אבשלום מרד בדוד אביו.
הוא הלך מחיל אל חיל.
הוא התכנון לקרב המכריע נגד דוד.
גם דוד התכונן...
לאבשלום היה צבא גדול, עצום ורב.
לדוד היה צבא קטן.
קטן אבל חכם, יעיל וקטלני.
ובעיקר היו לו מפקדים מהשורה הראשונה:
"וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת-הָעָם, הַשְּׁלִשִׁית (שליש) בְּיַד-יוֹאָב
וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב,
וְהַשְּׁלִשִׁת, בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי".
זה לא היה מאבק שקול.
צבא אבשלום היה גדול אמנם.
אך שירותו בו בעיקר אנשים חדורי מוטיבציה,
אך בעלי מעט קואורדינציה.
הצבא המקצועי של דוד לא התקשה
להכות שוק על ירך את האספסוף של אבשלום.
"וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד;
וַתְּהִי-שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה,
בַּיּוֹם הַהוּא--עֶשְׂרִים אָלֶף".
לפני הקרב דוד ביקש בקשה מפורשת:
"לְאַט-לִי, לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם".
השיקול הרגשי האפיל על השיקול הצבאי.
בימי קדם, הריגת מצביא האויב
הייתה מסיימת את המלחמה.
ההגיון הצבאי דרש שאבשלום ימות.
הרגש האבהי דרש להיפך.
יואב שר הצבא שמע את דברי דוד,
אבל ביטל אותם כעפר הארץ.
הוא שר הצבא!
הוא יפעל לפי מה שנכון צבאית.
לאחר התבוסה אבשלום ברח:
"וַיִּקָּרֵא, אַבְשָׁלוֹם, לִפְנֵי, עַבְדֵי דָוִד;
וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד,
וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה
וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה
וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ,
וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר".
אבשלום יפה התואר ובעל השיער השופע
הסתבך בשערות ראשו בענפי האלה.
(שרשי השיער אינם מסוגל לשאת את משקל הגוף.
השערות היו נתלשות, ואולי גם חלקים מעור הקרקפת.
אך נתייחס לסיפור כמות שהוא.
החשוב הוא, שאבשלום היה חסר ישע).
איש מעבדי דוד נתקל באבשלום:
"וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד, וַיַּגֵּד לְיוֹאָב; וַיֹּאמֶר,
הִנֵּה רָאִיתִי אֶת-אַבְשָׁלֹם, תָּלוּי, בָּאֵלָה".
בינגו!
מצביא האויב חשוב כמת.
המלחמה נגמרה.
אז זהו, שלא.
"וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ,
וְהִנֵּה רָאִיתָ, וּמַדּוּעַ לֹא-הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה;
וְעָלַי, לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף, וַחֲגֹרָה, אֶחָת".
יואב ההמום לא האמין למשמע אוזניו.
'מה?!?!?! ראית את אבשלום ולא הרגת אותו?!?!?
מדוע לא הרגת אותו בו במקום?
היית מקבל ממני גמול מכובד ביותר.
עשרה כסף וחגורה אחת!
איך לא הרגת אותו?!?!?'.
יואב הגנרל חשב כגנרל.
אבל לאיש היו שיקולים אחרים.
"וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, אֶל-יוֹאָב,
ולא (וְלוּא) אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל-כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף,
לֹא-אֶשְׁלַח יָדִי אֶל-בֶּן-הַמֶּלֶךְ:
כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ, אֹתְךָ (!)
וְאֶת-אֲבִישַׁי וְאֶת-אִתַּי לֵאמֹר,
שִׁמְרוּ-מִי, בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם".
'יואב היקר, גם עבור אלף כסף
לא הייתי הורג אותו.
המלך ציוה במפורש לא להרגו.
אתה עצמך שמעת!'.
אבל זה לא העיקר:
"אוֹ-עָשִׂיתִי בנפשו (בְנַפְשִׁי) שֶׁקֶר,
וְכָל-דָּבָר לֹא-יִכָּחֵד מִן-הַמֶּלֶךְ;
וְאַתָּה, תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד".
'אילו הפרתי פקודה והרגתי את אבשלום,
דוד היה יודע מזה.
ואתה יואב היקר תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד.
אתה לא תגבה אותי!
אתה תשיג את שלך,
אבל אני אשאר עמוק בחרא הזה'.
הסוף ידוע ומוכר.
יואב נאלץ לצאת ולהרוג את אבשלום במו ידיו.
הלקח מסיפור זה ברור.
חוסר גיבוי מוליך לביצועים גרועים.
ואתם, האם אתם יודעים לגבות את העובדים שלכם?
האם אתם מוכנים לספוג טעויות של הכפופים לכם,
לגבות אותם כשצריך, ובתמורה לקבל נאמנות?
גיבוי לכפופים הוא חלק מחוזה בלתי כתוב.
הכפוף מקבל גיבוי ומשיב בנאמנות.
הגיבוי אינו מוחלט ובכל מקרה.
יש קוים אדומים (איש איש וקויו).
קוים שמעבר להם אין גיבוי אלא ההיפך.
גיבוי לכפופים הוא כלי רב ערך.
כלי שנבנה לאורך זמן.
כלי שנבחן במשברים ובעיות.
כפוף היודע שיש לו גיבוי
לא יפחד לנסות, להעז ולפרוץ קדימה.
כפוף ללא גיבוי יעשה את מלאכתו לצאת ידי חובה.
הגיבוי הוא תרופה – במינון הנכון הוא מחולל פלאים.
מעט מידי או יותר מידי – מתכון לצרות.
כמה גיבוי? למרבה הצער אין תשובה אחת נכונה.
(בתמונה: אלה).
האם תרצו תכנים נוספים שמאירים את התנ"ך וההיסטוריה באור מוחשי ומעשי יותר?
או אולי תחפצו ליטול חלק בסיורים הסדירים שלי?
או שמא תבקשו להזמין סיורי איכות מהנים ומעניינים ברחבי ארצנו המופלאה ואתריה ההיסטוריים?
כמובן שתמיד כדאי להזמין הרצאות והדרכות לארגון, לקבוצה או לחברה שלכם?
והכי מומלץ לעשות מנוי לאתר שלי!
)למנויי האתר יש הנחה בסיורים!!!)
כתבו לי בדואל חוזר או לדואל ilan@ilanabc.co.il את הנייד שלכם
ואתקשר אליכם בהקדם –
או התקשרו עכשיו ל- 052-3464376
שלכם,
ד"ר אילן אבקסיס
סופר, היסטוריון, מורה דרך מוסמך ומומחה בינלאומי לתנ"ך ולמזרח קדום.
