סיפורם של מכתבי אל עמארנה, המספר על תככים, מזימות ומאבקים מתחיל, כמו תמיד, הרבה קודם. סיפורנו יתחיל כמעט 300 שנה קודם לתקופת אל עמארנה בקרב מגידו. קרב מגידו (לו יוקדש פרק מיוחד) הוא קרב שנערך בין תחותמיס השלישי מהשושלת ה-18, לבין קואליציה של ערי כנען.
יעחמס הראשון מייסד השושלת ה-18, היה זה שגירש את החיקסוס (במצרית: חקא חסות', כלומר 'שליטים זרים'), שהיו מלכים ממוצא שמי ששלטו במצרים התחתונה מעל 100 שנה. יש חוקרים הקושרים בינם לבין סיפורי יוסף. החיקסוס באו מאסיה, ולשם הם חזרו. יעחמס ויורשיו הבינו, שעל מנת למנוע עוד פלישה אסיאתית למצרים, הרי אין לסמוך על מדבר סיני, שיבלום את הפולשים, אלא יש לעצור את האסיאתים עוד בטרם הגיעם למדבר סיני. כלומר בשטחי כנען רבתי, מה שלימים יכונה: הלבנט: ישראל, ירדן, לבנון וסוריה של ימנו.
מלכי השושלת ערכו מספר מסעות מלחמה אל המרחב הכנעני שמצפון למדבר סיני. הקרב המכריע, בו הפכה השליטה המצרית בכנען, מרעיון למציאות, הוא קרב מגידו.
קר מגידו נערך בשנת 1547, בין תחותמיס השלישי לבין קואליציה של ערי כנען, והסתיים בנצחון מצרי (הגם שתחותמיס ערך עוד ששה עשר מסעות מלחמה ללבנט לאחר קרב מגידו). התוצאה הישירה של הקרב היא, שארץ כנען הפכה לפרובינציה מצרית. חלק מערי המדינה הכנענית המשיכו להתנהל על ידי שליט מקומי, שכל עוד העלה מס למצרים, המצרים לא הפריעו לו. ואילו חלק מהערים הפכו למרכזי שלוטון מצרי ישיר כמו עזה, יפו ובית שאן. נקודה מעניינת היא שגבולות הפרובינציה המצרית כנען, זהים לגבולות הארץ המובטחת בספר במדבר. מעניין J
השנים והמלכים באו והלכו, עד שבמצרים עלה לשלטון מלך העונה לשם אמנחותפ הרביעי, בנו של אמנחותפ השלשי. אמנחותפ הרביעי מוכר בשמו הנוסף: אחנתון. אשתו היא המלכה נפרטיטי. עיקר פרסומה בא לה, מפסלה המוצג בברלין כיום.
אחנתון היה מלך שערך, בשנה הרביעית לשלטונו (1346 לפה"ס, לפי הכרונולוגיה לה אנו כפופים בפרק זה), רפורמה בפולחן, המכונה אתניזם. כלומר אל השמש אתון הפך לאל הראשי בפולחן המצרי. אמנחותפ הרביעי אף שינה את שמו לאחנתון: כלומר 'הדר האל אתון', או 'המועיל לאל אתון'. על שמו של האל אתון.
כמו כל רפורמה פולחנית בהיסטוריה, היו לרפורמה זו גם מניעים ארציים. הרפורמה היא נסיון להצר את צעדיהם של כהני האל אמון בעיר הבירה נוא אמון (הנזכרת במקרא, לא שחשבתם אחרת). במסגרת הרפורמה בפולחן, וצמצום השפעה כהני אמון, אחנתון עזב את הבירה נוא אמון (ליד לוקסור של ימנו בדרום מצרים) וייסד בירה חדשה הקרויה אחתאתון – כלומר 'האופק של אתון'. האתר נמצא צפונה מנוא אמון, באמצע הדרך בין מוף (דרום קהיר) לנוא אמון (לוקסור של ימנו).
לא נרחיב ברפורמה פולחנית זו. רק נציין, שהיו כאלה שראו במעשי אחנתון את הדת המונותיאסטית הראשונה. זיגמונד פרויד בספרו האחרון 'משה, האיש ואמונת הייחוד' טען, שמשה רבנו הושפע מרפורמת אחנתון, ונתן לעברים את האל היחיד. אולם כיום ברור, שלא הייתה זו רפורמה מונותאיסטית ('המהפכה הסולארית' כמו שקראו לה פעם), אלא נסיון פוליטי קר לצמצם את כוח כהני אמון. בעיר אחתאתון עצמה התגלו מקדשים לאלים נוספים, וממצאים המעידים על פולחן מגוון. לאחר מות אחנתון, בטלה הרפורמה, הבירה חזרה אל העיר נוא אמון, והעיר אחתאתון ננטשה.
