Skip to content

פרק 130 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

המערכון של היהודים באים

 

סיפור פילגש בגבעה נמצא בסוף ספר שופטים, מיד לפני ספר שמואל המספר על ייסוד המלוכה. ספר שמואל עונה על השאלה: כיצד מלך ישראל הראשון הודח, ורועה מבית לחם הפך למלך ישראל? התשובה לשאלה מורכבת מִשְנֵי חלקים: השמצת שאול (משוגע, כפוי טובה, עובר על מצוות ה'...), וקילוס דוד. סיפור פילגש בגבעה הוא חלק מהשחרת פני שאול. הסיפור נועד להשמיץ את העיר גבעה – מקום מוצאו של שאול, כעיר של הומואים, אנסים, וּרְשָעים. סיפור פילגש בגבעה מגלה זיקה הדוקה לסיפור סדום, וספק אם קרה כלל במציאות (ונדון בענין בהרחבה בסוף הפרק).
השמצת שאול, היא הסיבה שהסיפור נמצא בסוף ספר שופטים. הסיפור הוא "מבוא" להמלכת שאול. לא נאמר בִּמְפורש, אבל כשנגיע להמלכת שאול, השם 'גבעה' יצלצל לנו מוכר. וְכָך מתחיל הסיפור (ציטוט): וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. ב וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי-שָׁם, יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים. ג וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ להשיבו (לַהֲשִׁיבָהּ), וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים; וַתְּבִיאֵהוּ, בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. ד וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ, וַיָּלִינוּ, שָׁם (סוף ציטוט. שופטים י"ט 1 – 4).
פתיחת הסיפור רומזת למצב לא ראוי: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל – אין סמכות מרכזית. אילו היה מלך, הסיפור היה מסתיים אחרת...
פִילֶגֶשׁ – אשה נשואה לְכָל דבר וענין, במעמד נמוך מהאשה הראשית. חובותיה וּזְכויותיה שונות. בניגוד לאשה הראשית, הפילגש ניתנת בחינם, כנגד תשלום חוב, או שהיא בעלת מום וכו'. אם היא שוכבת עם גבר שאינו בעלה – זהו ניאוף.
לפי פשוטו של מקרא: הפילגש נאפה (ותזנה) וברחה לבית אביה (הולכת ללא גירושים). יש הסבורים כי לא מדובר בניאוף אלא: ותאנף (כעסה, לכן עזבה לבית אביה). זה הפך בטעות ל'ותנאף', ומכאן הדרך ל'ותזנה' הייתה קצרה.
יש בעיה בענין הניאוף. האשה שייכת לבעלה, הוריה לא אמורים להעניק לה מקלט. הפילגש הגיעה מבית לחם – רמז ברור לדוד, שיגיע מבית לחם...
האיש הלך לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ – רמז לכך שאולי לא היה ניאוף, או שהוא רצה להענישה בבית (ההמשך תומך בכך). אבי הנערה שמח, והם ישבו יחד שלושה ימים. דגם שלושה וארבעה מוכר במקרא, על כן צפוי שמשהו יקרה ביום הרביעי (ציטוט): וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּערָה אֶל-חֲתָנוֹ, סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם--וְאַחַר תֵּלֵכוּ. ו וַיֵּשְׁבוּ, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו--וַיִּשְׁתּוּ; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה, אֶל-הָאִישׁ, הוֹאֶל-נָא וְלִין, וְיִיטַב לִבֶּךָ. ז וַיָּקָם הָאִישׁ, לָלֶכֶת; וַיִּפְצַר-בּוֹ, חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב, וַיָּלֶן שָׁם. ח וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי, לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם; וַיֹּאכְלוּ, שְׁנֵיהֶם. ט וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ (סוף ציטוט. שופטים י"ט 5 - 9).
