ומה מתאים לְפֶרֶק על פורים, מאשר פרק על הגרלות במקרא.
התפיסה המקראית אינה רואה בהגרלה משהו מקרי, הקשור לסטטיסטיקה ולהסתברות. תוצאת ההגרלה אינה מקרית, אלא ביטוי לִרְצון האל. כך נאמר בספר משלי במפורש (ציטוט): בַּחֵיק, יוּטַל אֶת-הַגּוֹרָל; וּמֵיְהוָה, כָּל-מִשְׁפָּטוֹ (סוף ציטוט. משלי ט"ז 33).
מילה מקבילה לגורל היא המילה האכדית puru, הנזכרת במקרא (ציטוט): בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן (סוף ציטוט. אסתר ג' 7). מכאן הגיע שם החג – פורים.
יש שני סוגי פעלים הקשורים לגורל, פעלים הרומזים על האופן הטכני בו נקבע הגורל. הסוג האחד הוא פעלים מרחיקים: להפיל, להטיל, לירות וכו'. הסוג השני הוא פעלים מקרבים: להוציא, לקרב, להעלות וכו'. במקרה הראשון משליכים חפץ וּלְאור מקום הנפילה, מסלול התעופה וכו' - קובעים את הגורל. משתמשים בחיצים, מקלות, קיסמים, עצמות וכו'... לדוגמה, נבוכדנאצר מלך בבל שטלטל חיצים. ונדון בו בהמשך. במקרה השני בוחרים חפץ מתוך כמה אפשרויות. החפץ הנבחר - קובע את הגורל אבן, גויל עור, קיסם וכו'. לדוגמה: האורים והתומים, שגם בהם נדון בהמשך.
במקרא נזכרו שלושה מקרים בהם אדם כלשהו חטא, והיה צורך לברר בגורל 'מי זה?'. המקרה הראשון הוא של עכן בן זבדי, שמעל בחרם, בשלל מיריחו (ציטוט): וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר, וַיַּקְרֵב אֶת-יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו; וַיִּלָּכֵד (כלומר עלה בגורל), שֵׁבֶט יְהוּדָה. יז וַיַּקְרֵב, אֶת-מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה, וַיִּלְכֹּד, אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי; וַיַּקְרֵב אֶת-מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד, זַבְדִּי. יח וַיַּקְרֵב אֶת-בֵּיתוֹ, לַגְּבָרִים; וַיִּלָּכֵד, עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶּן-זֶרַח--לְמַטֵּה יְהוּדָה (סוף ציטוט. יהושע ז' 16 - 18). הרעיון הוא פשוט. חילקו את העם לשניים. והשאלה היא: האם החוטא נמצא בצד זה או בצד השני. בצד הזה. חילקו את הנותרים שוב לשניים, וכן הלאה עד שמגיעים לאדם המבוקש. בסופו של דבר עכן הוצא להורג.
מקרה נוסף הוא של יונתן בן שאול, שטעם מיערת הדבש, בניגוד לפקודת שאול (ציטוט): וַיֹּאמֶר (שאול הכוונה) אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי, נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד; וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל-שָׁאוּל, הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. מא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--הָבָה תָמִים (כלומר אורים ותומים); וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ. מב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל--הַפִּילוּ, בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי; וַיִּלָּכֵד, יוֹנָתָן (סוף ציטוט. שמואל א' י"ד 40 - 42). הגם שיונתן עלה בגורל, העם פדה את נפשו.
המקרה השלישי הוא של יונה הנביא, שניסה לברוח מהאל. אלהים הטיל סערה בים, והמלחים הבינו שיש בינהם עבריין נמלט (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה (סוף ציטוט. יונה א' 7).
כלי מרכזי בהפלת גורלות הם האורים והתומים, שהיו חלק מכלי הכהן. ישנה סברה, כי מדובר בחושן של הכהן, בו היו קבועות 12 אבנים, כאשר אחת האבנים זהרה לפי הצורך. אך ספק אם דבר זה נכון. במקרא לא מפורט מהי דרך השימוש באורים ובתומים, אך מבין השיטין מבינים רוב הפרשנים את ה'אורים ותומים' כשק ובו שתי אבנים אחת שחורה ואחת לבנה, או שני גוילי קלף עליהם כתוב 'כן' ו'לא' או מנגנון דו – מצבי דומה. השאלות מנוסחות כך שהתשובה להן היא: כן או לא. כך למשל דוד בבורחו מפני שאול (ציטוט): וַיֵּדַע דָּוִד--כִּי עָלָיו, שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה; וַיֹּאמֶר אֶל-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד. (בו היו האורים והתומים) י וַיֹּאמֶר, דָּוִד, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי-מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל-קְעִילָה--לְשַׁחֵת לָעִיר, בַּעֲבוּרִי.