העיר התקיימה במשך קרוב ל-20 שנה מאמצע המאה הארבע עשרה לפני הספירה ואילך. היותה אתר חד תקופתי מתוארך היטב, פתחה צוהר חשוב מאין כמותו ללימוד העיור המצרי בעת העתיקה.
בראשית המאה השמונה עשרה לספירה פקדו כמה מבקרים מישור חולי סמוך לגדת הנילוס, באמצע הדרך בין לוקסור לקהיר, כאמור. המישור עצמו תחום ממזרח לנילוס במעין קשת מצוקים, ובמרכזו עובר ואדי קטן. במישור זה שכנו ארבעה כפרים קטנים של שבט בָּנִי עַמָרַאן. שבט בדואי קטן, מהמדבר המזרחי במצרים, שנאחז במקום. מבקרים אלה טבעו את השם השגוי 'תל אל עמארנה'. (הגם שהיינו מצפים עמאראנה Amarana) כיום קרוי המקום בפשטות 'אל עמארנה' כי אין שם שום תל. במאה התשע- עשרה התגלו באתר כמה מערות קבורה ובהם ציורי קיר שונים. אולם הממצא החשוב והעיקרי עוד המתין לאת החופרים.
בשנת 1887 חפרה פלאחית מצרית בחורבות האתר והוציאה עבור גינתה, מה שמכונה בערבית 'סבח' – כלומר אדמה עשירה בחומר אורגני. אדמה שנוצרה מהתפוררות לבני הבוץ, בהן יש קש מלכד, המעניק ללבנים אלה את איכות הדישון שלהם.
אותה פלאחית נתקלה בכמה לוחות טין עם סימני כתב. היא הבינה שיש פה משהו ששוה כסף. שמע הלוחות התפשט, ומהר מאוד הגיעו לוחות מהאתר אל סוחרי העתיקות בקהיר, משם אל המוזיאונים השונים (בעיקר בקהיר, לונדון וברלין). שמע הלוחות משך ארכיאולוגים וחוקרים רבים כמו דבורים לצוף. כבר בשנים 1891 – 1892 חפר באתר הארכיאולוג הבריטי פלינדרס פיטרי. שהוא האב המייסד של הארכיאולוגיה הארץ ישראלית, וחפר באתרים רבים בארץ. בהמשך היו עוד כמה משלחות שונות. בחפירות השונות התגלו מספר מבנים מרשימים הכוללים מקדשים לאל אתון, ארמונות, בתי מגורים, וכן מערות קבורה, שבאחת מהן אף נקבר המלך. למרבה הצער קברו נשדד כבר בימי קדם.
פיטרי זהה מבנה, שכונה בדיעבד, 'בית הסופרים' או 'לשכת הסופרים'. במבנה זה, בבור אשפה (כמה לא מפתיע) מצא פיטרי שברי לוחות רבים. משלחת גרמנית שחפרה במקום לפני מלחמת העולם הראשונה, מצאה עוד כמה לוחות במפתן הבנין.
הממצאים מכונים 'לוחות', 'תעודות' ו'מכתבים'. ואני אשתמש במונחים השונים לאורך הפרק, באופן חופשי. תעודות אל עמארנה הן למעשה שריד של ארכיון משרד החוץ המצרי בימי אחנתון (כלומר אמצע המאה ה-14 לפני הספירה. 1350 – 1333 לפה"ס. התאריכים הם משוערים, כי יש כמה תיארוכים שונים. אבל זה לא ממש משנה לעצם הענין). התעודות נמצאו בבנין שכונה במחקר 'בית הסופרים' של העיר אחתאתון. התברר כי, כל התעודות שייכות למה שמכונה 'תיקים סגורים'. כלומר אירועים שהטיפול בהם הסתיים. כלומר מדובר במכתבים, שלבלרי אחנתון כבר לא נזקקו להם לצורך ענינהם. בארכיון נמצאו כמה תעודות מימי אמנחותפ השלישי אביו של אחנתון. תעודות אלה הועברו מהבירה הישנה לחדשה, לצורך המשך הפעילות של הדיפלומטיה המצרית. במהלך השהות באחנתון, "מתו" מות טבעי, וכך הן נשארו מאחור, כשהארכיון חזר לנוא אמון.
המשמעות היא, שמדובר בארכיון חלקי בלבד, ולא כל הארכיון של שירות החוץ המצרי באותה עת. זאת ועוד, תעודות במספר לא ידוע ניזוקו והתפוררו מאז התגלה הארכיון. המכתבים נכתבו על לוחות טין שלא נצרף בתנור, וככזה הוא פגיע לנזקי מזג האויר וטלטולי הדרך. כמות לא ידועה מהמכתבים התפוררה טרם עמדו הפלאחים על חשיבותם, חלק מהם התפורר בטלטולי הדרך, ובמרדפים של נציגי מחלקות העתיקות שנערכו אחרי שודדי עתיקות ושללם.