אבל המספר 'שבר' את הדגם, והתפנית חלה ביום החמישי. החותן משך את חתנו עד היום החמישי בִּשְעוֹת אחר הַצָהֳרַיִּים. היום כבר התחיל להתעייף: רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב. בִּשְעות החושך כוחות האופל וּשְאר מרעין בישין שולטים בעולם. בני תרבות לא מסתובבים בדרכים בִּשְעות החשיכה: שודדים, חיות טרף, שדים ורוחות... אבל האיש עקשן כְּפֶרֶד (ציטוט): וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ, לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד-נֹכַח יְבוּס, הִיא יְרוּשָׁלִָם; וְעִמּוֹ, צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים, וּפִילַגְשׁוֹ, עִמּוֹ. יא הֵם עִם-יְבוּס, וְהַיּוֹם רַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל-אֲדֹנָיו, לְכָה-נָּא וְנָסוּרָה אֶל-עִיר-הַיְבוּסִי הַזֹּאת--וְנָלִין בָּהּ. יב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנָיו, לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה; וְעָבַרְנוּ, עַד-גִּבְעָה. יג וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת; וְלַנּוּ בַגִּבְעָה, אוֹ בָרָמָה (סוף ציטוט. שופטים י"ט 10 - 13).
השמש התחילה לשקוע, והנער הציע לישון בִּיְבוּס. הלוי התנגד, ורצה להמשיך הלאה אל גבעה.
העיר גבעה מזוהה עם תל אל פול (צמוד לפסגת זאב בירושלים). רמז מטרים לשאול (רמז מטרים הוא פריט מידע, שנועד לתת לקורא מידע על התפתחות העלילה. ברוב המקרים הרמז המטרים מובן רק בדיעבד). רמז דק בעובי של כבל גרירת טנקים. העיר רמה מזוהה בכפר א-רם (ליד רמאללה).
(ציטוט): וַיַּעַבְרוּ, וַיֵּלֵכוּ; וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ, אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן. טו וַיָּסֻרוּ שָׁם, לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה; וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר, וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה, לָלוּן. טז וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן, בָּא מִן-מַעֲשֵׂהוּ מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, וְהוּא-גָר בַּגִּבְעָה; וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, בְּנֵי יְמִינִי. יז וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-הָאִישׁ הָאֹרֵחַ--בִּרְחֹב הָעִיר; וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה עַד-יַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם--מִשָּׁם אָנֹכִי, וָאֵלֵךְ עַד-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וְאֶת-בֵּית יְהוָה, אֲנִי הֹלֵךְ, וְאֵין אִישׁ, מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה. יט וְגַם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא, יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ, וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ-לִי וְלַאֲמָתֶךָ, וְלַנַּעַר עִם-עֲבָדֶיךָ: אֵין מַחְסוֹר, כָּל-דָּבָר. כ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן (סוף ציטוט. שופטים י"ט 14 - 20).
החבורה הגיעה לעיר גבעה, ותושבי המקום הם משבט בנימין (רמז לשאול). אנשי העיר אינם מכניסי אורחים. רק איש הגר שם (לא מקומי) הכניס אותם לביתו. כבר רמז למקום בעייתי, שרק הזר הוא מכניס אורחים: (ציטוט): וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, ויבול (וַיָּבָל) לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ. כב הֵמָּה, מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל (שימו לב לאיפיון הישיר של אנשי העיר. ענין נדיר בספרות המקרא) נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. כג וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי--אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. כד הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת (סוף ציטוט. שופטים י"ט 21 - 24).
לכאורה הכל הסתדר. אנשי העיר מאופיינים כ-בְנֵי-בְלִיַּעַל (מצלול). שוב רמז ברור למוצאו של שאול. האורחים דרשו משכב זכר. ככתוב: הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ
כזכור לכל, משכב זכר נאסר בתורה (ציטוט): וְאֶת-זָכָר--לֹא תִשְׁכַּב, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה: תּוֹעֵבָה, הִוא (סוף ציטוט. ויקרא י"ח 22).
דרישתם למשכב זכר, והצגתם כהומואים, נועדה לצייר את תושבי גבעה כסוטים מדרך הישר. המארח הגן על אורחו, והציע במקומו את בתו הבתולה (!) ואת הפילגש.
