בפרק שעבר עסקנו במכתבים למלך בבל. בפרק זה נמשיך ונדון במכתבים לשאר שליטי האזור. בַּפְּרקים הבאים (לאחר ההפוגה), נדון במכתבים של שליטי ערי המדינה בכנען אל מצרים.
המכתבים מתֻּשרַתַ מלך מיתני (מזרח תורכיה – צפון סוריה של ימנו) הם הארוכים והמפורטים ביותר. מרבית המכתבים הם לאמנחותפ הג'. עיקר המכתבים עוסקים בקשרים בין הממלכות ונזכרות בהם שתי נסיכות חוריות שנישאו למלך מצרים. כֶּלֻחֶבַּ בת שֻתַרנַ ואחות תֻּשרַתַ, ותַדֻחֶבַּ בת תֻּשרַתַ. מכתב אחד נכתב בחורית, ושני מכתבים, ארוכים כאורך הגלות, הם רשימת הנדוניה שהביאה עמה תַּדֻחֶבּ לארץ מצרים. ברור, צריך להראות כמה מלך מיתני נדיב...
אחד המכתבים דן, בין היתר, ברצח אַרתַשֻמַרַ אחי תֻּשרַתַ (ציטוט): אמור לנִבּמֻעַרֶעַ (הוא אמנחותפ הג') מ[לך מצרים] אחי: כלומר השוה לי במעמד. כה אמר תֻּשרַתַ מלך מיתני אחיך. שלום לי. לו יהי שלום לכֶּלֻחֶבַּ אחותי, לביתך, לנשיך, לבניך, לשריך, לחיליך, לסוסיך, למרכבותיך ובקרב ארצך לו יהיה שלום רב עד כאן הפתיחה המנומסת והרגילה. כאשר ישבתי על כסא אבי, הייתי צעיר, ופִּרחִ עשה מעשים לא טובים לארצי, ואת אדונו הרג! לכן הוא לא הרשה לי (לקיים) אחווה טובה עם מי שאהב אותי פַּרחִ רצח את המלך הקודם ששמו לא נזכר, והמליך את תֻּשרַתַ כמלך בובה. אבל אני מצדי, לא התעלמתי ממעשים לא טובים אלה שנעשו בארצי והוצאתי להורג את רוצחי אַרתַשֻמַרַ אחי עם כל תומכיו. הגם שאין קישור ישיר בין האירועים, סביר שאדונו של פַּרחִ הוא אַרתַשֻמַרַ ורוצח אַרתַשֻמַרַ הוא פַּרחִ. דבר זה מזכיר את המסופר על אמציה מלך יהודה (ציטוט): וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ (של אמציה); וַיַּךְ, אֶת-עֲבָדָיו, הַמַּכִּים, אֶת-הַמֶּלֶךְ אָבִיו (סוף ציטוט. מלכם ב' י"ד 5). ונחזור לאל עמארנה. הואיל והיית באחוה טובה עם אבי, כתבתי על אודות הדברים האלה, וסיפרתי לך, כדי שישמעם אחי (כלומר מלך מצרים) וישמח. אבי אהבך, ואתה מצדך אהבת אותו, את אבי. ואבי נתן לך את אחותי לאות אהבה. ומי עוד כמוך היה אצל אבי? אזכור היחסים הטובים בעבר מעולם לא הזיק. ועוד, כשאחי חי שבה ארץ חתי כולה לפתוח במלחמה נגד ארצי. תֶּשֻב אדוני (אל הסערה החורי) הסגיר אותה לידי והכיתיה. לא היה אחד מבינהם שחזר לארצו. בעוד כמה שנים החיתים יעשו את אותו הדבר, אבל הפוך. עתה שלחתי אליך משלל ארץ חתי: מרכבה אחת, שני סוסים, עבד אחד, אמה אחת. במתנה שלחתי לאחי (מלך מצרים כאמור) חמש מרכבות וחמישה צמדי סוסים. נדיבות של מנצחים. מה אכפת לו? כמתנה לכֶּלֻחֶבַּ אחותי, שלחתי אליה מערכת סיכות זהב, מערכת עגילי זהב, טבעת našhu מזהב (סוג טבעת כלשהי) וכלי לבושם מלא שמן טוב. האח לא שכח את אחותו. יפה לו. עתה את כֶּלִיַ פקידי הבכיר ואת תֻּנִפּאִבּרִ שלחתי, ולו במהרה יחזירו אלי דבר, למען אשמע על אודות שלום אחי, ואשמח. לו ישאף אחי לאחוה טובה עמי, ולו ישלח אחי את שליחיו אלי למען יביאו את דבר שלום אחי אלי ואשמעם (סוף ציטוט. אל עמארנה 17). מלך מיתני סיים באיווי לשמוע מה שלום פרעה.