עד היום אין מהדורה אחידה של המכתבים. המהדיר הראשון של המכתבים היה האשורולוג הנורבגי קנודטזון (Knudtzon), שאר המהדרות של המכתבים הולכות בעקבות המספור של קנודטזון, עם תוספות של מכתבים התגלו במהלך השנים (כולל מכתבים שהתגלו מחוץ למצרים, אך ברור הם שייכים לארכיון. כמו למשל מכתב שהתגלה פה אצלנו, בתל אל חסי, דרומית לקרית גת, בו חפר פיטרי אגב. 30 מכתבים בתענך ועוד כמה מכתבים מבקעת הלבנון).
בארכיון התגלו בסך הכל 382 לוחות וחלקי לוחות. שלושים ושניים מתוכם אינם מכתבים או רשימת מתנות. מדובר ביצירות ספרותיות שונות מהמרחב המסופוטמי.
רוב הלוחות הם מכתבים כאמור. כאשר כבר קנודטזון חילק אותם לשתי חטיבות. חטיבה אחת היא של מכתבים למדינות זרות: בבל מרכז עירק של ימינו), אשור (כורדיסטן), חתי (מרכז תורכיה), מיתני (צפון סוריה מזרח תורכיה), אוגרית (עיר חוף בסוריה), ארזן (דרום תורכיה) ואלישה היא קפריסין. החטיבה השניה היא של מכתבים משליטי ערי המדינה בארץ כנען, שהיו כפופים למצרים. זוהי החטיבה הגדולה ביותר, ששופכת אור רב על ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת (1550 – 1200 לפני הספירה).
שפת המכתבים היא אכדית (למעט מכתב אחד בחיתית). השפה הבינלאומית של העולם העתיק. זה מעניין, כי לא המצרים ולא הכנענים דיברו אכדית כשפת אם. הסופרים בכנען ובמצרים למדו אכדית (וזה מסביר את המצאות היצירות הספרותיות באל עמארנה. כנראה לצורך לימוד אכדית ותרגולה). נקודה מעניינת היא, כי במכתבים ששלחו שליטי כנען למצרים יש טעויות בדקדוק ובתחביר האכדי. תופעות לשוניות אלו מופיעות רק בשפה העברית. המשמעות היא, שעברית היא ניב של הכנענית. למעשה, אני מדבר אליכם עתה בכנענית שוטפת. בפרק עתידי שיוקדש למוצאו של עם ישראל נרחיב בנקודה זו. התופעה הזו קיימת גם היום. חשבו על הישראלי הממוצע, הכותב מכתב באנגלית לצורך עסקיו אל מישהו בארצות הנכר. חברנו הישראלי יודע אנגלית לא רע, ומתנסח באופן שוטף, אבל פה ושם יהיו במכתב דפוסי לשון עבריים, שנכפו על האנגלית. מה שמכונה 'הבראיזם'. לא תופתעו לשמוע, שחקר מכתבי אל עמארנה מהבחינה הלשונית הוא תת תחום נרחב בחקר האכדית.
מהמכתבים עולה תמונה מרתקת הן של מערכת היחסים הבינלאומית של העת ההיא, והן של היחסים בין ערי המדינה בכנען לבין עצמן, ובינן לבין מצרים. בפרק זה ובפרק הבא נדון ביחסים הבינלאומיים, ובפרקים שאחריהם נדון ביחסים בין ערי כנען. יחסים השופכים אור על כמה היבטים בתולדות ישראל הקדום.
קנודטזון מספר את המכתבים (הלא מתוארכים) לפי הנושאים השונים. חוקרים אחרים, מקבלים את המספור של קנודטזון, אך מסדרים את המכתבים באופן שונה לפי האירועים השונים. למשל יש כאלה, שבתוך מכתבי ירושלים (בהם נדון בפרק הבא) כוללים גם מכתב מגזר, כי הוא עוסק בירושלים.
המכתבים הראשונים (1 עד 14) עוסקים בבבל. לפיכך נתחיל גם אנו בבבל. בארכיון התגלו מכתביהם של כַּדַשמַנאֶנליל הראשון ובֻּרנָבֻּריָש השני ויש (המכנים אותו בֻּרַבֻּרִיַש . יורשו וכנראה בנו של כדשמן אנליל הראשון. מלכי בבל אל אמנחותפ השלישי, אחנתון בנו, ותות ענח' אמון בנו ויורשו של אחנתון. וכן התגלו העתקים של מכתבים מצרים שיועדו אל מלכי בבל. כלומר הפקידים כתבו כל מכתב פעמיים. אחד למשלוח, ואחד לתיוק לצרכים עתידיים אפשריים. המכתבים דנים במערכת היחסים בין שתי המדינות. ואיון טוב מאשר לקרוא את המכתבים ולתת להם לדבר בשם עצמם . המכתב הראשון הוא ארוך מעט, אז נקרא אותו קטעים קטעים ונדון בכל קטע. (ציטוט): לכשדמנאנליל מלך כַּרדֻנִיַש (שם נוסף לבבל) אחי, אמור: (הכוונה שהיא שהסופר המקריא את המכתב יאמר): כה (אמר) נִבּמֻעָרֵעָ (אמנחותפ השלישי), המלך הגדול, מלך מצרים, אחיך (כלומר זהה לך במעמדו): שלום לי, יהי שלום לך, לנשיך, לבניך, לשריך, לסוסיך, למרכבותיך, בקרב ארצותיך יהיה שלום רב. שלום לי. שלום לביתי, לנשַי, לבנַי, לשרַי, לסוסַי, למרכבותַי, לצבא הרב, ושלום רב בקרב ארצותַי.