הצעת הבתולה נועדה לרומם את המארח, המגן בחירוף נפש על אורחו. מחיר בתולה בשוק הנישואים גבוה ממחיר של יודעת משכב. המארח מוכן לספוג פגיעה כלכלית נכבדה על מנת להציל את האורח. המטרה ברורה: הצגת טוב ליבו של המארח לעומת רוע ליבם של אנשי גבעה. ליתר בטחון, המארח 'זרק להם עצם' נוספת – את הפילגש. מִבְּחינה חוקית מדובר באשת איש. כלומר אנשי גבעה הם גם נואפים. אני מזכיר שהחוק המקראי גוזר מות על ניאוף (ציטוט): וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף, אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ--מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף, וְהַנֹּאָפֶת (סוף ציטוט. ויקרא כ' 10).
אבל אנשי גבעה המשולהבים והחרמנים לא ממש הקשיבו (ציטוט): וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, בעלות (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר. כו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם--עַד-הָאוֹר. כז וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף. כח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. (סוף ציטוט. שופטים י"ט 25 – 28).
מי שהוציא את הפילגש החוצה הוא הלוי. אולי רמז לענין הניאוף, ועונש לנואפת. הפילגש עברה אונס קבוצתי כל הלילה, והגיעה לְפֶתַח הבית. הלוי לא עשה דבר במשך כל הזמן הזה (מחזק את ענין הניאוף). הלוי מתגלה כאדם קר ומרושע (אולי עונש על ניאוף?) (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה! וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. ל וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ (סוף ציטוט. שופטים י"ט 29 – 30).
האיש שלא עשה דבר בזמן אמת, טרח לפתע להפיץ את הבשורה בקרב בני ישראל... הַמַּאֲכֶלֶת – רמז ברור לעקדת יצחק. ככתוב: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ (בראשית כ"ב 10).
הסיפור עובר עתה מהמישור האישי למישור הלאומי. החלוקה ל-12 היא סמלית. לא שלחו לבנימין, ולא שלחו ללוי.
אצל היהודים באים יש מערכון בנושא
תגובת העם הייתה חדה וּבְרוּרָה (ציטוט): וַיֵּצְאוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד--אֶל-יְהוָה הַמִּצְפָּה. דלגתי קצת... וַיֹּאמְרוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבְּרוּ, אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת? ד וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי, אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה--וַיֹּאמַר: הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן, בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן. ה וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה, וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת-הַבַּיִת לָיְלָה; אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג, וְאֶת-פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת. ו וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל-שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל: כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל עוד דילוג... ח וַיָּקָם כָּל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד, לֵאמֹר: לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ, וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ דלגתי שוב...יא וַיֵּאָסֵף כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָעִיר, כְּאִישׁ אֶחָד, חֲבֵרִים (סוף ציטוט. שופטים כ' 1 – 11).
אנשי ישראל לא רגילים לקבל חלקי גוויה, ונאספו במצפה.
האיש שכתב מעט את האירוע: אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג – אבל את הפילגש המיתו... מעניין לציין, כי עם ישראל הידוע בחילוקי הדעות, בִּשְסָעִים וּבְמַאֲבָקִים. אבל כשמדובר במלחמת אחים הרי כולנו כְּאִישׁ אֶחָד, חֲבֵרִים...
כך או אחרת בני ישראל החליטו להגיב (ציטוט): וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנָשִׁים, בְּכָל-שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, לֵאמֹר: מָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם. יג וְעַתָּה תְּנוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וּנְמִיתֵם, וּנְבַעֲרָה רָעָה, מִיִּשְׂרָאֵל; וְלֹא אָבוּ, (בְּנֵי) בִנְיָמִן, לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. יד וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי-בִנְיָמִן מִן-הֶעָרִים, הַגִּבְעָתָה, לָצֵאת לַמִּלְחָמָה, עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. טו וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא, מֵהֶעָרִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ, שֹׁלֵף חָרֶב-- לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה, הִתְפָּקְדוּ, שְׁבַע מֵאוֹת, אִישׁ בָּחוּר. טז מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ: כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא (סוף ציטוט. שופטים כ' 12 – 16).