מכתב נוסף דן במשלוח אלה ממיתני למצרים (ציטוט): אל נִבּמֻעַרֶעַ מלך מצרים אחי, חתני אשר אני אוהבו והוא אוהבני, אמור היותו גיסו וחמו של מלך מצרים הוציאה מתֻשרַתַ את מיטב רגשות האהבה. כה (אמר) תֻשרַתַ מלך מיתני אשר אוהבך, חותנך. שלום לי. לו יהי שלום לך. לביתך לתַדֻחֶבַּ בתי, אשתך שאתה אוהב, לו יהיה שלום לנשיך, לבניך, לשריך, למרכבותיך, לסוסיך, לצבאך, לארצך, ולכל אשר לך, לו יהיה שלום רב מאוד. כה אמרה שַוּשכַּ מנינוה, גברת כל הארצות (היא אישתר) "אני חפצה ללכת למצרים, לארץ שאני אוהבת, ואחר כך לחזור משם". ועתה אני שולח אותה אליך והיא בדרך. צלם האלה נשלח. ולא בפעם הראשונה. זה מעניין. בד"כ האל אוהב להיות בשטח שלו. מסע של אל חורי אל תחום אלי מצרים הוא מעשה יוצא דופן בהחלט. לא ברור מדוע האלה רצתה לבקר במצרים? האם היה זה פרעה שביקש את אישתר של נינוה? והדבר הוצג כרצון האלה? ומדוע תֻשרַתַ נעתר לענין? להוציא את צלם האל ממקומו ועוד לארץ אחרת, הוא ענין לא מקובל בעת ההיא. אולי הייתה זו יוזמה של תֻשרַתַ, שרצה להרעיף מטוב האלה על גיסו וחתנו. מי יודע? עתה מימי אבי... פגום הלכה בארץ זו, בדיוק כבעבר שהתה שם והוקירוה. ועתה לו יכבדה אחי פי עשרה מאשר בעבר, ולו יוקירנה אחי, בשמחה יניח לה לנסוע והיא תוכל לשוב היות וצלם האלה הוא כבר נוסע מתמיד, פרעה מתבקש להעניק לאלה יחד מפנק במיוחד, כראוי לאל אח"ם. לו שַוּשכַּ גברת השמים תשמור עלינו, על אחי ועלי במשך 100,000 שנים ולו גבירתנו תעניק לשנינו שמחה גדולה. במקרה של תֻשרַתַ זה לא עזר. הוא נרצח זמן מה לאחר מכן. וננהג בה כיאות. כפי הנראה תֻשרַתַ לא סמך על פרעה, והפציר בו לנהוג בה כיאות, וסיים בשאלה רטורית: האם שַוּשכַּ היא רק אלתי, ולא אלת אחי? בשולי המכתב יש הערה מעניינת שנכתבה במצרית, וזו לשונה: שנה 36, חודש 4 לעונת פֶּרֶת (כלומר זריעה או חורף) ה(מלך) היה במצודה הדרומית של בית השמחה (סוף ציטוט אל עמארנה 23). מדובר בשנה ה-36 של אמנחותפ השלישי. כלומר שנתיים לפני מותו. לא ברור מה טעם מצאו לבלרי פרעה לציין את מקומו המדויק, ומה משמעות הערה זו.
נסיים את המכתבים ממיתני במכתב מתֻשרַתַ אל אחנתון (ציטוט): לנַפּחֻררֻעַ מלך מצרים אחי, חתני אשר או[הב]ני ואשר אני אוהבו. אמור: כה (אמר) תֻשרַתַ מלך מיתני, חמיך אוהבך, אחיך. שלום לי. לו יהי שלום לך לבתיך, לתֶיַ אמך, גבירת מצרים, לתַדֻחֶבַּ בתי, אשתך, וליתר נשותיך, לבניך, לשריך, למרכבותיך, לסוסיך ולצבאותיך, לארצך ולכל אשר לך, לו יהי שלום. תַדֻחֶבַּ בת תֻשרַתַ הייתה אשתו של אמנחותפ השלישי. במכתב נוסף נזכר ענין חתונתם המאושרת. עתה היא אשתו של בנו ויורשו אחנתון. כפי הנראה היא הייתה אחת הפילגשים. כלומר אשת איש לכל דבר וענין, אך במעמד משני, ולא הייתה האשה הראשית. פילגשי המלך הקודם עברו למלך החדש. תביעה בנוגע לפילגשי המלך הקודם, משמעה תביעה לכס. וזכורים לכל אבשלום, ששכב עם פילגשי דוד, כהצהרה שהוא המלך החדש, ונסיונו של אדניה בן