עתה שמעתי את הדבר אשר כתבת לי אודותיו לאמור: (מלך מצרים ציטט את מלך בבל. וזה מה שמלך בבל כתב במכתב קודם) "עתה הנך (כלומר מלך מצרים) חפץ בבתי לאשה. אבל אחותי, אשר נתן לך אבי, (כבר) הייתה שם עמך, ואף אחד לא ראה אותה, למען נדע האם היא חיה או מתה". אלו דבריך אשר שלחת לי במכתבך.
לאחר ברכות השלום הרגילות מגיעים ללב הענין. מלך מצרים ביקש ממלך בבל את אחת מבנותיו לאשה. מה שמכונה נישואים דיפלומטיים. דרך יעילה לקשור בין בתי מלוכה של ארצות שונות.
מלך בבל ענה, שאביו נתן כבר את בתו, כלומר אחותו של מלך בבל, למלך מצרים לאשה. מאז נעלמו עקבותיה. מדוע מלך מצרים רוצה עוד אשה בבלית? מה קרה לקודמת? ונמשיך:
אבל האם אי פעם שלחת לכאן את אחד מנכבדיך, המכיר את אחותך, ואשר היה יכול לדבר עמה ולזהותה? ואם אכן דבר עמה, האנשים אשר אתה שולח ריקים הם! [אחד] היה רועה של זַכַּרַ (מקום כלשהו) השני היה מארץ [... שבור. בכל מקרה לא מקום מכובד במיוחד]. לא היה אחד בינהם איש מכובד, אשר היה קרוב לאביך, ואשר יוכל לזהותה. יתר על כן, השליחים אשר עמדו לצדך ו[... שבור] יתר על כן, שלומה ומצבה נמסרו לידי השליח, כדי למסור זאת לאמה
מלך מצרים השיב למלך בבל, שאמנם הגיעה מישהי, אבל לא ברור מיהי ומה היא. היא הגיעה ללא 'תעודת אחריות' בדמות מישהו שיכול לדבר עמה אכדית, לזהות אותה באמת. אני מזכיר, שבימי קדם רק מתי מעט הכירו את המלך ומשפחתו. הביטוי המקראי רֹאֵי פְנֵי-הַמֶּלֶךְ קולע בדיוק לנקודה זו. זאת ועוד, מילא שאיש לא זהה אותה, גם מי שהגיע באותה הזדמנות הם אנשים ריקים ופוחזים, שמוטב היה שלא יגיעו כלל. אחד רועה צאן לא עלינו והשני הגיע ממקום לא ידוע, אבל לא מבבל. לא זה ולא זה הם שליחים רמי מעלה של מלך בבל, ושניהם כאחד לא מכירים ולא יכולים לזהות את הנסיכה הבבלית. מלך מצרים האשים את מלך בבל, שהוא שלח לו מישהי לא ראויה, וחוץ מזה היא בסדר גמור. ונמשיך:
ובאשר למה שכתב אלי לאמור (שוב מלך מצרים ציטט את מלך בבל): "אתה אמרת לשליחַי כשנשיך מכוסת ועומדות לפניך, לאמור: (מלך בבל ציטט את מלך מצרים שציטט אותו כאמור): הנה גבירתכם אשר עומדת לפניכם (כלומר הנסיכה הבבלית. ומלך בבל ממשיך) אבל שליחַי לא הכירוה. הזאת היתה אחותי לצדך?". (עד כאן מלך בבל) זה הדבר אשר כתבת אלי לאמור: (ושוב ציטוט של מלך בבל): "שליחי לא הכירוה, ומי יכול לזהותה?" אמרת.