שבטי ישראל הציגו אולטימטום לאנשי בנימין. 'תנו את האשמים, הם יוצאו להורג בשל חטאם, ונפרד כִּידִידִים'. בני בנימין, בעצם סירובם להסגיר את בני הבליעל הפכו לשותפים לדבר עבירה.
ומול בני בנימין התייצבו בני ישראל. גם כאן המספרים מופרזים בעליל (ציטוט): וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ דילוג... אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ, שֹׁלֵף חָרֶב דילוג... יח וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית-אֵל, וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים, וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם-בְּנֵי בִנְיָמִן; וַיֹּאמֶר יְהוָה, יְהוּדָה בַתְּחִלָּה דילוג... כא וַיֵּצְאוּ בְנֵי-בִנְיָמִן, מִן-הַגִּבְעָה; וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ--אָרְצָה. כב וַיִּתְחַזֵּק הָעָם, אִישׁ יִשְׂרָאֵל; וַיֹּסִפוּ, לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. כג וַיַּעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי-יְהוָה עַד-הָעֶרֶב, וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר, הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם-בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי; וַיֹּאמֶר יְהוָה, עֲלוּ אֵלָיו (סוף ציטוט. שופטים כ' 17 – 23).
היחס המקובל בין לוחמים ללא לוחמים הוא 1:9. כלומר כל עשרה אנשים מוציאים מקרבם לוחם אחד. מתוך העשרה יש חמש נשים, אחד קשיש, אחד חולה, שני ילדים ורק אחד חייל. 400 אלף חיילים משמעם אוכלוסיה של ארבעה מיליון איש רק בעם ישראל. מספר מופרך באותה עת.
כמקובל לפני המלחמה שאלו בה': מי יעלה בראשונה? התשובה: יְהוּדָה בַתְּחִלָּה – רמז ברור לשבטו של דוד. זה מזכיר את פתיחת ספר שופטים (ציטוט): וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ, וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּיהוָה לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ אֶל-הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה, לְהִלָּחֶם בּוֹ. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, יְהוּדָה יַעֲלֶה: הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, בְּיָדוֹ (סוף ציטוט. שופטים א' 1 - 2). רמז ברור לעריכת ספר שופטים, הישראלי בעיקרו, על ידי אנשי שבט יהודה.
ביום הראשון, בני ישראל ספגו תבוסה מוחצת. מספר החללים הוא מופרז עשרים וּשניים אלף איש ביום אחד. אלה מספרים של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, כשיש מקלעים וחומר נפץ מרסק, לא של חרבות וּקשתות.
אבל הכשלון לא ריפה את ידי אנשי ישראל (ציטוט): ... וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן-הַגִּבְעָה, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ, אָרְצָה דילוג... כו וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל, וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם-הַהוּא, עַד-הָעָרֶב; וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה. כז וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עוד דילוג... הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם-בְּנֵי-בִנְיָמִן אָחִי, אִם-אֶחְדָּל; וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ, כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ. כט וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים, אֶל-הַגִּבְעָה סָבִיב. (סוף ציטוט. שופים כ' 24 – 29).
גם ביום השני בני ישראל ספגו מפלה. בני ישראל הבינו שיש בעיה, וצמו. שוב שאלו בה', והפעם יש הבטחה שמחר הם ינצחו. יש לפנינו את דגם 2 + 1 המוכר והידוע. שני כישלונות והצלחה. כך למשל היונה יצאה מהתיבה פעמיים ורק בפעם השלישית הצליחה. בני יעקב ירדו פעמיים למצרים, ורק בפעם השלישית יעקב פגש את יוסף. בני ישראל לא כבשו את העי פעמיים, ורק בפעם השלישית הצליחו. אחזיה מלך ישראל שלח פעמיים שליחים לאליהו, ורק בפעם השלישית הצליחו להביא את אליהו ועוד.
