ספר דניאל הוא ספר מרתק. זהו ספר חיצוני לכל דבר וענין, שהסתנן למקרא בשל שיקולים שונים. בהכתירי את דניאל כספר חיצוני, אני מתכוון לעולם האמונות והדעות שבו, שהן זרות למקרא, אך נפוצות בספרים החיצוניים. בפרק עתידי על ספר דניאל נרחיב בענין.
אציין בקצרה כי מדובר בנביא בדיעבד. כלומר מישהו כתב היסטוריה, אבל את הכותרת הוא תארך כמה מאות שנים טרם ימיו, והופ – יש לנו נביא, בעל אחוז נבואות שהתממשו גבוה במיוחד. אחת הראיות לאיחורו של הספר היא, שמדובר בנביא לכאורה, אבל כזה המצוי בחלק של הכתובים, כשמגבש (או קורפוס) הנבואה כבר נחתם.
בפרק י"א מופיע חזון אחרית הימים של דניאל. זו כתיבה היסטורית כאמור בה הזכיר דניאל את מלכי פרס, את אלכסנדר מוקדון ואת מלחמות הדיאדוכים (יורשי אלכסנדר) לאחר ימי אלכסנדר (ציטוט): הִנֵּה-עוֹד שְׁלֹשָׁה מְלָכִים עֹמְדִים לְפָרַס, וְהָרְבִיעִי (דריוש השלישי) יַעֲשִׁיר עֹשֶׁר-גָּדוֹל מִכֹּל, וּכְחֶזְקָתוֹ בְעָשְׁרוֹ, יָעִיר הַכֹּל אֵת מַלְכוּת יָוָן. (המחבר הכניס קוים מדמות אחשוורוש אל דריוש השלישי) ג וְעָמַד, מֶלֶךְ גִּבּוֹר (אלכסנדר מוקדון); וּמָשַׁל מִמְשָׁל רַב, וְעָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ. (כיבוש האימפריה הפרסית) ד וּכְעָמְדוֹ, תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ, וְתֵחָץ, לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם (מלחמות הדיאדוכים לאחר מות אלכסנדר) (סוף ציטוט. דניאל י"א 2 – 4).
כזכור, ארץ ישראל נכבשה על ידי אלכסנדר בשנת 333 לפני הספירה. לאחר מותו ב-323 לפני הספירה, נשלטה הארץ על ידי בית תלמי. אולם בין בית תלמי שישב במצרים לבית סלווקוס שישב בסוריה, התנהלו מספר מלחמות על השליטה בארץ ישראל, המכונות המלחמות הסוריות. במלחמה הסורית החמישית בשנת 200 לפני הספירה, נערך קרב בניאס, והארץ עברה לשליטת בית סלווקוס. בעקבות הקרב נחתם הסכם שלום, ואחד מסעיפיו היה נישואי קליאופטרה (לא המפורסמת, שתיוולד בעוד 150 שנה בערך) הנסיכה המצרית עם אנטיוכוס השלישי (ציטוט): וּלְקֵץ שָׁנִים, יִתְחַבָּרוּ, וּבַת מֶלֶךְ-הַנֶּגֶב (קליאופטרה כאמור) תָּבוֹא אֶל-מֶלֶךְ הַצָּפוֹן, (אנטיוכוס השלישי) לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים (הסכם שלום. סוף ציטוט. דניאל י"א 6).
התיאור האפוקליפטי הולך ומתרחב, ככל שמתקרבים לימי המחבר. ואין פלא שאנטיוכוס הרביעי אפיפנס (משמעות השם 'האל המתגלה') זוכה לִפְסוּקִים רבים. מסורת ישראל שופטת את אנטיוכוס לחומרה. גזירות דת בעולם אלילי הן דבר נדיר. כפי הנראה גזירות הדת הוזמנו על ידי מתייוונים כחלק ממאבק פנים יהודי. אנטיוכוס הרביעי פלש פעמיים למצרים. בשני המקרים הוא עבר בירושלים (ציטוט): וְיָשֹׁב אַרְצוֹ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל, וּלְבָבוֹ עַל בְּרִית קֹדֶשׁ; וְעָשָׂה, וְשָׁב לְאַרְצוֹ. (לאחר הפלישה הראשונה למצרים) כט לַמּוֹעֵד יָשׁוּב, וּבָא בַנֶּגֶב; (הפלישה השניה למצרים) וְלֹא-תִהְיֶה כָרִאשֹׁנָה, וְכָאַחֲרוֹנָה. לוּ בָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים, וְנִכְאָה, וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ, וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן, עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ (סוף ציטוט. דניאל י"א 28 – 30).
הציים הכיתיים הם הרומאים, שכפו על אנטיוכוס הרביעי לסגת ממצרים. ואני מזכיר את פרק 39 ציים כיתיים על הרומאים במקרא. שם הרחבנו בנושא. בדף הפרק שמתי קישור.