מלך בבל האשים את מלך מצרים, שכאשר שליחיו של מלך בבל באו למצרים על מנת לדרוש בשלום אחותו של מלך בבל, מלך מצרים הראה להם כמה נשים מכוסות (כלומר פניהן מוסתרות), ואמר להן שאחת מהן היא אחות מלך בבל. אבל שליחי המלך לא הצליחו לזהות את הנסיכה הבבלית בין כל הנשים המכוסות. שימו לב, למרות שכל אחד מאשים את רעהו ברמאות ונוכלות, הרי הם מקפידים על נימוס מירבי. ונמשיך:
מדוע אינך שולח את אחד מנכבדיך אשר יאמר לך את האמת? את שלומה הטוב של אחותך אשר פה? ואתה יכול לסמוך (על כך) שיכנס לראות את ביתה ואת יחסיה עם המלך
מלך מצרים ענה למלך בבל, שאם מלך בבל ישלח שליח רם מעלה, או אז, הוא יזכה לראות את אחותו של מלך בבל, את ביתה ואת מצבה השפיר. ובמשתמע אם מלך בבל שולח שליחים נחותים, הם זוכים ליחס בהתאם למעמדם. ונמשיך:
ובאשר למה שכתב אלי לאמור (שוב ציטוט של מלך בבל במכתב קודם): "אולי הייתה זו בת של איש פשוט? או של אחד מארץ כָּשְכָּ (צפון תורכיה ככל הנראה), או בת חַנִגַלְבָּת (מיתני. צפון סוריה – מזרח תורכיה), או אולי של ארץ אוגרית? אשר ראו שליחַי? מי יכול להאמין להם? וזו שלצדך לא פתחה את פיה. ואף לא אחד יכול להאמין להם". אלה היו דבריך.
מלך מבבל האשים את מלך מצרים, שהאשה שראו שליחיו אינה אחותו. אולי הייתה זו אשה מארץ הכשכה לא עלינו, אולי נערה ממיתני רחמנא ליצלן או בחורה אוגריתית השם ירחם. הנסיכה הבללית לכאורה לא דיברה עם השליחים אכדית, מה שהיה יכול לסייע להם בזיהויה. היא לא דיברה כלל. היא שתקה כמו דג אילם, מה שעורר חשד כבד בלב השליחים. הלוא שיחה על הא ועל דא באכדית בין אחות מלך בבל לשליחיו הייתה מבהירה את הענין תיכף ומיד. עולה חשד שדבר מה אירע לנסיכה הבבלית, ובחצר המצרית הציגו מצג שוא שהכל לכאורה בסדר. ונמשיך:
אך אם מתה אחותך, מדוע אסתיר את מותה? ומדוע אציג אחרת? קצת שבור שיֵדע אמון, כי אחותך חיה. אחותך היא הגבירה. אותה מיניתי על הבית. שבור קצת ראשונה בין הכלות שוב שבור על כל נשי שובר אשר מלכי מצרים שבור מצרים
מלך מצרים "נעלב". אם שתו הבבלית מתה, מדוע שהוא יסתיר זאת? איזה אינטרס יש לו הסתיר זאת. ועל מנת לחזק את דבריו, אמון אל השמש גויס למשימה. לא רק שאחות מלך בבל חיה וקיימת, אלא היא הגבירה. היא האשה מספר אחת שלו. היא האחראית על הארמון, היא הראשונה מבין נשות המלך. נראה שכגודל הנסיון להציג חזות תקינה – כך גברו חשדות מלך בבל. ודי בצדק, כנראה. ונמשיך:
ובאשר למה כתבת אלי לאמור: (שוב מלך מצרים מצטט את מלך בבל): "בנותיי הנשואות למלכים שכנים, אם שליחַי הולכים לשם, הם מדברים עמן (כלומר השפה האכדית היא סוג של אימות לזהות האשה), והם מביאים לי מתנות. זאת אשר עמך..." שאר דברי מלך בבל שבורים. אלו דבריך. אולי המלכים שכניך העשירים הגדולים, בנותיך משיגות מהם רכוש ושולחות אליך, ומה יש לאחותך אשר עמי? אבל אם היא תשיג רכוש, או אז אשלח אותו אליך. האם יאה כי תתן את בנותיך כדי להשיג טובין משכניך?
מלך בבל אכן העלה את הטיעון הלשוני כמדד לאי זיהוי אחותו. זאת ועודף בעוד בנותיו הנשואות למלכים השונים מפנקות את אביהן במתנות רבות, הרי אחותו לא שלחה ולו גרגיר אחד כמתנה. מלך מצרים השיב באירוניה, שהמלכים האחרים הם גדולי ועשירים, ובמשתמע הוא (מלך מצרים כן?) דל וצנוע. אם אחות מלך בבל תשיג רכוש, שתשלח – אין בעיה. והנה מכה מתחת לחגורה. מלך בבל הפך את בנותיו לזונות, המשיגות לו טובות הנאה חומריות משכניו. ככה לא מתנהג מלך! ונמשיך:
ובאשר למה שכתבת אלי (שוב מלך מצרים הבלתי נלאה מצטט את מלך בבל): "חדל לך מדברי אבי. אל תצטט את דבריו". ועד (ציטוט נוסף) "הַשכּן אחוה טובה ביננו". זה אשר כתבת, אלו דבריך. ועתה אנוכי ואתה שנינו אחים. אני כעסתי על שליחיך שאמרו לפניך לאמור (מלך מצרים מצטט את שליחי מלך בבל): "אף דבר לא נותנים לנו, הבאים ממצרים" (עד כאן דברי שליחי מלך בבל). אלו אשר באים אלי, האם בא אחד מבין השניים [ולא] לקח כסף, זהב, שמן, לבוש כל דבר יפה [יותר מאשר מ]ארץ אחרת? ולא דיבר אמת לזה אשר שְלחוֹ! בפעם הראשונה הלכו השליחים ל[אבי]ך, ופיהם תמיד דיבר כזב. בפעם השניה הלכו [ו]הם דיברו אליך כזב!
