אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַחִוִּי:

'אוּלַי, בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב,

וְאֵיךְ, אכרות- (אֶכְרָת-) לְךָ בְרִית?"

'רגע רגע רגע!

מי אתם?

אנחנו לא מכירים אתכם.

אולי אתם מרמים אותנו?'.

אנשי גבעון הבינו שקל יותר

להתנהל מול אדם אחד

מאשר מול ציבור שלם.

"וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ:

'עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ'.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ:

'מִי אַתֶּם, וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ?"

יהושע ניסה לברר פרטים.

הגבעונים התכוננו בדיוק לרגע הזה.

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:

...

(דילוג על גדולת האל,

הנפלאות שקרו במצרים ובנדודים

ובקשת זקניהם לכרות ברית)

זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ,

בְּיוֹם צֵאתֵנוּ, לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם;

וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ, וְהָיָה נִקֻּדִים.

וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים,

וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ;

וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ, וּנְעָלֵינוּ, בָּלוּ,

מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד".

'יהושע מה קרה לך?

נראה לך שאנחנו פה מהסביבה?

שים לב אחינו,

הלחם החם שלנו – כולו עובש.

נאדות היין החדשים – הם בלאי. ישר לאפסנאות.

הבגדים והנעליים שלנו – תיכף מתפוררים.

תפרנו מרחק עבורך. אחי'.

ההמשך ידוע.

"וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם,

וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם".

 

הלקח מסיפור זה ברור:

מי שמייפה את המציאות – שיקפיד על הפרטים.

 

ואתם, האם אתם יודעים שיש מקרים בהם מייפים את המציאות?

האם אתם מבינים לא ליפות את המציאות כלאחר יד?

 

בתורה כתוב: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כ"ג 7).

ההתנהלות הרצויה היא לומר אמת.

אמינות היא נכס שאין ערוך לחשיבותו.

איני תם.

כולם משקרים פה ושם.

אם החלטתם לשקר

(עבור מטרה ראויה בעינכם:

הצלת חיים, אי פגיעה ברגשות,

יחסים חברתיים תקינים,

השגת יתרון על מתחרה וכו')

הקפידו על הפרטים הקטנים.

אלה שיקנו אמינות לסיפורכם

(לחם עבש, נעל בלויה, שמלה קרועה...).

(בתמונה: נעל בלה. לא במונחי התנ"ך).