גם במקרה זה, המאזין הקדום ידע שבפעם השלישית התמונה תשתנה. כחלק מהתכנית המקדימה פיזרו מארבים סביב לעיר (ציטוט): וַיַּעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; וַיַּעַרְכוּ אֶל-הַגִּבְעָה, כְּפַעַם בְּפָעַם. לא וַיֵּצְאוּ בְנֵי-בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם, הָנְתְּקוּ מִן-הָעִיר; וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם דלגתי.... לב וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ, נָנוּסָה וּנְתַקְּנוּהוּ, מִן-הָעִיר, אֶל-הַמְסִלּוֹת. לג וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ, וַיַּעַרְכוּ, בְּבַעַל תָּמָר; וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ, מִמַּעֲרֵה-גָבַע. לד וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וְהַמִּלְחָמָה, כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי-נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה. לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-בִּנְיָמִן, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל עוד דילוג ... לז וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ, וַיִּפְשְׁטוּ אֶל-הַגִּבְעָה; וַיִּמְשֹׁךְ, הָאֹרֵב, וַיַּךְ אֶת-כָּל-הָעִיר, לְפִי-חָרֶב שוב דילוג... כִּי אָמְרוּ, אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה. מ וְהַמַּשְׂאֵת (עשן הכוונה), הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן-הָעִיר--עַמּוּד עָשָׁן; וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו, וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל-הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה. מא וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ, וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן דילוג אחרון... מו וַיְהִי כָל-הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב--בַּיּוֹם הַהוּא: אֶת-כָּל-אֵלֶּה, אַנְשֵׁי-חָיִל. מז וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה, אֶל-סֶלַע הָרִמּוֹן, שֵׁשׁ מֵאוֹת, אִישׁ; וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן, אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים (סוף ציטוט. שופטים כ' 30 – 48).
בני ישראל נקטו בתרגיל. כח ישראלי ביים נסיגה, ומשך את בני בנימין מהעיר. הכח האורב תקף את העיר הריקה. כשעלה הֶעָשָן, הכח "הנסוג" במרכאות פנה אחורה, ולכד את בני בנימין בין הפטיש לסדן. מכל בני בנימין נותרו 600 איש בלבד, שישבו בסלע רימון (אתר לא מזוהה) ארבעה חודשים. לא נאמר, אבל מההמשך משתמע כי כל שבט בנימין, כולל ובעיקר הנשים נהרגו במלחמה. ורק אותם 600 איש נותרו לִפְלֵיטה מכל השבט.
כמו לא מעט מקרים בתולדות ישראל קודם פועלים ואז חושבים (ציטוט): וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא-יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה דילוג... ג וַיֹּאמְרוּ--לָמָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל: לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל, שֵׁבֶט אֶחָד? דילוג... ו וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-בִּנְיָמִן אָחִיו; וַיֹּאמְרוּ, נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. ז מַה-נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים, לְנָשִׁים? וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהוָה, לְבִלְתִּי תֵּת-לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים ח וַיֹּאמְרוּ--מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה אֶל-יְהוָה הַמִּצְפָּה; וְהִנֵּה לֹא בָא-אִישׁ אֶל-הַמַּחֲנֶה, מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד--אֶל-הַקָּהָל דילוג נוסף... י וַיִּשְׁלְחוּ-שָׁם הָעֵדָה, שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ--מִבְּנֵי הֶחָיִל; וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר, לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת-יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי-חֶרֶב, וְהַנָּשִׁים, וְהַטָּף. יא וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל-זָכָר, וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב-זָכָר--תַּחֲרִימוּ. יב וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעָה אִישׁ, לְמִשְׁכַּב זָכָר; וַיָּבִאוּ אוֹתָם אֶל-הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (סוף ציטוט. שופטים כ"א 1 – 12).