דוד, לקרוא תגר על שלמה, בבקשו את אבישג השונמית פילגש דוד. ונמשיך: אשר לפִּרסִ ולתֻלֻבּרִ שליחַי, שלחתי אותם אל אחי במהרה, ואמרתי להם למהר מאוד, שלחתי אותם בליווי מועט. קודם לכן אמרתי את הדבר הזה לאחי: "אני אחזיק פה את מַנֶ, השליח של אחי, עד אשר ישחרר אחי את שליחַי והם יבואו אלי". מסיבה לא ברורה השליחים החורים עצורים במצרים, והשליח המצרי עצור במיתני. מלך מיתני רואה עסקת חילופי שליחים. ועתה, אחי כלל וכלל אינו מרשה להם ללכת, ושם אותם תחת משמר כבד. מה הם מילה לא ברורה. כנראה: שליחים? (הם) אינם ציפורים. היכולים הם לעוף ולברוח? אחי, אשר לשליחים, מדוע הוא מוטרד (בגללם)? מדוע האחד אינו יכול ללכת במישרין אל האחר, ואינו יכול לשמוע על אודות שלומו של רעהו, למען נשמח מאוד מאוד יום יום שליחי מיתני הם אסירים למעשה, ונמנעת מהם הפגישה בין איש לרעהו. מלך מיתני תהה האם שליחיו כמה מסוכנים, וכה חמקמקים, עד שחובה לעצור אותם? לו ישחרר [אחי] את שליחַי במהרה, למען אשמע עתה על אודות שלומו של אחי... קצת שבור. מלך מיתני בקש לשחרר את אנשיו, רק מפאת רצונו העז לדעת מה שלום אחיו מלך מצרים. בהחלט טיעון יצירתי. אני חפץ לשחרר את [מפנֶ], ואני חפץ לשלוח את שליחַי לאחר כבעבר, כדי שאוכל פגום. ההשלמה: לשמוע... שבור. הוא הלך אל אחי, ולו יעשה אחי אתה כל בשלמות שוב שבור הוא הלך אל אחי ול יעשה אחי כל שבחפצי ואל יצערני. טיב הענין הנדון לא בברור, אבל סביר, כי מדובר באותם שליחים חורים בעצורים במצרים. ומי שזוכר את יוסף בבית האסורים, יודע שלא ליקקו שם דבש. והדברים כולם אשר אמרתי לאביך – תֶיַ אמך יודעת אותם. איש זולתה אינו יודעם. שאל את תֶיַ אמך אודותם, והיא תאמר לך. כפי שנהג אביך לדבוק באהבה בי, כך עתה לו ידבק אחיך תמיד באהבה בי. ולו לא יטה אוזן לאיש זולתי (סוף ציטוט. אל עמארנה 28). תֻשרַתַ רתם למסכת טיעוניו את נשק יום הדין: אמא. הוא פנה לפרעה ואמר לו שישאל את אמא, והיא תגיד לו, ואיזה ילד טוב לא ישמע בקול אמא? כפי הנראה הייתה בחצר המצרית סיעה שלא ראתה בעין יפה את הקשרים ההדוקים בין מצרים למיתני. אפשר שסיעה זו תמכה בחיתים , באשורים או בבבלים. תֻשרַתַ הפציר באחנתון להקשיב רק לו, ולא לכל הקולות המתנגדים לקשר ההדוק עם מיתני.
כזכור, הזכרנו שבבל ראתה בארץ כנען שטח השייך לתחום האינטרסים של מצרים. אבל הייתה מעצמה אחרת, שגבולה הדרומי התחכך בגבולות הפרובינציה המצרית כנען, וששליטי ערי המדינה הכפופים לפרעה, ניסו לתמרן את שליטי המעצמה להתערב בעניני כנען (בפרקי ההמשך נרחיב בענין). מדובר באימפריה החיתית. החיכוך המצרי – חיתי יגיע למלחמה גלויה בקרב קדש, כמה עשרות שנים לאחר מות אחנתון. ואני מזכיר את הפרק הכפול על קרב קדש: "הרבה לפני המיתלה". חלק א, חלק ב. בדף הפרק שמתי קישורים.
בארכיון אל עמארנה התגלו ארבעה מכתבים ממלכי חתי אל מלכי מצרים. מן הסתם מדובר בארבעה מכתבים מקריים, מתוך מאות ואולי אלפי מכתבים שהוחלפו בין המעצמות במהלך השנים.