לאחר המכה מתחת לחוגרה, מלך מצרים ניסה לצנן את האוירה. הוא ציטט את בקשת מלך בבל להשכין אחוה, והטיל את האשמה על הדרדרות היחסים על שליחי מלך בבל. תסמונת הש.ג אינה המצאה בת ימינו. שליחי מלך בבל הם שקרנים! הם טענו שלא קיבלו דבר וחצי דבר? שקר! הם קיבלו מתנות רבות. השליחים הם נוכלים, רמאים ושקרנים. ונמשיך:
ואמרתי: (פרעה מצטט את עצמו): "אם אתן להם דבר מה ואם לא אתן להם, הם יוסיפו לדבר כזאת" (עד כאן דברי פרעה בינו לבין עצמו). וכך החלטתי לגביהם, ודבר נוסף לא נתתי להם!
כיון שהם מנוולים בני בליעל ואין זה משנה מה פרעה יתן להם או לא – הוא החליט לא לתת להם דבר. ממילא הם שקרנים מנוולים. דרך אלגנטית לתאר את החסכנות של פרעה. וההמשך:
ובאשר למה שכתבת לאמור (ושוב ציטוט של מלך בבל): אתה אמרת לשליחַי לאמור: "האין לאדוניכם צבא?" וכן "לא יפה הנערה אשר הוא נתן לי!" אלו דבריך. שליחיך לא סיפרו לך את האמת! לא! שליחיך אינם דוברים אליך אמת! אכן, אם יש לך צבא, אם אין, יודיעוני. מדוע לשאול אותם אם יש לך צבא? אם יש לך סוסים? אל נא תשמע לשני שליחיך אשר אתה שולח הנה ופיהם כזב. האם הם יראים ממך ומדברים כזב כדי להמלט מידך? כשאמרת לאמר (ושוב ציטוט של מלך בבל): "הוא העמיד את יחידת המרכבות שלי בין מרכבות של מושלי הערים לא סקרת אותה בנפרד. השפלת אותה בפני הארץ אשר עמך, ולא סקרת אותה בנפרד". (עד כאן דברי מלך בבל). אמנם כאן המרכבות ואמנם כאן הסוסים מארצי. המרכבות כולן זקוקות לסוסי מרכבה.
מלך בבל האשים את מלך מצרים בשתי האשמות. הראשונה היא נסיון להשיג מידע צבאי. ברור שמלך מצרים לא שאל את שליחי מלך בבל האם לבבל יש צבא? מדינה לא נעשית מעצמה אם אין לה צבא, שיגבה את המהלכים הדיפלומטיים – כלכליים שלה. הכוונה היא, שמלך מצרים ניסה לדלות מידע מפורט על הרכב הצבא, כוחו, עוצמתו, נשקו וכו'. מי יודע מתי תפרוץ מלחמה בין בבל למצרים? (ב-601 לפני הספירה. מלך מצרים הקדים את זמנו ב-750 שנה בערך). ההאשמה השניה היא, שמלך מצרים לכלכך על אחותו של מלך בבל, וטען שהיא מכוערת. אמנם מדובר בנשואים דיפלומטיים, והיופי אינו שיקול כלל. אבל בכל זאת, מלך מצרים ציפה שמלך בבל ישלח לו נסיכה נאה.
מלך מצרים הצטדק וטען שהשליחים משקרים. גם ריגול וגם הטחת עלבון באחות המלך – זה יותר מידי. האם מלך מצרים לא יודע שלמלך בבל יש צבא? הוא לא יודע שיש לו סוסים?
