כתבי המארות הם קבוצת כתובות מצריות, בהן קוללו אויבי פרעה. המצרים קיללו את אויביהם במשך מאות בשנים ועל גבי מאות כתובות. אולם אנו נתמקד בקבוצת קללות , הַנֶחֱלָקוֹת לִשְתֵּי קבוצות הנוגעות למרחב הארץ - ישראלי. קבוצה אחת היא מהמאה העשרים לפני הספירה, ואילו הקבוצה השניה היא מסוף המאה התשע – עשרה ותחילת המאה השמונֶה עשרה לפני הספירה. ימי השושלת השתים עשרה במצרים, שנוסדה על ידי אמנמחת הראשון, לפיו תארכנו את הפרק.
מדובר בקללות (מארות, מלשון 'ארור') שנכתבו בנוגע לשליטים שונים במרחב הארץ ישראלי – לבנוני. קללות אלה נועדו להמיט אסון על אויבי פרעה המקוללים. בדומה לנעיצת הסיכה בלבה של בובת וודו. הקללות הנמרצות של המצרים, פתחו לנו צוהר מרתק אל המצב היישובי בארץ ישראל במאות העשרים עד השמונֶה עשרה לפני הספירה.
הקבוצה הראשונה (מהמאה העשרים לפה"ס) נכתבה על חרסים שנשברו לאחר הכתיבה. שבירת החרסים עם השמות מסמלת את שבירת אויבי פרעה, שם רשעים ירקב. לאחר השבירה - החרסים (שיש בהם מן הקדושה ומגע האלים) נקברו במקום מקודש.
דבר זה מזכיר את המסופר על ירמיהו הנביא (ציטוט): כֹּה אָמַר יְהוָה, הָלֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ; וּמִזִּקְנֵי הָעָם, וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים. ב וְיָצָאתָ, אֶל-גֵּיא בֶן-הִנֹּם, אֲשֶׁר, פֶּתַח שַׁעַר החרסות (הַחַרְסִית); וְקָרָאתָ שָּׁם, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ... דלגתי קצת י וְשָׁבַרְתָּ, הַבַּקְבֻּק--לְעֵינֵי, הָאֲנָשִׁים, הַהֹלְכִים, אוֹתָךְ. יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת-כְּלִי הַיּוֹצֵר, אֲשֶׁר לֹא-יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד; וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ, מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר (סוף ציטוט. ירמיה י"ט 1 - 13). זהו מעשה המסמל את חורבן העיר.
הקבוצה הראשונה הזו מכילה עשרים שמות מקומות וּשְלוֹשִים שמות שליטים. רוב השמות אינם ידועים ממקומות אחרים, ומקובלת ההשערה כי מדובר בִּשְמוֹת שבטים ששלטו בַּחֲלָקִים כאלה או אחרים במרחב. קבוצה זו מכונה 'קבוצת ברלין', כי שם שוכן המוזיאון בו החרסים נמצאים כיום. קבוצה זו פורסמה בשנת 1926 על ידי האג'יפטולוג הגרמני קורט היינרך זתה, מה שיכול להסביר את העבודה כי החרסים הגיעו דווקא לברלין. בין הֶעָרִים שנזכרו בִּקְבוּצָה זו: גבל בחוף הלבנון, בית שאן, רחוב בעמק בית שאן, אשקלון, ורֻשלָמָם (כלומר: ירושלים). זהו האזכור הקדום ביותר של ירושלים במקורות ההיסטוריים. המשמעות היא, שכבר במאה העשרים לפני הספירה ירושלים הייתה עיר בולטת דיה בהר המרכזי, על מנת שהמצרים 'ישימו לב' אליה. התמונה העולה היא של חברת נוודים הנמצאת בתהליך התיישבות. לכן יש מעט ערים והרבה שבטים לא מוכרים. בחלק מהמקומות נזכרו שמות של שניים או שלושה שליטים. דבר האופייני לחברה שבטית שהיא מבוזרת באופיה.
הקבוצה השניה היא מסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה השמונֶה עשרה לפני הספירה. קבוצה זו נמצאה בסאקרה ליד קהיר, בשנת 1940 ופורסמה בשנת 1957 על ידי האג'יפטולוג הצרפתי ז'ורז' פוזנר. הקבוצה מורכבת מצלמיות עליהן נכתבו הקללות. בִּקְבוּצָה זו יש שישים וארבעה שמות. כל המקומות שנזכרו בקבוצה הראשונה נזכרים גם בקבוצה השניה. קבוצת כתובות זו מכונה קבוצת 'בריסל', כי שם שוכן המוזיאון בו הצלמיות נמצאות כיום. לא הצלחתי לגלות מדוע הצלמיות הגיעו דווקא לבריסל ולא לפריז. אשמח אם מי מהמאזינים יוכל לשפוך אור בנושא זה.