נקרא מכתב משֻפִּלִליֻמַ מלך חתי, שהיה מלך פעיל ומוצלח, ושכבש את ממלכת מיתני החורית (עליה דנו לעיל). המלך המצרי אינו נזכר בשמו, כנראה זהו אחנתון. (ציטוט): אנוכי [כתבתי] אליך באשר לחטא הזה. בנו של תֻּשרַתַ (מלך מיתני אותו הכה שפללימ) עשה לו רעה מאחורי גבו של המלך יחד עם אנשים רשעים... (שבור) את החטא הזה אשר עשו איתו: הם תפסוהו והרגוהו (בספרי השני על רציחות פוליטיות במזרח הקדום דנתי גם במקרה זה. אפשר כי הרצח נבע מהתבוסה שנחל תֻּשרַתַ מול שפללימ). ולו ידע אחי (מלך מצרים) בנוכחות האלים. ולו תדע כי אביו היה איתי באחוה. כאשר הלך אביו לגורלו (תיאור עדין לרצח תֻּשרַתַ). באשר לבניו אני שומרם, והשאתי אותם. ואשר לבנו הבכור (של תֻּשרַתַ המנוח הכוונה) [יחסי אליו] טוב בגלל האחוה של אביו (שהייתה ביננו). [אתה] לא ידעת כי יחסי אליו טוב ... שבור אתה לא ידעת... שבור איש לא ידע מאומה... שבור. אני מדלג על סוף המכתב הקטוע מאוד וישר לסוף: מתנה לך אני שולח (סוף ציטוט. אל עמארנה 43).
שפללימ, עדכן את מלך מצרים כי תֻּשרַתַ מלך מיתני, ששלח לא מעט מכתבים ארוכים אל אמנחותפ השלישי אביו של אחנתון (בהם נדון להלן), נרצח על ידי בנו. בנוסף, מלך חתי פרש את חסותו על הבן, לאור קשרי האחווה בינו לבין תֻּשרַתַ המנוח. אחוה שלא מנעה ממנו להלחם נגדו. כיבוש מיתני הקל את הלחץ החורי על ממלכת אשור, והיא שבה לשחק תפקיד במגרש הבינלאומי.
לאחר שאשור השתחררה מהעול החורי, העז מלכה אשוראֻבַּלִט הראשון לרקום קשרים דיפלומטיים עם מצרים. שני מכתבים בלבד שרדו מאשוראֻבַּלִט הראשון אל אחנתון. המצרים היססו בטרם קשרו קשרים דיפלומטים עם האשורים, שהיו כפופים למיתני (שנכבשה על ידי החיתים כאמור), והייתה בתחום ההשפעה הבבלית. ואכן מכתב תלונה בבלי אל תותענח אמון, העוסק בקשרים הדיפלומטים בין אשור למצרים התגלה באל עמארנה.
כך כתב אשוראֻבַּלִט הראשון (ציטוט): למלך מ[צרים] אמור: כה (אמר) אשוראֻבַּלִט : לו יהי שלום רב לך, לביתך ל[ארצ]ך, למרכבותיך, לצבאך. שלחתי אליך את שליחַי כדי לראותך, וכדי לראות את ארצך. עד עתה קודמַי לא כתבו; ברור, הם היו כפופים למיתני. כתיבה כזו משמעה מרד. היום אני כותב אליך. אני שולח לך מתנה. מרכבה יפה, שני סוסים, (פרי) תמר עשוי לפיס לזולי טהור (אבן חן יקרה למחצה כזכור). אל עכב את השליח ששלחתי אליך. עליו לבקר ולשוב אלי. יראה את מצבך ואת מצב ארצך וישוב נא אלי (סוף ציטוט. אל עמארנה 15).
אשוראֻבַּלִט גישש את דרכו אל מלך מצרים, ושלח לו מנחה צנועה בדמות מרכבה, שני סוסים ותמר מלפיס לזולי. מתנה מקורית ללא ספק. לא ברורה נטיית המלכים לעכב זה את שליחו של זה. מלך אשור ביקש במלוא הנימוס, לא לעכב את שליחו. במכתב השני, אשוראֻבַּלִט כבר הפגין בטחון עצמי רב יותר (ציטוט): לנִפְּחֻרֻרֵעַ המלך הגדול, מלך מצרים, אחי (באיזו שמחה מלך אשור מכנה את מלך מצרים אחי, כלומר השוה לי במעמד) אמור. כמה אמר אשוראֻבַּלִט מלך אשור, המלך הגדול אחיך ניתן לראות את החיוך של אשוראֻבַּלִט מבעד למכתב. כאשר ראיתי את שליחך שמחתי מאוד. ברור, השליחים הם אישור לכך שמבחינת מצרים אשור היא בליגה של הגדולים. אכן שליחך אצלי, והם נהנים מהכנסת אורחים יפה. שלחתי מתנה מרכבה מלכותית יפה שהוכנה למעני, ושני סוסים לבנם שצוידו למעני, מרכבה אחת שלא צוידה (בכלי נשק וקישוטים הכוונה), וחותם מלפיס לזולי טהור. האם זו מתנה הראויה למלך גדול? כלומר למלך מצרים. כנראה כן. והנה העיקר הזהב בארצך עפר הוא, אוספים אותו (מן האדמה) כלומר