אחרי שיעקב גנב את הברכה מעשו
הוא ברח ללבן דודו.
(אל תתבלבלו. יעקב קנה את הבכורה,
וגנב את הברכה).
אחרי 20 שנה הוא החליט לחזור לארץ כנען.
וזו הזדמנות להתפייס עם אחיו התאום.
יעקב חשש.
זכר גנבת הברכה עדיין ייסר אותו.
מי יודע מה עשו יעשה?
הלוא נקמה היא מאכל שאוכלים אותו קר.
בתור התחלה הוא שלח משלחת גישוש:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים (שליחים) לְפָנָיו,
אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם.
וַיְצַו (ציווה) אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו:
... וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה;
וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.
'אחי היקר, חזרתי! ואני עשיר'.
מי יודע, אולי עשו יסתנוור מהעושר וישכח את הנקמה?
השליחים חזרו והמצב לא נראה טוב:
וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר:
'בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ,
וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ'.
'שומע יעקב, לא רק שעשו מחכה לך.
הוא אפילו בדרכו הנה ברגעים אלו ממש.
והוא לא לבד.
יש איתו 400 איש!!!
יעקב בלחץ אימים.
וַיִּירָא (פחד) יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ.
מה עושים?
הפתרון: פיזור סיכונים:
וַיַּחַץ (חצה) אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ,
וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
וַיֹּאמֶר: 'אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ
וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה
לחלק לשניים!
אם עשו הזועם והנוקם יכה חלק אחד
אז החלק השני לפחות יינצל.
זה התרחיש הגרוע ביותר.
אבל יעקב התכנון גם לתרחיש הסביר.
כמה מתנות, הזמן שחלף אולי הקהה את הכעס,
ואיכשהו נסתדר.
וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו.
עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים,
רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים.
גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים;
פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה,
אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה
מתנה מכובדת ביותר!
ולא סתם. מספר הנקבות גדול ממספר הזכרים.
יעקב כרועה צאן ותיק
חשב על העתיד. מעט זכרים יפרו הרבה נקבות.
אבל את המתנה הוא לא ישלח סתם כך.
יש לו רעיון:
וַיִּתֵּן, בְּיַד-עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ;
וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו:
'עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר'
וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר:
'כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר:
לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ?
וְאָמַרְתָּ: לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב--מִנְחָה הִוא
שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ'
וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי,
גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר:
'כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ
וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ'.
הרעיון פשוט. לא לשלוח לעשו את הכל בפעם אחת.
אלא לחלק את המתנה למתנות משנה.
וכך להאדיר את הרושם.
ליצור רושם ש מתנה גדולה ממה שהיא באמת.
כל שליח צריך לומר לעשו:
'זו מתנה מאת יעקב אחיך.
הוא פה קרוב. תיכף יגיע'.
כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי,
וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי
יעקב שחשש מזעם אחיו קיוה כך
להרגיע את עשו במנחה שוה.
אולי עשו יתרשם וישכח את מה שקרה.
אולי.
המנחה נשלחה לעשו.
הכדור במגרש של עשו.
(בינתיים יעקב חצה את היבוק ונאבק באיש,
ששינה את שמו מיעקב לישראל).
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא,
וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ
יעקב המפוחד נשא את עיניו והנה עשו.
אחיו התאום אותו לא ראה כ-20 שנה.
עשו לא לבד. 400 איש הולכים איתו.
כנראה שהמתנה הגדולה לא עזרה.
פחד אימה ויראה תקפו את יעקב.
מה עושים?
וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת
וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה;
וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים,
וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים
שוב פיזור סיכונים.
את השפחות וילדיהן, הפחות חשובים
הוא שם ראשונים.
לאחר מכן את לאה וילדיה שהם אחרונים.
ואחריהם את רחל אהובתו ויוסף בנו האהוב.
שהם אחרונים - אחרונים.
הכי חשוב נשאר לסוף.
(מכאן הביטוי החז"לי: אחרון אחרון חביב).
למרות חששותיו יעקב גילה אומץ ומנהיגות:
וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים,
עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו
הוא לא התחבא מאחור, אלא הלך ראשון.
על החיים ועל המוות.
אם עשו הזועם ינקום, אולי הוא יסתפק רק ביעקב,
ולא יהרוג את ילדי יעקב. האחיינים שלו.
מי יודע?
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ,
וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ
ההר הוליד עכבר.
עשו התנפל על יעקב בחיבוקים ונשיקות.
שניהם בכו.
אחד מהתרגשות ואחד מהקלה.
הלקח מסיפור זה ברור:
אירועי העבר רודפים אותנו לפעמים.
אך ברוב המקרים לשוא.
עשו התרגז (וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ... וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי)
אבל מהר מאוד נרגע.
הוא הקים משפחה, בנה בית והתקדם בחיים.
יעקב גם הקים משפחה,
אבל סחב את עשו 20 שנה על הגב.
20 שנה בהן הלך לישון במחשבות על אחיו,
והתעורר במחשבות על אחיו.
20 שנה של רעיית צאן בהן הוא חשש מנקמת אחיו.
ומה קרה בסוף?
לא כלום. בעצם ההיפך.
התרגשות, שמחה, חיבוקים ונשיקות.
ואתם האם אתם יודעים להניח את העבר מאחור?
האם אתם יודעים מתי להרפות?
האם אתם מבינים שחיטוט כפייתי בעבר מזיק ולא מועיל?
כשאנו מתעסקים באירועי העבר בכפייתיות
אנו מבזבזים זמן ואנרגיה.
זמן ואנרגיה שלא מוקדשים לשיפור העתיד.
חשוב ללמוד מהעבר. כך לא נחזור על טעויות.
חשוב עוד יותר להניח לעבר.
הוא שם, ושם הוא יישאר.
(קל לכתוב קשה ליישם).
התמקדות בהווה ובעתיד תשפר את סיכויי ההצלחה.
בזוגיות(!), במשפחה, בקריירה, בלימודים, ובכל תחום.
גמר חתימה טובה.
(בתמונה: פיוס יעקב ועשו. 1624. רובנס
מאת פטר פאול רובנס - http:/www.nationalgalleriesorg/index.php/collection/online_az/4:322/results/0/5656/, נחלת הכלל, https:/commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=7334392).
רוצים תכנים נוספים שמאירים את התנ"ך וההיסטוריה באור "מוחשי" ומעשי יותר?
רוצים להזמין סיורים מהנים ומעניינים ברחבי ארצנו המופלאה ואתריה ההיסטוריים?
רוצים להזמין הרצאות והדרכות לארגון, לקבוצה או לחברה שלכם?
כתבו לי בדואל חוזר או לדואל ilan@ilanabc.co.il את הנייד שלכם
ואתקשר אליכם בהקדם –
או התקשרו עכשיו ל- 052-3464376
שלכם,
ד"ר אילן אבקסיס
סופר, היסטוריון ומומחה בינלאומי לתנ"ך ולמזרח קדום.