מתברר, שמלך בבל שלח עם אחותו ושליחיו יחידת מרכבות (גם לגינוני כבוד, וגם ככח משמר בדרך הארוכה מבבל למצרים). מלך מצרים לא סקר אותה בנפרד, כראוי ליחידת מרכבות של מעצמה ידידותית, אלא סקר אותה עם יחידות אחרות בצבא מצרים. יש הסבורים כי 'מושלי הערים' הם שליטי ארץ כנען, שבין יתר חובותיהם שלחו חיילים לעזרת צבא מצרים. כך או אחרת מדובר בהשפלה ליחידה הבבלית. אבל מלך מצרים סיים באיום מרומז: אכן כך היה, אבל אל לו למלך בבל לשכוח שמצרים היא יצואנית סוסים חשובה. ואם מלך בבל רוצה סוסים לצבאו, אז שישקול את מילותיו.
דבר זה מזכיר את המסופר על שלמה המלך (ציטוט): וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, מִמִּצְרָיִם; וּמִקְוֵה--סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר. כט וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם, בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף, וְסוּס, בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה; וְכֵן לְכָל-מַלְכֵי הַחִתִּים, וּלְמַלְכֵי אֲרָם--בְּיָדָם יֹצִאוּ (סוף ציטוט. מלכים א' י' 28 - 29).
ונמשיך לסיום המכתב:
כששלחת לידי כד כדי למשוח שמן על ראש הנערה שלחת מתנה אחת – שמן צח
(סוף ציטוט. א"ע 1).
לבסוף מלך מצרים האשים את מלך בבל בקמצנות. מתנת החתונה לזוג הצעיר היה כד שמן אחד. משובח ככל שיהיה אבל אחד?
מכתבים נוספים בארכיון הם מכדשמן – אנליל אל אמנחותפ השלישי. במכתבים אלה מלך בבל האשים את מלך מצרים בקמצנות, ובכך שמה שהוא (מלך מצרים) שלח למלך בבל היה מעט (30 כיכר זהב בסך הכל), ובאיכות ירודה (זהב שנראה כמו כסף). זאת ועוד, כאשר כדשמן אנליל ביקש לשאת נסיכה מצרית, הוא נענה בשלילה, בטענה, שהמצרים לא שולחים את בנותיהם החוצה (בהחלט מזכיר את בת פרעה, שכן התחתנה עם שלמה ועברה לירושלים). מלך בבל התרעם על חוסר הסימטריה הזו. לא ברור כיצד הסתיים סכסוך הגיסים הזה.
נקרא מכתב נוסף מאת בַּרנַבֻּרִיַש / בַּרבֻּרִיַש מלך בבל אל אחנתון (הוא אמנחותפ הרביעי בזכור). גם את מכתב זה נקרא קטעים קטעים (ציטוט): לנַפּחֻרֻרֶעַ (Naphuhur-a. אחנתון הכוונה) מלך מצרים, אחי (כלומר השוה לי במעמד) אמור: כה (אמר) בַּרבֻּרִיַש מלך כַּרדֻנִיַש (בבל כאמור) אחיך: שלום לי, שלום. לו יהי שלום רב לך., לארצך, לביתך, לנשיך, לבניך, לשריך, לסוסיך, למרכבותיך.
פתיחת המכתב, לפי כללי הנימוס המקובלים, והנה העיקר:
אנוכי ואחי יחדיו (כלומר מלך בבל ומלך מצרים) הצהרנו על אחוה טובה וזאת אמרנו לאמור: " כשם שאבותינו היו ידידים, נהיה גם אנו ידידים". עתה, סוחרַי, אשר יצאו עם אַחִטַבֻּ, התעכבו בארץ כנען בעניני מסחר. אחרי שהמשיך אַחִטַבֻּ את דרכו אל אחי בעיר חנתון אשר בארץ כנען, שלחו שֻמהַדַ (Shumhada)ִִ בן בַּעַלֻמֶ (Ba'alume) ושֻתַתנַ (Shutatna) בן שַרַתֻ (Sharatu) מן העיר עכו, את אנשיהם, התקיפו את סוחרַי ושדדו את כספם.
מלך בבל התלונן כי שיירת סוחרים בבלית, נשדדה ליד העיר חנתון, הנמצאת בבקעת בית נטופה, ליד קיבוץ חנתון של ימנו, על ידי כנופיה של אנשי עכו. ונמשיך:
אַזַחֻ נמצא לפניך, כי [במהרה] שלחתי (אותו) אליך. חקו[ר אותו!], כדי שיאמר לך. ארץ כנען – ארצך. ומלכיה – עבדיך. בארצך נשדדתי! תבעם, ואת הכסף אשר לקחו – שלם, והוצא להורג את האנשים אשר הרגו את עבדַי. נקום את דמם! אם לא תוציא להורג את האנשים האלה, הם ישובו ויהרגו את שיירתי או את שליחיך. הקשר ביננו ייפסק!