יש לך המון זהב. מדוע הוא נותר אצלך? התחלתי לבנות ארמון חדש. שְלח לי את כל הזהב (הדרוש) לעיטורו. כאשר אבי אשורנַדִנאַחֶ כתב למצרים, שלחו לו 20 כיכר זהב 600 ק"ג. כאשר מלך חַנִגַלבַּת כלומר מיתני כתב לאביך ל[מצרים], הוא שלח לו 20 כיכר זהב. [עתה] אני [שווה] למלך חַנִגַלבַּת איזה חיוך. ניתן להכניס בננה במימד הרחב שלה, לחיוך של מלך אשור. אבל שלחת לי רק שבור. אבל ברור שזה פחות, הרבה פחות 20 כיכר זהב. ואף את הוצאות הדרך של שליחַי אין זה שוה. מלך אשור ניסה את מזלו בשיטת מצליח. אם כוונותיך באמת לידידות יפה שְלח לי זהב רב. בית זה הוא ביתך. כתוב לי, למען יובא כל הנחוץ לך. ארצותינו רחוקות זו מזו דהיינו אין סכנת מלחמה האם שליחנו חייבים להיות (בדרך) הלוך ושוב? אולי הכוונה היא למינוי שגרירי קבע, ולא שליחים זוטרי דרג שעוברים ושובים שוב ושוב. (אתה תוהה) ששליחיך התמהמהו (בדרך) אליך? הַסֻּתֻ מדריכיהם מתו. עד שכתבתי ועד שהובאו אלי סֻתֻ – מדריכים (אחרים), [עיכב]תי אותם (את השליחים) (אבל) את שליחַי לא יעכבו! נכון שהשליחים שלך מעוכבים אצלי, אבל זה כי מורי הדרך שלהם מתו, ועד שהצלחתי למצוא מורי דרך חדשים, היה ערפל בקיטבג, והכלב אכל את שיעורי הבית. אבל אל תעכב את השליחים שלי, כן? מדוע שליחי נאלצים להישאר תמיד חשופים לשמש? הפוך מהיחס אליו זוכים שליחי מצרים באשור. אם עמידה בחוץ בשמש מביאה תועלת למלך, יעמוד נא (השליח) בשמש וימות נא, ותהיה תועלת למלך עצמו! אירוניה במיטבה. שבור... האם משאירים את שליחַי בחיים? ממיתים אותם בשמש! (סוף ציטוט. אל עמארנה 16). מלך אשור התרעם על המנהג המצרי להשאיר את שליחיו בשמש. כנראה מדובר בסוג של אמצעי לחץ על מלך אשור, שידאג לשליחים המצרים, או שישלח אותם בחזרה כבר. כבר אז, השירות הדיפלומטי היה רווי סכנות, פגעים, צרות ואסונות.
שני מכתבים חביבים קשורים לממלכת אַרזַוַ (arzawa). שני המכתבים דנים בנישואים אפשריים בין אמנחותפ השלישי (אביו של אחנתון), לבין נסיכת ארזוית. במכתב אחד הפציר אמנחופתפ הג', חובב הנסיכות הזרות, בתַרחֻנדַרַדֻ מלך ארזוה למהר ולשלוח לו (לפרעה) את בת המלך. פרעה הזכיר את המתנות שנשלחו, שכללו זהב, שמן ובגדים צבעוניים. אבל משום מה, הנסיכה הארזוית בוששה להגיע. נקרא את מכתב התשובה של תַּרחֻנדַרַדֻ מלך ארזוה (ציטוט): ראה (באשר לכך) שכַּלבִּיַ אמר לי דבר זה: (והנה ציטוט של כַּלבִּיַ, השליח המצרי) "הבה נקיים קשר דם". בענין זה איני סומך על כַּלבִּיַ . (למעשה) הוא אמר זאת, אולם (דבר) זה לא אושר בלוח (כלומר יש פער בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. תַּרחֻנדַרַדֻ כנראה הכיר את אמנחותפ הג'. הוא רצה את זה בכתב!). אם אמנם חפץ אתה בבתי (איך) לא אתן לך אותה. אני נותן אותה לך! עתה דאג שכַּלבִּיַ ישוב במהרה עם שליחי (חתונה עם מלך מצרים היא ענין רציני מכדי להשאירו ביד כַּלבִּיַ, ועל כן נשלח שליח מארזו למצרים) והשב לי על לוח (!) בענין זה (אם זה לא כתוב זה לא נחשב. הרי מילים פורחות באויר כידוע. והנה הסיום המנומס). לו נַבּוּ מלך החכמה, ואִשתַנֻש של השער (אלה כל שהיא) יגנו בחסדם על הסופר הקורא לו זה, ושיחבקוך בזרועותיהם בחסד. (והנה פניה אישית לסופר הקורא את המכתב באזני פרעה) אתה, הסופר, כתוב יפה אלי; יתר על כן, רשום את שמך (אין כמו קשר אישי על מנת לזרז ענינים. והסיומת המעידה על מצוקת הסופרים בארזו, ועל קשייהם לכתוב ולקרוא באכדית) את הלוחות המובאים לכאן, תמיד כתוב בחיתית! (סוף ציטוט. אל עמארנה 32).
