Skip to content

מעשה והצהרה מתנגשים – עמוס בשומרון

עמוס ניבא על ממלכת ישראל.

הוא לא אהב את מה שהוא ראה.

ממלכת ישראל תחת ירבעם בן יואש

(ירבעם השני)

הייתה בשיא גדולתה ותפארתה.

ההצלחה הצבאית גררה שגשוג כלכלי.

העושר היה מנקר עיניים:

"הַשֹּׁכְבִים עַל-מִטּוֹת שֵׁן

(מיטות המשובצות בשנהב),

וּסְרֻחִים (שוכבים) עַל-עַרְשׂוֹתָם;

וְאֹכְלִים כָּרִים (כבשים) מִצֹּאן,

וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק (בקר מפוטם)

הַפֹּרְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל...

הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי (כלי קיבול גדולים) יַיִן,

וְרֵאשִׁית (המשובחים שב)שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ".

ערוץ החיים הטובים

של ימי המקרא.

לשגשוג הזה היה מחיר.

רק פלח צר בחברה נהנה ממנו.

ואלה שנהנו ממנו לא דאגו לשאר הציבור:

"וְלֹא נֶחְלוּ (דאגו), עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף".

לא זאת אף זאת.

"שִׁמְעוּ-זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים (מוחצים, מרסקים) אֶבְיוֹן;

 וְלַשְׁבִּית, ענוי- (עֲנִיֵּי-) אָרֶץ

לֵאמֹר: 'מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ (ראש חודש)

 וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר? (חיטה)

וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר (תבואה)

לְהַקְטִין אֵיפָה (מידת נפח)

וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל (מידת משקל),

וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה

לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים,

וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".

ספר עמוס גדוש בדוגמאות,

ברם הנקודה ברורה.

אנשי ישראל לא היו טיפשים.

הם הבינו שמה שהם עושים אינו תקין.

צריך למרק את המצפון.

איך עושים זאת?

פשוט מאוד:

הבאת קרבנות מובחרים,

השתתפות מוקפדת בטקסים במקדשים.

תרומות ומתנות למקדשים השונים.

'אנחנו חוטאים?

אנחנו?

מה אתה מדבר עמוס היקר?

ראית איך אנחנו מקפידים על המצוות?

הולכים למקדש בכל הזדמנות.

מקריבים את המיטב שבמיטב.

תורמים ביד רחבה למקדש ולכהניו.

אנחנו דוגמה ומופת לצדיקים.

התבלבלת עמוס היקר'.

עמוס לא קנה את

פרץ הצדיקות הזה.

הפער שבין המצוות

שבין אדם לחברו לבין

המצוות שבין אדם למקום

היה בולט וזועק במיוחד.

תגובת עמוס הייתה אירוניה מושחזת היטב

"בֹּאוּ בֵית-אֵל וּפִשְׁעוּ,

הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ;

וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם,

לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם

וְקַטֵּר מֵחָמֵץ (לחם מחמצת) תּוֹדָה,

וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ: 

כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

'כן צדיקים שלי.

בואו, בואו לבית אל

המשיכו לפשוע.

לכו לגלגל שם תוכלו

להמשיך להיות חוטאים.

הביאו, הביאו את זבחיכם

חסרי התכלית.

אל תשכחו את המעשרות

חסרי התועלת.

גם את הלחם לא לשכוח כן?

תנו, תנו נדבה למקדש.

חשוב מאוד. בטח!

ככה אתם אוהבים.

על מי אתם עובדים?

רק על עצמכם!!!'.

הסוף ידוע.

ממלכת ישראל נרקבה מבפנים.

יעברו שלושים שנה בערך

וממלכת ישראל כבר לא תהיה.

הלקח מסיפור זה ברור:

פער גדול בין הצהרות למעשים לא מחזיק מעמד.

ואתם האם אתם דואגים שהפער בין המעשה להצהרה יהיה קטן ככל הניתן?

האם אתם מבינים שהמעשה תומך בהצהרה ולא להיפך?

 

החיים מורכבים מהמון מעשים ומהמון הצהרות.

השאיפה היא שההצהרות והמעשים

יתאימו זה לזה במאת האחוזים.

ברוב המקרים זה לא קורה.

לעולם יהיה פער בין ההצהרות (הכוונת)

לבין המעשים.

בדרך כלל בשל נסיבות המציאות.

אנחנו רוצים זה, זה, זה וזה,

אבל יכולים רק זה וזה.

ככה זה.

על כן חשוב לוודא שהפער בין ההצהרות

לבין המעשים יהיה קטן ככל הניתן.

פער גדול מידי

פשוט לא מחיק מעמד.

(השאלה: מהו 'גדול מידי'

היא שאלה שאין עליה תשובה מוסכמת.

איש איש ופעריו הוא).

פער גדול מידי יוצר לנו

דימוי של אנשים לא רציניים,

שהאמת אינה נר לרגליהם.

פער קטן יוצר לנו מוניטין

של אנשים רציניים

שמילה שלה היא מילה.

וכבר אמר קהלת:

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב

(בתמונה: המתחם המלכותי בשומרון בירת ישראל).

נגישות
How can I help you?