יא הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד-נָא לְעַבְדֶּךָ; וַיֹּאמֶר יְהוָה, יֵרֵד! יב וַיֹּאמֶר דָּוִד--הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת-אֲנָשַׁי, בְּיַד-שָׁאוּל? וַיֹּאמֶר יְהוָה, יַסְגִּירוּ! (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ג 9 - 12).
אנקדוטה מעניינת היא שסמלה של אוניברסיטת ייל הוא מגן, עליו מצויר ספר. בספר כתוב: אורים ותומים, בעברית. מתחת למגן כתוב בלטינית Lux et Veritas. 'אור ואמת'. תרגום אפשרי למונח המקראי הלא ברור 'אורים ותומים'.
תפקיד חשוב לגורל העיוור היה ביום כיפור, עת הכהן היה צריך להחליט איזה שעיר, כלומר עז) יוקרב לאל, ואיזה שעיר יישלח לעזאזל (ציטוט): וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת--גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל (סוף ציטוט. ויקרא ט"ז 8). בשני המקרים הגדי סיים את חייו. בין אם כקרבן ובין אם בנפילה חופשית מראש הצוק.
הגורל השפיע לא רק על עניני קודש, אלא גם ובעיקר על עִנְיְני החול. נראה כמה דוגמאות. כשצריך לבחור מלך (לו רכיב קדושה, כי הוא בחיר האל, אך עיקר תפקידו הוא חילוני) משתמשים בהגרלה. כך בסיפור ההמלכה השני של שאול (ציטוט): וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן. כא וַיַּקְרֵב אֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָו, וַתִּלָּכֵד, מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי; וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ, וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא (סוף ציטוט. שמואל א' י' 20 - 21).
לאחר שנחמיה גמר לבנות במהלך בזק את חומת ירושלים, התברר כי מדובר ב'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. הפתרון: הבאת אוכלוסיה מבחוץ. אבל את מי יביאו לעיר ריקה ולא מושכת? (ציטוט): וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-הָעָם, בִּירוּשָׁלִָם; וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים (סוף ציטוט. נחמיה י"א 1).
יש עוד מקרים נוספים של הפלת גורל, ונזכיר אחדים מהם כגון: חלוקת הארץ לנחלות השבטים, קביעת ערי הלויים, חלוקת שְלַל ירושלים ועוד ועוד.
הפלת גורל לא הייתה ייחודי לעם ישראל. גם במסופוטמיה השתמשו בטכניקות שונות. מקרה מעניין הוא של נבוכדנאצר מלך בבל, שהתלבט על איזו עיר לעלות קודם (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. כד וְאַתָּה בֶן-אָדָם שִׂים-לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים, לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ-בָּבֶל מֵאֶרֶץ אֶחָד, יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם; וְיָד בָּרֵא, בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ-עִיר בָּרֵא. כה דֶּרֶךְ תָּשִׂים--לָבוֹא חֶרֶב, אֵת רַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן; וְאֶת-יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם, בְּצוּרָה. כו כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים--לִקְסָם-קָסֶם: קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד (סוף ציטוט. יחזקאל כ"א 23 – 26).
בקטע זה נזכרות שלוש טכניקות לחיזוי העתיד. בְּפֶרֶק עתידי על הנבואה נרחיב בהן, אבל עתה נתמקד בחיצים. רוב הפרשנים מסכימים כי 'קלקול בחצים' אינו אלא טלטול החיצים. מקובל לפרש את הפעולה כִּכְתִיבַת תשובות על פתקים, הצמדת לחיצים, טלטולם באשפה, והראשון שנופל, או זה שנופל בכיוון מסיים או בזוית מסוימת – הוא החץ הנבחר. אם תזכרו בימי ילדותכם עת שיחקתם בדוקים. אז הרעיון דומה. במקרה זה על החיצים היה כתוב 'ירושלים' ו'רבת עמון'. וירושלים נפלה בגורל...
נושא מרתק, אך זמננו קצוב. אבל לא ניפרד לפני שנזכיר את אחיו של הגורל, הלוא הוא המזל. ובלשון המקרא 'גד'. וכך, בעוונותינו הרבים, המורשת המקראית בנושא הצטמצמה למזל המהיר. 'חיש גד'. הלוואי שתזכו.