אולי פרעה הכתיב לשליח מארזו את תשובתו, וזה תרגם לחיתית, וברגע שנוצר תקדים – אין סיבה לחזור לאכדית... הרי לא אלה ולאה אלה דוברים אכדית. כמו שישראלי וירדני יחליטו שאין טעם להתכתב באנגלית. עדיף בעברית או בערבית.
תכתובת מעניינת יש בין מלך אַלַשִיַה (דרום קפריסין) לאחנתון הוא אמנחותפ הרביעי. הנושא המרכזי בחליפת המכתבים הזו הוא יצוא הנחושת מקפריסין למצרים. קפריסין, היא מרכז כריית נחושת מקדמת דנא. מקור השם קפריסין שנוי במחלוקת, אבל האי העניק את השם לנחושת בלטינית cuprum, ובאנגלית copper. הנחושת היא חומר גלם מרכזי בתעשיית הברונזה. אני מזכיר את פרק 77 בדיל ויעבור על הסוחרים האשוריים בכניש, שם הרחבנו בנושא. בדף הפרק שמתי קישור. נקרא קטעים קטעים מכתב אחד ממלך אַלַשִיַה, ששמו לא נשמר, אל אחנתון (ציטוט): (למ)לך מצרים אחי. [אמור: כה] (אמר) מלך אַלַשִיַה אחיך. שלום לי. לבתַי, לנשַי, לבנַי, לשרַי, לסוסַי, למרכבותַי, ובקרב ארצותַי שלום רב. לאחיף לו יהי שלום. לבתיך, לנשיך, לבניך, לשריך, לסוסיך, למרכבותיך ובקרב ארצותיך לו יהי שלום רב. נוסחת הפתיחה מנומסת והמקובלת. ועתה לתכלס: אחי (הכוונה שוה לי במעמד) עתה שלחתי אליך את שליחי יחד עם שליחתך אליך למצרים. עתה שלחתי אליך 500 (כיכר) נחושת מתנה לאחי שלחתי אליך כיכר היא 30 ק"ג. כלומר 15 טונות. אחי, אל יתחמץ לבך על שמעטה כמות הנחושת למעצמה כמו מצרים 15 טון נחושת זה כמו 15000 טון פלדה לארצות הברית. טיפה בים. כי יד נרגל עתה בארצי. נרגל הוא אל המלחמה הבבלי. ובין השאר אחראי גם על הַדֶּבֶר. כלומר מגפת דבר משתוללת בקפריסין. הוא הרג את כל האנשים של ארצי, ואין איש עושה נחושת. לכן אחי, אל יתחמץ לבך מזכיר את המגפה השחורה באירופה. גם שם מתו המוני אדם, והיה מחסור חמור בידיים עובדות. שלח במהרה את שליחך עם שליחי ואנוכי אשלח אליך, אחי, את כל הנחושת שתבקש. אחי אתה, כסף רב מאוד שְלח לי! (הכוונה היא למתכת) אחי, תן לי את הכסף הטוב ביותר (הלוח פגום, זו ההשלמה המקובלת). אנוכי כל אשר תבקש אחי, אנוכי אשלח לך. מלך אלשיה מדגיש שוב ושוב שהוא ישלח כל מה שמלך מצרים מבקש. סימן שהוא לא ממש שלח עד עתה.... ועוד אחי, השור שמבקש שליחי, תן לי אותו, ושְלח אלי אחי, 2 כלי kukkubu לשמן טוב, אחי. פירוש המונח Kukkubu אינו ברור, אך ברור שזהו כלי אגירה כלשהו. וּשְלח לי 'שואל בנשרים' כנראה מומחה בחיזוי העתיד לפי מעוף הציפורים. ועוד אחי, אנשים מארצי מדברים איתי על אודות קורות עץ, אשר מלך מצרים מקבל ממני. אחי, [שלם לי] את חובך. מצרים היא ארץ מדברית ענייה בעצים. יש עצי דקל ושיטה, אבל עצי בנין משובחים יש להביא מחוץ למצרים. אנו מכירים את ארזי הלבנון שהובאו למצרים בעת העתיקה ומתברר שגם יערות קפריסין סיפקו את תיאבון העץ המצרי. והנה מתברר שמצרים חייבת תשלום על העצים מקפריסין. זה יכול גם להסביר מדוע מלך אַלַשִיַה שלח רק 15 טון נחושת, ולא יותר. אולי לא רק יד נרגל בדבר. ועוד. כך המצב: איש מאלשיה מת במצרים. רכושו בארצך, ובנו ואשתי עמי. לכן אחי, הרכוש הוא של אנשי אלשיה, וביד שליחי תן אותו, אחי ענין ירושה רגיל ומצוי והמלך מבקש את הרכוש חזרה. לא בטוח, שהרכוש, אם הושב בכלל, אכן הגיע לאלמנה וליתום, ולא נשאר, בחלקו לפחות, בארמון