הבבלים צרים על ירושלים.
המלחמה משתוללת בעוז.
אבל רק אדם אחד העז להתנגד בקול.
ירמיהו צעק בקול גדול שהמאבק יסתיים בחורבן,
ושצריך להכנע לבבלים ולהציל את העיר.
הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת, יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר;
וְהַיֹּצֵא אֶל-הַכַּשְׂדִּים יחיה (וְחָיָה), וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי...
הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת, בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל—וּלְכָדָהּ.
הממסד לא אהב את דברי ירמיהו
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ
'יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה!
כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא (מרפה) אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה
הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם,
לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
כִּי הָאִישׁ הַזֶּה, אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה--כִּי אִם-לְרָעָה'.
מה זה? ירמיהו פוגע במורל.
צריך להוציאו להורג! ויפה שעה אחת קודם'.
צדקיהו מלך יהודה היה מלך חלש והססן.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ, הִנֵּה-הוּא בְּיֶדְכֶם:
כִּי-אֵין הַמֶּלֶךְ, יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר.
המלך התיר להם לעשות בירמיהו כרצונם.
השרים, ששנאו את ירמיהו שנאת נפש
לא חיכו יותר מידי:
וַיִּקְחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר...
וּבַבּוֹר אֵין-מַיִם כִּי אִם-טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט.
הם לא יהרגו את ירמיהו סתם ככה.
הו לא! המנוול יסבול. ועוד איך.
הוא נזרק לבור מלא טיט.
מות איטי ומייסר של טביעה בבוץ.
המות כיסה אותו מכל עבר.
פשוטו כמשמעו.
כך מושפל, מתוסכל ומבוזה
יגמור ירמיהו את חייו בבור הטיט.
למרבה המזל היה מי שהתערב.
אדם שברגע האמת פעל אל מול העוול.
וַיִּשְׁמַע עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס
(משרת. לא סריס במובן המודרני)
וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, כִּי-נָתְנוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, אֶל-הַבּוֹר;
וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן
וַיֵּצֵא עֶבֶד-מֶלֶךְ, מִבֵּית הַמֶּלֶךְ;
וַיְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר
'אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה
אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא,
אֵת אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ, אֶל-הַבּוֹר;
וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב,
כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר.
עבד-מלך הכושי התקומם נגד העוול.
מתוארו מובן כי הוא מארץ כוש (סודן של ימנו).
דווקא הזר, זר לתככים ולקנוניות בחצר המלך.
פעל להצלת ירמיהו.
אדם שלכאורה מה אכפת לו ממנו.
לא ברור האם אכפת לו מירמיהו בכלל,
אבל ברור שאכפת לו מחוסר צדק.
עבד- מלך פנה אל המלך צדקיהו.
המלך שהפקיר את ירמיהו למות
מה המלך יעשה?
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ, אֵת עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר:
'קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה, שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים,
וְהַעֲלִיתָ אֶת-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן-הַבּוֹר,
בְּטֶרֶם יָמוּת'.
המלך שלא עמד מול השרים
מיהר לנצל את ההזדמנות
והורה להציל את ירמיהו.
עבד- מלך לא השתהה.
כל רגע שחולף ירמיהו שוקע בטיט.
וַיִּקַּח עֶבֶד-מֶלֶךְ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ,
וַיָּבֹא בֵית-הַמֶּלֶךְ אֶל-תַּחַת הָאוֹצָר,
וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ הסחבות (סְחָבוֹת),
וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (סמרטוטים מסוג אחר);
וַיְשַׁלְּחֵם אֶל-יִרְמְיָהוּ אֶל-הַבּוֹר, בַּחֲבָלִים.
וַיֹּאמֶר עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל-יִרְמְיָהוּ:
'שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים
תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ (בתי השחי),
מִתַּחַת, לַחֲבָלִים'. וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ, כֵּן.
וַיִּמְשְׁכוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים,
וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן-הַבּוֹר;
וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ, בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה
עבד- מלך זרק לירמיהו סמרטוטים.
הסמרטוטים ריפדו את בתי השחי של ירמיהו.
ובמשיכת חבל וקריאות 'היי הופ' בסגנון
'אליעזר והגזר' ירמיהו חולץ מהבור.
הלקח מסיפור זה ברור.
הערכים נמדדים מול עוול וחוסר צדק.
ואתם, האם אתם מתקוממים מול חוסר צדק משווע?
האם אתם מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלכם בראותכם עוול?
החיים אינם שחור ולבן. לא תמיד אנחנו מבחינים בעוול.
אבל כשהעוול ברור – אי אפשר להתחמק ממנו.
לא פעם נוח לנו להישאר באזור הנוחות שלנו ולהחריש.
'למה לי להסתבך? מה יצא לי מזה? אני עלול להיפגע'.
זה נכון. זה חלק ממורכבות החיים.
אין פתרון בית ספר מתי להתקומם ומתי לא.
רוב מעשי העוול יחלפו לנו מתחת למכ"ם.
אלה החיים.
אבל יש מצבים שחייבים להתקומם בהם.
עבד-מלך הכושי, האדם הזר בחצר, סיכן את מעמדו.
היה לו רק מה להפסיד. מלבד את מצפונו.
חז"ל הכירו לו תודה,
וכללו אותו ברשימה המכובדת של
'עשרת הצדיקים שעוד בחייהם נכנסו לגן עדן'.
ערכינו נמדדים ברגעי משבר ולחץ.
דווקא כשלא נוח, מפחיד ומאיים.
הצמדות לערכים יכולה לגבות מחיר.
מחיר כלכלי, חברתי, עסקי.
אבל המחיר הנפשי, אם נסטה מערכינו,
הוא הכבד מכל.
(בתמונה: חילוץ בחבל.
נחלת הכלל, https/commons.wikimedia.org/w/indexphp?curid=9501641).