מלך מצרים יכול לשאול את אַזַחֻ, אשר נמצא אצלו. מלך בבל דרש ממלך מצרים, כשליט העליון של כנען, שמלכיה כפופים לו, לתפוס את השודדים (ששמם ומקומם ידועים: שֻמהַדִ ושֻתַתנַ מעכו), ולמצות עמם את הדין. כלומר להשיב את הכסף השדוד, ולהוציא להורג את הרוצחים. אחרת הם ישובו וישדדו שיירות של מלך בבל, ואף יתנכלו לשליחי מלך מצרים, כי מורא המלכות אינו עליהם. ואם מלך מצרים לא יעשה זאת – הקשרים בין מצרים לבבל (בעיקר קשרי המסחר שהניבו רווחים נאים לשני הצדדים) – ייפסקו לאלתר!
מלך בבל איים בנשק יום הדין, עדות לכך שהוא ראה בחומרה רבה את תקיפת השיירה הבבלית בשטח שהוא, לכאורה, ידידותי לבבל. ונמשיך:
ואם יכחישו זאת לפניך, (הנה) אחד מאנשי, שֻמהַדַ הצר את צעדיו וכלא אותו אצלו. ואיש אחר שֻתַתנַ מעכו, גייס אותו לשירותו, והוא (הבחור הבבלי) עדיין משרתו. יבואו נא את האנשים ההם אליך, ובדוק ושאל האם מתו (אם לאו) למען תדע.
מלך בבל הוא בחור מעשי, והציע למלך מצרים דרך לאמת את התלונה. אחד מהסוחרים הבבלים נלקח שבוי על ידי אנשי עכו, והוא עדיין שם. משרתו של שֻתַתנַ. יתכבד נא מלך מצרים, ויחקור את האיש ואת שֻתַתנַ, ויווכח במו עיניו האם אמת בתלונה אם לאו. וסוף המכתב:
[מת]נה שלחתי מנֶה אחד של לפיס לזולי. באשר לשליחי שלח אותו במהרה, למען אדע את שלום אחי (כלומר מלך מצרים) אל תעכב את שליחי, לו יצא במהרה (סוף ציטוט. אל עמארנה 8).
ליתר בטחון נשלחה מנה אחד (סביב 480 גרם) של לפיס לזולי. אבן כחולה. אבן יקרה למחצה. ובסוף יש בקשה: להחזיר את השליח הבבלי ממצרים. במכתב אחר התלונן כדשמן אנליל על כך, ששליחו עוכב במצרים שש שנים.
מכתב זה מעיד על כך, שכנען נתפסה בידי בבל, כשטח חסות מצרי, בו אין לבבל דריסת רגל. ברור, שהשיקול הגיאוגרפי (כלומר המרחק הרב יחסית בין בבל לכנען, והמרחק המועט יחסית בין מצרים לכנען) הרים תרומה מכרעת לכך, שהבבלים לא ראו בכנען שטח ענין שלהם.
בפרק הבא נמשיך ונדון ביחסים בין מצרים לשאר מעצמות האזור.
וְאַבְרָהָם זָקֵן ובא בַּיָּמִים,
וברכו בכל אשר לו אלוהים,
וישלח את עבדו, כלת בנו לבחור,
מאֲרַם נַהֲרַיִם, מעִיר נָחוֹר,
וייקח אז העבד מכל טוּב אדוניו,
וייצא למסע עם שיירת גמליו,
ויחנה לעת ערב מחוצה לעיר,
ושֵׁם אלוהי אדוניו אז הזכיר,
אֱלֹהֵי אברהם, שְׁמַע נא קולי,
עֲשֵׂה הַיּוֹם חֶסֶד עִם אֲדֹנִי,
הַקְרֵה לְפָנַי נערה ראויה,
ויקרא בכל לב ויהלל יָהּ,
ובטֶרֶם כִּלָּה לשאת תפילתו,
ותצא נערה צעירה לקראתו,
והנה היא טובת מַרְאֶה וְתַּמָּה,
בדרכה אל הבְּאֵר וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ,
וַיָּרָץ הָעֶבֶד מִשְׁתָּאֵה לקראתה,
לראות שמא בה תפילתו נענתה,
ויאמר לה: מְעַט מִכַּדֵּךְ נא אֶשְׁתֶּה,
ותאמר לו: שְׁתֵה, וגמליך אַשְׁקֶה,
ויהי כי כִּלּוּ לשתות כל גמליו,
וייתן לה העבד אז נזם זהב,
ויאמר לה: בת מי את, זאת נא אמרי,
ותאמר: בת אחי אברהם העברי,
וַיֵּדַע בלבו כי נִמְלָא רצונו,
ואכן נועדה היא לבן אדונו,
וגם משפחתה על כך תְּבָרֵךְ,
כי שַׁאֲלוּ פִּיהָ, וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ...
ובשובם ויצחק הולך לקראתם,
וַיְסַפֵּר לו הָעֶבֶד את כל קורותם,
והנה זה נפשו בנפשה נקשרה,
באהבת זוג ראשונה במקרא.
(בראשית כ"ד, 1-67)