המלך... אל יתחמץ לבך על ששליחך נשאר שלוש שנים בארצי, משום שיד נרגל בארצי, ואף בביתי שלי, אשתי הצעירה מתה מלך אַלַשִיַה תפס את השליח המצרי כבן ערובה למעשה. התירוץ: יש דבר, וגם אשתי מתה. לא ברור מה הקשר? ברור, שהשפה המנומסת וההסברים האדיבים מסתירים מערכת יחסים לא מהאוהבות. ועתה אחי, שלח את שליחי יחד עם שלחיך בבטחה ובמהרה, ואז אשלח את מתנת אחי אליך מלך מצרים לא פראייר. גם הוא יודע להחזיק שליחים זרים אצלו בארמון... ועוד, אחי לו ישלח אלי את הכסף (המתכת) שבקשתי ממך. הרבה מאוד, אחי! ובאשר לדברים שביקשתי ממך אחי, שְלח (אותם). לו יעשה אחי את כל הדברים, ואז אתה, את כל הדברים שתאמר לי, אף אנוכי אעשה מלך אַלַשִיַה לא סומך על מלך מצרים. ולהיפך. כל אחד רוצה שהשני יהיה ראשון, ואז השני יגיב בהתאם. הבעיה היא, שכל אחד רואה בשני נוכל. אינך בן מעלת מלך חתי (האימפריה החיתית במרכז תורכיה) או מלך שנער (בבל הכוונה). כלומר מלך מצרים עולה בעוצמתו על מלך חתי ועל מלך בבל. חנופה אף פעם לא הזיקה. ונמשיך כל מתנה שהם (מלך חתי ומלך שנער) שולחים, אנוכי משיב לך פי שניים כראוי למעמדו של פרעה, כן? השורה האחרונה פגומה וההשלמה היא משוערת: לו יבוא אלי שליחך כבעבר, ולו יבוא אליך שליחי כבעבר (סוף ציטוט. אל עמארנה 35).
מלך אַלַשִיַה סיים בהבעת תקוה, כי היחסים ישובו לתקנם. כיון שהאינטרסים הכלכליים הכרוכים בענין היו כבדי משקל, הרי המדינות המשיכו לעמוד בקשרי מסחר, למרות יחס החשדהו וחשדהו ששררו בין המלכים.
העיר אוגרית שכנה בחוף המזרחי של הים התיכון. ראס שמרה בסוריה של ימנו. ואני מזכיר את הפרק על עלילות אקהת בו דנו בעיר. חלק א, חלק ב. בדף הפרק שמתי קישור. למרבה הצער נשמרו רק ששה מכתבים מאוגרית, וגם הם במצב השתמרות גרוע למדי. לקראת סוף תקופת אל עמארנה, העבירה אוגרית את נאמנותה ממצרים אל חתי. נקרא שני מכתבים. אחד מנִקמַהַדֻּ מלך אוגרית, והשני, מקוטע שמוען אל מלכת מצרים דווקא, ונכתב (וליתר דיוק הוכתב) על ידי אשה. כנראה מלכת אוגרית, או מישהי מהפמליה המלכותית. והנה המכתב מנִקמַהַדֻּ (ציטוט): למלך, השמש אדוני. כה (אמר) נִקמַהַדֻּ עבדך: לרגלי המלך, השמש, נפלתי. לו יהיה שלום למלך, השמש, אדוני. שלום לבית[ו], ל[אשת]ו, הבכי[רה], לנשיו (האחרות), לבניו... שבור לצב]א(ו) הסדיר, ל[כל] אשר למלך, השמש אדוני... שבור בעבר שבור. ההשלמה הסבירה: [הוא נתן ונמשיך ל]בית [א]בי. לו יתן לי אדוני שני נערים משרתי ארמון מכוש. תן לי גם משרת ארמון שהוא רופא. אין כאן רופא. ראה, שאל את [חַ]רַמַשִ. וע[תה] <אני שולח> [מתנה] ... שבור עבורך ומאה... שבור גם כן (סוף ציטוט אל עמארנה 49).
נִקמַהַדֻּ הזכיר למלך מצרים תקדים כלשהו מן הֶעבר, וביקש ממלך מצרים לשלוח לו שני משרתים מארץ כוש. כלומר כושים שחורי עור. לא ברור מדוע דווקא שני כושים. זה מזכיר את אחימעץ הכושי בסיפור מרד אבשלום, ואת עבד מלך הכושי, שהציל את ירמיהו מבור הטיט.
מלבד זאת ביקש נִקמַהַדֻּ גם רופא מצרי, בטענה שאצלו באוגרית אין רופאים. לחיזוק דבריו נִקמַהַדֻּ הציע לשאול את חַרַמַשִ. כפי הנראה מדובר בבחור מצרי, שיכול להעיד ממראה עיניו. מצרים התפרסמה בחכמיה ורופאיה. אומנות החניטה המצרית, היא עדות מרשימה לידע הרפואי הנרחב שהיה למצרים.