לפי תפיסת המחבר, לפני הגאולה תבוא עת פורענות וצרה, מה שיכונה בעתיד 'חבלי משיח'. זהו זמנו של המחבר, עת המצוקה וקושי. באחרית הפורענות תבוא הגאולה באופן נסי. שיא הגזרות הוא חילול בית המקדש, בדגש על השיקוץ המשומם, שהוא לב הפרק (ציטוט): וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; (הצבא הסלווקי חזק הזרוע) וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז (חילול המקדש על ידי חיילי אנטיוכוס), וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד (ביטול קרבן התמיד בבית המקדש), וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם. (על השיקוץ המשומם שנתפס כעבוד אלילים נרחיב להלן) לב וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית, יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת (אלה מתייוונים התומכים בצעדי אנטיוכוס); וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו, יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ (אלה הם הנאמנים לִדְבַר ה', לפי המחבר. סוף ציטוט. דניאל י"א 31 – 32).
הביטוי המעניין פה הוא כמובן 'השקוץ המשומם'. מונח זה נזכר עוד פעמיים בספר דניאל. פעם בתיאור דומה לתיאורנו בפרק ט' (ציטוט): וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים, שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה (מקביל ל: וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד בקטע הקודם), וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם (מקביל ל:וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם. בקטע הקודם), וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה, תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם (סוף ציטוט. דניאל ט' 27).
וכן בפרק האחרון פרק י"ב (ציטוט): וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם--יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים (סוף ציטוט. דניאל י"ב 11).
באופן מעניין הביטוי מופיע גם בספר מקבים א' בתיאור גזרות אנטיוכוס (ציטוט): ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו (היום לפני 2185 שנה בדיוק), ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה' (סוף ציטוט. מקבים א' א' 54).
לבסוף, השיקוץ המשומם נזכר גם בברית החדשה (ציטוט): לָכֵן כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אֶת־שִׁקּוּץ מְשֹׁמֵם אֲשֶׁר אָמַר דָּנִיֵּאל הַנָּבִיא עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ הַקֹּרֵא יָבִין: אָז נוֹס יָנוּסוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה אֶל־הֶהָרִים (סוף ציטוט. מתי כ"ד 15 – 16. ובנוסח כמעט זהה במרקוס י"ג 14).
יבוא המאזין העירני, במקרה זה אזוב הקיר ואלון גלוסקא ממועצת החכמים, ויטען: רגע, גם ספרי מקבים וגם הברית החדשה, אמנם נכתבו במקורם בעברית, אבל נותרו רק בתרגום ליונית. איך אתה יודע שבמקור העברי היה כתוב 'שקוץ משומם', ולא משהו אחר? התשובה נעוצה בתרגום השבעים. תרגום המקרא הראשון. ואני מזכיר את פרק 45 על תרגום השבעים. בדף הפרק שמתי קישור. המונח בו תרגום השבעים תרגם את 'שקוץ משומם' הוא: βδέλυγμα ἐρημώσεως (bdelugma eremoseos) 'תועבת חורבן' או משהו דומה. וזה בדיוק המונח בו השתמשו כותבי ספר מקבים וכותבי הברית החדשה. אז אני לא יודע, אבל מניח במידה רבה של סבירות, שכך קרה.
אם כן, מהו אותו 'שקוץ משומם'? כמה השערות הועלו בענין: 1) מזבח עבודה זרה. 2) אבן לעבודה זרה שהונחה על גבי המזבח המקורי. 3) פסל אלילי. כל הרעיונות קרובים זה לזה.
אלה הרואים בשיקוץ המשומם פסל אלילי מתבססים על תופעת הסינכרתיזם. סינכרתיזם משמעו זיהוי אל אחד באל אחר, וכפעול יוצא זליגת פולחן אל א' לפולחן אל ב'. בא אדם זר למקום חדש ותוהה: מי זה האל הראשי פה. עונים לו, ואז האל הראשי שלו (נניח יופיטר) הוא אותו אל, אבל פה קוראים לו מרדוך. אם אני עובד את מרדוך, אני בעצם סוגד ליופיטר, רק בשם אחר, ואין בעיה.
לפי גישה זו זאוס האולימפי זוהה עם האל השמי 'בעל שמיים' (הנזכר בכתובות חוץ מקראיות). ה' אלהי ישראל (ובפרק על פולחן הבעל דנו בזהות בין ה' לבעל. בדף הפרק שמתי קישור) כונה גם אלהי השמים. לפי רעיון זה, זאוס זוהה עם בעל שמיים, ולמעשה, לפי תפיסת אנטיוכוס והמתייונים גם עם ה' אלהי השמיים. כלומר אין פה עבודת אלילים ממש, אלא שם שונה לאל. אם השערה זו נכונה, הרי הביטוי 'שיקוץ משומם' הוא עקיצה כלפי בעל שמיים, כלומר זאוס. במקרא 'שיקוץ' הוא שם גנאי לאלילים. למשל (ציטוט): וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה--אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת, אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם, שִׁקֻּץ עַמֹּנִים (סוף ציטוט. מלכים א' י"א 5). כלומר הבעל המשוקץ, ו'משומם' הוא משחק מילים על שמיים. בעל שמיים הוא השיקוץ המשומם.
יהיה השיקוץ המשומם אשר יהא, ברור שמשמעות השיקוץ המשומם היא עבודה זרה מסוג כלשהו, שהצבתו בבית ה' היא תועבה ליראי ה'.