בני ישראל נשבעו שלא לתת מִבְּנותיהם
לאנשי בנימין, ונותרו רק 600 איש. שבט מישראל עומד להכחד! הפתרון: לראות תושביה של איזו עיר לא באו למלחמה, ולהרוג את כל אנשי העיר, מלבד הבתולות. כך הצליחו לארגן 400 נשים לבני בנימין. התקדמות. אבל זה לא מספיק (ציטוט): וַיִּשְׁלְחוּ, כָּל-הָעֵדָה, וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן; וַיִּקְרְאוּ לָהֶם, שָׁלוֹם. יד וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן, בָּעֵת הַהִיא, וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד; וְלֹא-מָצְאוּ לָהֶם, כֵּן דלגתי קצת... טז וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה, מַה-נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי-נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן, אִשָּׁה? יז וַיֹּאמְרוּ, יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן; וְלֹא-יִמָּחֶה שֵׁבֶט, מִיִּשְׂרָאֵל.
יח וַאֲנַחְנוּ, לֹא נוּכַל לָתֵת-לָהֶם נָשִׁים—מִבְּנוֹתֵינוּ... (סוף ציטוט. שופטים כ"א 13 – 18).
עדיין חסרות 200 נשים... והנה הפתרון (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. כ ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. כא וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן. כב וְהָיָה כִּי-יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב (לָרִיב) אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם--כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ, בַּמִּלְחָמָה: כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ. כג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם, מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ; וַיֵּלְכוּ, וַיָּשׁוּבוּ אֶל-נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם. כד וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ; וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם, אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ (סוף ציטוט. שופטים 19 – 24).
קודם כל כדאי לתקן דעה שגויה. בנות שילה לא רקדו בכרמים, אלא מחוץ להם. בני בנימין ארבו בכרמים. אני לא יודע כמה מהמאזינים ניסו פעם לרקוד בכרם בין שורות הגפנים, אבל מלבד ריקוד 'רכבת' וריקוד הציפורים אי אפשר באמת לחולל בתוך הכרמים. שלא לדבר על הנזק האפשרי ליבול. בני בנימין חטפו נשים והכל בסדר. אך ספק אם הייתה חטיפה. חתונה בימי קדם היא עסק מסודר וּבְעיקר כלכלי. אף הורה לא יוותר כך על ההיבט הכלכלי של נישואי בתו. סביר שהייתה "חטיפה" במרכאות, כדרך לעקוף את הנדר.
הערה מאוד מעניינת היא הציון של מקום שילה: מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה--וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. התיאור הזה נכתב בתקופה בה שילה הייתה חרבה, והיה צורך בהסבר מדויק, למי שלא מכיר. פסוק זה היה הרמז העיקרי לחוקרים היכן לחפש את שילה. מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל – המזוהה עם הכפר ביתין ליד רמאללה. מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה את שכם אנו מכירים, והמסילה היא כביש 60 של ימנו. כלומר מזרחה מהכביש --וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. מדרום ללבונה המזוהה עם לובן א שרקייה. ויש רק תל אחד עם הממצא הארכיאולוגי המתאים, שגם שמר על השם: תל סיילון.
והנה סיום הסיפור (ציטוט): בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה (סוף ציטוט. שופטים כ"א 25).
לכאורה הכל בסדר, אבל הֶעָרַת הסיום שוב רומזת כי מלוכה (של דוד כמובן) היא הדבר הנכון. אילו היה מלך, כל זה לא היה קורה. המלך היה מעניש את אנשי גבעה.
סיפור פילגש בגבעה הוא קשה וּמְטלטל. אשה עוברת אונס קבוצתי במשך לילה שלם. היא מתה כתוצאה מהאונס. בעלה ביתר אותה לַחֲלָקים, פרצה מלחמת אחים, ושבט שלם כמעט ונכחד. עם זאת, ספק רב האם סיפור פילגש בגבעה אכן התרחש כפי שמסופר לנו בספר שופטים.
