ממלכת ישראל וממלכת ארם נאבקו זו בזו.
מלך ארם תכנן פשיטות ומארבים:
וּמֶלֶךְ אֲרָם, הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל;
וַיִּוָּעַץ אֶל-עֲבָדָיו לֵאמֹר,
אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי.
אבל למלך ישראל היה קלף סודי.
אלישע איש האלהים.
וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
הִשָּׁמֶר, מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-שָׁם, אֲרָם נְחִתִּים.
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ
אִישׁ-הָאֱלֹהִים וְהִזְהִירֹה--וְנִשְׁמַר שָׁם:
לֹא אַחַת, וְלֹא שְׁתָּיִם.
מלך ארם תכנן, אבל אלישע צחק.
אלישע הציל את צבא ישראל
כמה וכמה פעמים.
מלך ארם היה מתוסכל.
מאמץ נמשך ואפס הצלחות.
וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה;
וַיִּקְרָא אֶל-עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם,
הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?
'חברים, יש ביננו מרגל!'.
אחד מאנשיו הבין מה קרה:
וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו, לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
כִּי-אֱלִישָׁע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל,
יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַדְּבָרִים
אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ.
'אדוני המלך, שום מרגל.
אלישע הנביא יודע הכל!'.
מלך ארם הבין שהוא גלוי לאלישע כספר הפתוח.
מה עושים?
וַיֹּאמֶר, לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא, וְאֶשְׁלַח, וְאֶקָּחֵהוּ.
מביאים את אלישע למלך ארם.
אבל איפה הוא?
זה פשוט. הוא לא מתחבא:
וַיֻּגַּד-לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה בְדֹתָן.
'יאללה, קדימה אל דותן.
אני רוצה אותו חי או מת!'.
וַיִּשְׁלַח-שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב, וְחַיִל כָּבֵד;
וַיָּבֹאוּ לַיְלָה, וַיַּקִּפוּ עַל-הָעִיר.
וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים, לָקוּם, וַיֵּצֵא,
וְהִנֵּה-חַיִל סוֹבֵב אֶת-הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב;
וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו 'אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?'.
וַיֹּאמֶר (אלישע): 'אַל-תִּירָא!
כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.
נער אלישע קם בבוקר וראה מחנה ארמי עצום.
אלישע לא התרגש.
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר:
'הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים';
וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע.
ה' הכה את הארמים בסנוורים.
הם לא יכולים לראות דבר וחצי דבר.
מה יעשה אלישע?
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע:
'לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי,
וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל-הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן'.
וַיֹּלֶךְ אוֹתָם, שֹׁמְרוֹנָה
וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע:
'יְהוָה פְּקַח אֶת-עֵינֵי-אֵלֶּה וְיִרְאוּ'.
וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵיהֶם,
וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן.
אלישע ניצל את עיוורון הארמים,
והוליכם היישר אל שומרון בירת ישראל.
מלך ישראל לא האמין למראה עיניו!
צבא האויב האימתני, עיוור לחלוטין
אצלו בעיר הבירה, נתון לחסדיו.
מלך ישראל זהה פה הזדמנות פז:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-אֱלִישָׁע,
כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם: 'הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי?'.
הנה הזדמנות להכות את צבא ארם אחת ולתמיד!
מלך ישראל חשב טקטית.
השמדת כח האויב.
אלישע חשב אסטרטגית.
אלישע צינן את התלהבות המלך:
וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה!!!
הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?
'אלה השבויים שלי. לא שלך.
אל תגע בהם!!!
כשתתפוס שבויים משל עצמך –
תוכל לעשות מה שאתה רוצה'.
אלישע הבין מה שמלך ישראל לא הבין.
הכאת שבויי ארם לא תעבור בשתיקה.
היא רק תגרום לעוד ועוד פלישות ארמיות לממלכת ישראל.
לא זאת אף זאת:
שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם,
וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ, אֶל-אֲדֹנֵיהֶם
וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה (סעודה) גְדוֹלָה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ,
וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל-אֲדֹנֵיהֶם;
אלישע דאג שהם יקבלו ארוחה טובה (כרה),
וישובו לארצם בשלום.
והתוצאה: וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם, לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הלקח מסיפור זה הוא ברור.
יש פעמים בהם האסטרטגיה
מכתיבה סטיה מהטקטיקה המקובלת.
ואתם האם אתם מבינים שהטקטיקה משרתת את האסטרטגיה?
ולא להיפך!
האם אתם זוכרים מהי האסטרטגיה שלכם?
האם אתם גמישים במישור הטקטי על מנת לממש את החזון האסטרטגי?
בחיינו יש את האסטרטגיה הגדולה המורכבת מטקטיקות רבות.
הטקטיקות הן נושאות הכלים של האסטרטגיה.
לעיתים טקטיקה מסוימת לא משרתת את המטרה האסטרטגית הגדולה.
לעמים היא אף מזיקה לה.
היכולת לבצע נסיגה טקטית עבור פריצה אסטרטגית היא יכולת קריטית.
מי שמצליח לותר על טקטיקה אהובה, שכבר לא מועילה
יצליח לקדם את החזון האסטרטגי שלו.
בכל תחומי החיים.
(בתמונה: שומרון בירת ממלכת ישראל).