בין הערים שנזכרו: גבל שכבר פגשנו, צור ולבוא (היא לבוא חמת המקראית). אפום (היא דמשק). עיון, אבל, ליש (לימים תקרא דן) וחצור. עכו ואכשף. מגידו. עשתרות, בצר וצרתן – בעבר הירדן המזרחי. אפק, לוד, ואשקלון. ובהר המרכזי: בית הגן (כפי הנראה ג'נין) סכמם היא שכם, וירושלים. כלומר, ירושלים שמרה על 'מעמדה' כעוינת למצרים במשך 100 שנה לפחות.
ההבדל בין הקבוצות משקף את תהליך העיור שעברה הארץ במהלך השנים בין המאה העשרים לִתְחִילַּת המאה השמונה עשרה. ערים רבות בעלות משטר סמכותי ובהן מושל אחד בלבד.
התפרוסת הישובית העולה מִכִּתְבֵי המארות מראה ריכוז גדול של ערים בעמקים ובמישור, ומעט ערים באזורי ההר. זו התמונה בה ייתקלו שבטי ישראל בבואם להתנחל בִּכְנַעַן. אותה תמונה העולה הן מהמחקר הארכיאולוגי והן מהתיאורים המקראיים. זו אותה תמונה העולה מתפרוסת הישוב בִּמְדִינַת ישראל של ימנו. וזה עוד אחרי מאמצי פיזור האוכלוסיה של בן גוריון. יש דברים שלא משתנים.
נקרא דוגמה אחת לִקְלָלָה (תרגום חופשי מאנגלית) (ציטוט): האלה מוּת (אלה מצרית קדומה. 'אמא'), המתה המסוכנת, עזרי לי (=אל תגרמי לי צרות). אני כותב את שִמָך (של המאוים), אני מאיים עליך במות שני. אני הורג את שמך, וכך (כ"ף רפה) אהרוג אותך שוב, בעולם הבא. נפש (המת) פוחדת מהחיים. רוחותיו הכועסות של המת האשם. אני כותב את שמך, אני שורף את שמך בלהבות, אני הורג את שמך. כך אתה מקולל, גם בשאול (=העולם התחתון). האלה מות מטרידה את המת. מגפה לא תפגע בי. פרנסתך (=אומנותך) מקוללת. שמך נמחץ. טין ישן נמעך ונשבר, נקמתך נגד החיים, תסתיים בלא כלום (סוף ציטוט).
במקרא עצמו נושא הקללות תופס מקום של כבוד. כך למשל רצף הקללות בסוף ספר דברים. רק אזכיר את דברי אלהים לאברם בתחילת פרשת 'לך לך' (ציטוט): וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר (כלומר אקלל) (סוף ציטוט. בראשית י"ב 3).
לאדם הבלתי מאמין בעולם המאגיה במאה העשרים ואחת קללות אלה עלולות להראות הבל וּרְעוּת רוח. אך עלינו לזכור שמדובר בְּחֲבָרוֹת בהן למילה יש כח רב. בטח ובטח כזו הכרוכה באלים. אני מזכיר שגם היום, ישנם לא מעטים הרואים בְּכֹח המילה משהו מסוכן שיש להזהר בו. חלקנו זוכרים את 'הפולסא דנורא' לפני רצח רבין ז"ל, ואת הדיון שהתפתח בארץ בעקבות טקס זה. אוסיף ואזכיר, שגם היום יש קללות, לחשים וּכְשפים מצד אחד, ומגוון אמצעי נגד מצד השני. מה שמכונה מאגיה שחורה ומאגיה לבנה.
חבר מועצת החכמים חיים ארמון, הסב את תשומת לבי, שגם החוק היום מתייחס לענין. כך למשל סעיף 122(6) לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969, שמטיל עונש מאסר של 5 שנים (או קנס של 20,000 לירות), על (ציטוט): המשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע, בכלל או בעד רשימת מועמדים מסוימת, בדרך של השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה, או מתן קמיע; לענין זה, "קמיע" – לרבות כל חפץ שבעיני חלק מהציבור יש ביכולתו להיטיב או להרע עמו (סוף ציטוט).
אז לסיום הפרק, גם אברך אתכם: מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את קהל המאזינות והמאזינים הקדוש הזה - בבריאות רבה וארוכה לאורך שנים. וגם אצייד אתכם באמצעי נגד קללות: חמסה חמסה שום בצל מלח מים מלח מים. קישטה עין הרע.