מלחמה כזו שהכחידה שבט שלם כמעט, לא נזכרת בכל ההיסטוריוגרפיה המקראית. יש רק שני רמזים לאירוע. הנביא הושע (שחי 300 שנה לאחר האירוע המתואר) התייחס בשני מקומות לאירוע כלשהו בעיר גבעה (ציטוט): הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ, כִּימֵי הַגִּבְעָה; יִזְכּוֹר עֲו‍ֹנָם, יִפְקוֹד חַטֹּאותָם (הושע ט' 9). וכן: מִימֵי, הַגִּבְעָה, חָטָאתָ, יִשְׂרָאֵל; שָׁם עָמָדוּ, לֹא-תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל-בְּנֵי עַלְוָה (סוף ציטוט. הושע י' 9). זהו! כל ההיסטוריוגרפיה המקראית וספרות הנבואה – שני אזכורים המתחבאים בספר הושע. אז כנראה קרה משהו. אבל ספק אם זה מה שתואר בספר שופטים.
זאת ועוד, הקושי לקבל את הסיפור כמות שהוא נובע משלוש נקודות: 1) דמיון רב לסיפורים מקראיים אחרים (להלן). 2) חוסר התייחסות מוחלט לענין בספר שמואל. הספר הבא בתור.
3) כיצד שבט שכמעט נכחד, מופיע בדור הבא כשבט חזק המוציא מתוכו מלך?
הזיקה שסיפור זה מגלה לְכַמָה סיפורים אחרים היא עזה, ונדגים את הענין. על מנת לא להעמיס עליכם, אציין בעיקר את הנקודות, ואילו בדף הפרק אציין את הפסוקים הרלוונטיים.
סיפור אחד המגלה זיקה לסיפור פילגש בגבעה הוא סיפור נחש העמוני, סיפור המעיד על זיקה בין תושבי גבעה לתושבי יבש גלעד. ואני מזכיר שלאחר מות שאול, היו אלה אנשי יבש גלעד שחילצו את גופתו מחומת בית שאן וקברו אותה.
1) בשני המקרים העיר גבעה היא נקודה חשובה בסיפור [וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל (שמואל ב' י"א). וַיָּסֻרוּ שָׁם, לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה (שופטים י"ט 15)].
2) בשני המקרים העיר יבש גלעד נזכרת בסיפור [וַיִּחַן, עַל-יָבֵישׁ גִּלְעָד (שמואל א' י"א 1). וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ, מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד (שופטים כ"א 9)].
3) ביטויים דומים: בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (שמואל א' י"א 7. שופטים י"ט 29). כְּאִישׁ אֶחָד (שמואל א' י"א 7 שופטים י"ט 8, 11). בשני המקרים היה בכי [וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ (שמואל א' י"א 4). וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל (שופטים כ"א 2)]. והדרישה להמתת האנשים [תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם (שמואל א' י"א 12). וְעַתָּה תְּנוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וּנְמִיתֵם (שופטים כ' 13)].
4) בשני המקרים היה ביתור. הפילגש או צמד הבקר [וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (שמואל א' י"א7). וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (שופטים י"ט 29)].
סיפור שני המגלה זיקה הוא סיפור כיבוש העי:
1) שתי תבוסות של בני ישראל [וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי, כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד-הַשְּׁבָרִים, וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד; וַיִּמַּס לְבַב-הָעָם, וַיְהִי לְמָיִם (יהושע ז' 5). וַיֵּצְאוּ בְנֵי-בִנְיָמִן...וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל... שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ--אָרְצָה. כג וַיַּעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי-יְהוָה עַד-הָעֶרֶב (שופטים כ' 21 – 23)].
2) בשני המקרים היה שימוש במארב [וַיִּקַּח, כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ; וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב, בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעַי (יהושע ח' 12). וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים, אֶל-הַגִּבְעָה סָבִיב (שופטים כ' 29)].
3) משיכת הנצורים באמצעות נסיגה מדומה [וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵיהֶם... טז וַיִּזָּעֲקוּ, כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בעיר (בָּעַי), לִרְדֹּף, אַחֲרֵיהֶם... ( יהושע ח' 15 – 17). וַיֵּצְאוּ בְנֵי-בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם, הָנְתְּקוּ מִן-הָעִיר (שופטים כ' 31)].