מכתב שני הוא מכתב נדיר. מאשה אל אשה (ציטוט): [ל....] שבור גבירתי [כה אמרה]... שבור חֶ]בַּ אמתך (כנראה מלכת אוגרית. חבה הוא אל הסער החורי. השם הוא שם תיאופורי, כלומר כזה הכולל את רכיב האל. תחילת השם חסרה. ונמשיך) [לגבר]תי לו יהי שלום. נתת את [אמתך]... שבור. [ע]תה אנוכי [שולחת ל]גברתי ... שבור ו]כד בשמים צָרִי. (סוף ציטוט. אל עמארנה 48).
מלכת אוגרית שלחה למלכת מצרים בושם וצרי, שהוא סוג של בושם הנזכר במקרא כבושם שנשלח למצרים בסיפור מכירת יוסף (ציטוט): וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה (סוף ציטוט. בראשית ל"ז 25).
שירו של רועי אזולאי
כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי,
בִּסְמִיכוּת אֶל הַמֶּלֶךְ אַחְאָב,
וַיֹּאמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: הַכֶּרֶם תְּנָה-לִּי,
וְקַבֵּל מְחִירוֹ בְּזָהָב,
וַיְמָאֵן וַיֹּאמַר: לֹא אוּכַל לְתִתּוֹ,
נַחֲלַת אֲבוֹתַי מִיָּמִים,
וַיָשׁוּב אָז אַחְאָב מְאֻכְזָב אֶל בֵּיתוֹ,
וְהוּא סַר וְזָעֵף מִבִּפְנִים,
וַתָבוֹא אֶל אַחְאָב אָז אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ,
וְהִנֵּה בַּעְלָהּ מִתְיַסֵּר,
וַתִּשְׁאַל בְּחַדּוּת עָל שׁוּם מַה תּוּגָתוֹ,
וְעַל כֶּרֶם-נָבוֹת לָהּ סִפֵּר,
וַתֹּאמַר לוֹ אִיזֶבֶל: קוּם הִתְחַזֵּק,
כִּי כַּרְמוֹ עוֹד יִהְיֶה כַּרְמְךָ,
וַתִכְתּוֹב בִּשְׁמוֹ צַו לַשָּׁרִים לְחַלֵּק,
וַתַּחְתֹּם בְּחוֹתָם הַמְּלוּכָה,
וּבַצַּו הוֹרָאָה לְהַכְרִיז עַל יוֹם צוֹם,
גַּם לִבְדּוֹק עֲבֵירוֹת בְּיָדָם,
וּלְכָךְ עוֹד הוֹסִיפָה אִיזֶבֶל פְּקוּדָּה,
אֶת נָבוֹת לְהוֹשִׁיב בְּרֹאשָׁם,
וַתִּשְׁלַח שְׁנֵי אַנְשֵׁי בְּלִיעַל מִשּׂוֹנְאָיו,
כְּדֵי לִתְפֹּל עֲלִילָה עַל נָבוֹת,
וַיָעִידוּ לֵאמֹר כִּי קִלֵּל אֶת אַחְאָב,
וּבָאֶבֶן סֻקַּל וַיָּמֹת,
וַתֹּאמַר אָז לַמֶּלֶךְ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ:
הִתְעוֹדֵד כִּי לֹא חַי יְרִיבְךָ,
אֶת הַכֶּרֶם אֲשֶׁר כֹּה מֵאֵן לְתִתּוֹ,
קוּם וְרֵשׁ כי עַתָּה הוּא שֶׁלְּךָ...
וַיְדַבֵּר אֶל אֵלִיָּהוּ הָאֵל לְצַוּוֹת:
קוּם וְרֵד אֶל אַחְאָב בַּשּׁוֹמְרוֹן,
כִּי הִנֵּה גַּם רָצַח גַּם יָרַשׁ אֶת נָבוֹת,
וַיֵּדַע כִּי יֵשׁ עֵת פֵּרָעוֹן,
וַיְדַבֵּר אֵלִיָּהוּ קָשׁוֹת אֶל אַחְאָב,
עַל חֶטְאוֹ כְּשַׁלִּיט מְעַוֵּל,
וְנִבֵּא כִּי יֻכְרַת כֹּל בֵּיתוֹ אַחֲרָיו,
כִּי הִכְעִיס אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
וְגַם לְאִיזֶבֶל אָמַר אֵלִיָּה,
כִּי כְּלָבִים עוֹד יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ,
כִּי הֵסַתָּה לִבּוֹ שֶׁל אַחְאָב בַּעְלָהּ,
לַעֲשׂוֹת לְנָבוֹת אֶת הָרָע...
(מלכים א', כ"א, 1-29)
