Skip to content

פרק 116 – דברי הימים: ויקרא בקול גדול יהודית – על עברית מקראית

Become a Patron!

העברית המקראית היא הבסיס לעברית המדוברת בפינו. עם זאת היא גם שונה מאוד מהעברית המודרנית. בפרק זה שוחחתי עם חברתי ד"ר גילי קוגלר על העברית המקראית ומאפייניה.

הורדה

קריאה: (השיחה סטתה מהתמלול, אך הוא משקף נאמנה את רוח הדברים)

אילן: שלום ד"ר גילי קוגלר, מה שלומך?

גילי: שלום ד"ר אילן אבקסיס. פה תוסיפי את שלומך? + מלל חופשי

אילן: אני שמח שסוף סוף, לאחר התכתבויות אינספור הצלחנו להיפגש ולשוחח. אנא הציגי את עצמך.

גילי: פה תציגי את עצמך בקצרה. תזכירי את אוסטרליה. שיבינו מדוע פגישה איתך היא ענין יקר ונחשק.

אילן: בתכתובת שלנו לקראת ההקלטה, העלית רעיון מעניין. במקום לדון באופן טכני במאפייני העברית המקראית, הצעת שנקרא כמה קטעים מהמקרא, נדון בהם, ובאמצעותם נדגים תופעות של העברית המקראית.

גילי: אכן.

אילן: טוב, אז כמו שנאמר בספר המופת 'גבעת חלפון': "ג'ינג'י, לעסק. לעסק!".

גילי: הקטע הראשון הוא שמואל ב' פרק י"א. סיפור דוד ובת שבע.

אילן: סיפור מרתק. בואי נקרא אותו.

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. 

תפקיד הויקטול הנרטיבי.

אילן: מה זה 'ויקטול נרטיבי'?

גילי: צורה סיפורית

המלך במבט אירוני.

לעומת שימושי "קטל":

  • עבר של עבר לעומת ויקטול – זמן נרטיבי: Gen 27:41וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃
  • שתי פעולות במקביל, + הפועל לא בתחילת המילה: Num 17:15וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃
  • בדיווח: 2 sam 12:26‏ וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃ 27‏ וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃

ב וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ  ה וַתַּהַר, הָאִשָּׁה; וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי.  ו וַיִּשְׁלַח דָּוִד, אֶל-יוֹאָב, שְׁלַח אֵלַי, אֶת-אוּרִיָּה הַחִתִּי; וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת-אוּרִיָּה, אֶל-דָּוִד.  ז וַיָּבֹא אוּרִיָּה, אֵלָיו; וַיִּשְׁאַל דָּוִד, לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם, וְלִשְׁלוֹם, הַמִּלְחָמָה.  ח וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה, רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ; וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ.  ט וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה, פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֵת, כָּל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו; וְלֹא יָרַד, אֶל-בֵּיתוֹ.  י וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-יָרַד אוּרִיָּה אֶל-בֵּיתוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה, הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא--מַדּוּעַ, לֹא-יָרַדְתָּ אֶל-בֵּיתֶךָ.  יא וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל-דָּוִד, הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל-בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם-אִשְׁתִּי; חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אוּרִיָּה, שֵׁב בָּזֶה גַּם-הַיּוֹם--וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא, וּמִמָּחֳרָת.  יג וַיִּקְרָא-לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ--וַיְשַׁכְּרֵהוּ; וַיֵּצֵא בָעֶרֶב, לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם-עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל-בֵּיתוֹ, לֹא יָרָד.  יד וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל-יוֹאָב; וַיִּשְׁלַח, בְּיַד אוּרִיָּה.  טו וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר, לֵאמֹר:  הָבוּ אֶת-אוּרִיָּה, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו, וְנִכָּה וָמֵת.  טז וַיְהִי, בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל-הָעִיר; וַיִּתֵּן, אֶת-אוּרִיָּה, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע, כִּי אַנְשֵׁי-חַיִל שָׁם.  יז וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, וַיִּלָּחֲמוּ אֶת-יוֹאָב, וַיִּפֹּל מִן-הָעָם, מֵעַבְדֵי דָוִד; וַיָּמָת, גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי.  יח וַיִּשְׁלַח, יוֹאָב; וַיַּגֵּד לְדָוִד, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה.  יט וַיְצַו אֶת-הַמַּלְאָךְ, לֵאמֹר:  כְּכַלּוֹתְךָ, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה--לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ.  כ וְהָיָה, אִם-תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לְךָ, מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הָעִיר לְהִלָּחֵם:  הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה.  כא מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת, הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ, לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם, אֶל-הַחוֹמָה; וְאָמַרְתָּ--גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי, מֵת.  כב וַיֵּלֶךְ, הַמַּלְאָךְ; וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד, אֵת כָּל-אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב.  כג וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ, אֶל-דָּוִד, כִּי-גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים, וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה; וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם, עַד-פֶּתַח הַשָּׁעַר.  כד וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל-עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ; וְגַם, עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי--מֵת.  כה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַמַּלְאָךְ, כֹּה-תֹאמַר אֶל-יוֹאָב אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--כִּי-כָזֹה וְכָזֶה, תֹּאכַל הֶחָרֶב; הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל-הָעִיר וְהָרְסָהּ, וְחַזְּקֵהוּ.  כו וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה, כִּי-מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ; וַתִּסְפֹּד, עַל-בַּעְלָהּ.  כז וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל-בֵּיתוֹ וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, בֵּן; וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר-עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי יְהוָה.   (שמואל ב' י"א).

אילן: הסיפור השני הוא חלום יעקב. בואי נקרא אותו.

אותו דבר J

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.  ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.  ג וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים.  ד וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ--לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.  ה וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם--אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.  ו וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי-בֵרַךְ יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם, לָקַחַת-לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה:  בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ--וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.  ז וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ; וַיֵּלֶךְ, פַּדֶּנָה אֲרָם.  ח וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו.  ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו--לוֹ לְאִשָּׁה.

אילן: מדוע אין דגשים בבג"ד כפ"ת?

גילי: שאלה מצוינת. כי הם לא תפסו את המילה כיחידה עצמאית, אלא כחלק משלם. אז כשבג"ד כפ"ת אמנם בראש מילה, אבל באמצע מכלול – אין דגש קל.

'בא השמש' – כצפוי שלא בעונתה (רש"י: היה לו לכתוב 'ויבא השמש וילן שם'. כי בא השמש – משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם.

עוד מילים קיבלו שימוש אחר בעברית  מודרנית: עולם = זמן, נצח. אמונה = אמת. מוסר = תוכחה, יסורים. לב = מקום המחשבות. המון – רעש והמיה. בטחון - אמונה

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.  יאוַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא.  יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.  טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ.  יטוַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה.  כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.  כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כ"ח).

תודה רבה ד"ר גילי קוגלר.

תודה רבה ד"ר אילן אבקסיס.

Accessibility