4) בשני המקרים אנשי המארב הכריעו את המערכה [וְהָאוֹרֵב קָם מְהֵרָה מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרוּצוּ, כִּנְטוֹת יָדוֹ, וַיָּבֹאוּ הָעִיר, וַיִּלְכְּדוּהָ; וַיְמַהֲרוּ, וַיַּצִּיתוּ אֶת-הָעִיר בָּאֵשׁ (יהושע ח' 19). וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ, וַיִּפְשְׁטוּ אֶל-הַגִּבְעָה; וַיִּמְשֹׁךְ, הָאֹרֵב, וַיַּךְ אֶת-כָּל-הָעִיר, לְפִי-חָרֶב ( שופטים כ' 37)].
5) בשני המקרים עשן העיר עלה השמימה [וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה (יהושע ח' 20). וְהַמַּשְׂאֵת, הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן-הָעִיר--עַמּוּד עָשָׁן... (כ' 40)].
אולם הסיפור הדומה ביותר הוא סיפור סדום ועמורה.
1) בשני המקרים האורחים הגיעו לעת ערב [וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב (בראשית י"ט 1). וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ, אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן (שופטים י"ט 14)].
2) בשני המקרים היה זה אדם זר שאירח את האורחים [וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם (בראשית י"ט 1). וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, וְהוּא-גָר בַּגִּבְעָה (שופטים י"ט 16)].
3) בשני המקרים אנשי העיר מאופיינים כאנשים רעים [וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים (בראשית י"ג 13). וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל (שופטים י"ט 22)].
4) האירוח כלל ארוחה, ולא רק לינה [וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ (בראשית י"ט 3). וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, ויבול (וַיָּבָל) לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ. (שופטים י"ט 21)].
5) בשני המקרים התקהל המון רב מחוץ לבית, תוך שימוש בפועל נָסַבּוּ [טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת (בראשית י"ט 4). וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת (שופטים י"ט 21)].
6) בשני המקרים הייתה דרישה למשכב זכר, תוך שימוש בפועל 'לדעת' [וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם (בראשית י"ט 5). וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ (שופטים י"ט 22)].
7) בשני המקרים בעל הבית יצא אל הֶהָמון המשולהב [וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו (בראשית י"ט 6). וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת (שופטים י"ט 23)].
8) בשני המקרים בעל הבית התחנן מפני ההמון לבל יפגעו באורחיו [וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. (בראשית י"ט 7). אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא (שופטים י"ט 23)].
9) בשני המקרים המארח הציע את בתו או בנותיו, תוך שימוש בביטוי: כַּטּוֹב / הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם [הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (בראשית י"ט 8). הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (שופטים י"ט 24)]
הדמיון הרב בין סיפור פילגש בגבעה לסיפור הושעת יבש, לסיפור כיבוש העי ובעיקר לסיפור סדום ועמורה, רומז בבירור כי סיפור פילגש בגבעה בצורתו הנוכחית לא היה ולא נברא. סיפור פילגש בגבעה הוא השמצה פרועה של העיר גבעה, עירו של שאול, והבירה הראשונה של ישראל. הסיפור מוקם בסוף שופטים, והוא "מבוא" במרכאות להמלכת שאול. כשנגיע לשאול שגר בגבעה, השם יצלצל לנו מוכר, וכבר נדע שמדובר בעיר של אנסים, רוצחים והומואים. משהו מהבוץ הזה אמור להידבק אל שאול, וכך לרומם את דוד. תופעה זו קרויה 'פולמוס סמוי'. כלומר תוקפים נושא מסוים, אבל מבלי לנקוב בשמו, וּלְלֹא קשר לכאורה. הסיפור כשלעצמו אינו מעורר קושי. הצבתו בִּמְקומו הנוכחי (סוף ספר שופטים), תיאור "תמים" במרכאות של אירוע מזעזע, והקישור הֶעָקיף לשאול – הוא שהופך את סיפור פילגש בגבעה לפשקוויל מרושע נגד שאול.

נגישות