מצד חשביהו הוא אתר השוכן לחוף הים כקילומטר וחצי בערך מדרום ליבנה ים. האתר נחפָּר בשנת 1960 על ידי יוסף נוה ז"ל, ובשנת 1986, באופן מצומצם, על ידי רוני רייך.
מדובר בִּמְצודה צנועה בשטח ששה דונמים, בצורת רי"ש, המבוססת על הטופוגרפיה המקומית.
המצודה מחולקת לִשְני מלבנים. המלבן הגדול (בְּכִיוּון צפון – דרום), ששטחו ארבעה דונמים, כולל חצר וַחֲדָרִים, ואילו המלבן הקטן (בְּכִיוּון מזרח – מערב) כולל רחוב ושורת חדרים. במקום התגלתה חומה ברוחב שלושה מטרים ועשרים סנטימטר, עשויה לבנים על בְּסִיס אבן.
בכל שטחי החפירה במצודה, נחשפה שכבה אחת, ומתחתיה סלע האם, או שכבת החול שנועדה לפלס את פני השטח. כלומר מדובר במבנה חד תקופתי.
הממצא הקרמי, כלי העזר העיקרי לתארוך שכבות ארכיאולוגיות, הוא מִסּוֹף המאה השביעית לפני הספירה. כלומר השנים 640 עד 600 לפני הספירה פחות או יותר. מדובר בקרמיקה מקומית. כמו כן התגלתה קרמיקה המכונה 'קרמיקה יונית מזרחית', שכשמה כן היא. קרמיקה מִמִּזְרַח יון וּבְאַסיה הקטנה. רבים מהכלים היונים עוטרו בעיטור המכונה wild goat style – סגנון עז הפרא. מדובר בסגנון עיטור הנפוץ באיים המזרחיים של יון ובאסיה הקטנה. הסגנון, כשמו כן הוא. כולל עיטורים רבים של עזים. מלבד כלים מעוטרים התגלו במכלול הקרמי היוני גם כלי בית רבים כנרות, סירי בישול, ספלים וכו'.
העובדה שמרבית הקרמיקה היא קרמיקה יונית, מציעה רמז בנוגע לזהותם של תוֹשְבֵי המקום. נַחֲזוֹר לִנְקוּדָה זו בהמשך.
במצודה התגלו כמה אוסטרקונים (חרסים כתובים) בעברית. על אחד מהם נכתב (ציטוט): חשביהו בן יא... (סוף ציטוט). כיון ששמו המקורי של המקום לא נשמר, הרי ועדת השמות הממשלתית כינתה את האתר 'מצד חשביהו'. בנוסף התגלו השמות: הושעיהו ו[ע]בדיהו. בנוסף התגלתה משקולת בת ארבעה שקלים (44.82 גרם), וכן כתובת 'שקל ארבע (שקלי) כסף. כפי הנראה הייתה להם חיבה מיוחדת לארבעה שקלים.
אולם הממצא המרתק וְהֶחָשוּב מהמצודה הוא מכתב תלונה בן ארבע עשרה שורות. נקרא את המכתב (המצוי כיום במוזיאון ישראל). המכתב כתוב בסגנון המקראי, ללא אמות קריאה באמצע המילה, אלא רק בסופה. לפעמים יש נקודה מפרידה בין המילים, ולפעמים אין. אני אקרא את המכתב ברצף. בדף הפרק יש את החלוקה לשורות ומילים (ציטוט): ישמע אדני השר
את דבר עבדה. עבדך
קצר. היה. עבדך. בח
צר אסם. ויקצר עבדך
ויכל ואסם כימם. לפני שב
ת כאשר כל [ע]בדך את קצר וא
סם כימם ויבא הושעיהו בן שב
י. ויקח. את בגד עבדך כאשר כלת
את קצרי זה ימם לקח את בגד עבדך
וכל אחי. יענו. לי. הקצרם אתי בחם.
[ה]ש [מש] אחי. יענו. לי אמן נקתי מא
[שם]. קטע פגום בגדי ואמלא. לשר להש
[יב] קטע פגום עב[דך] שוב פגום אלו. רח
[מם. והש]בת את [בגד. ע]בדך ולא תדהמנ (סוף ציטוט).
מדובר בִּתְלונה של קוצר על עוול שנעשה לו, לכאורה. משפט הפתיחה מיועד לנמען, ובו הציג עצמו המתלונן כנחות בדרגה לְבַעַל הסמכות: ישמע אדוני השר את דבר עבדו. 'שר' הוא הממונה, מלשון שררה, ולא שר בממשלה או משהו כזה. לאחר מכן מתחילה התלונה. התלונה משקפת את סגנון הדיבור של המתלונן הנרגש: עבדך קוצר היה עבדך. מקום האירוע הוא בחצר אסם – לא ברור האם זהו שם ישוב, שם מתחם בישוב כלשהו או במקום עצמו. הנה פרטי האירוע: הפועל קצר כהרגלו: ויכל ואסם כימם. פה זה נהיה מעניין: לפני שי"ן בי"ת ת"ו את האותיות הללו – קוראים רוב החוקרים כ'שַבָּת'. וזוהי העדות החוץ מקראית הכי קדומה לקיומה של השבת כיום מיוחד. אם כי יש הסבורים כי יש לקרוא שֶבֶת. כלומר לפני שהוא ישב. פחות מלהיב, אבל גם אפשרי. כאשר סיים האיש את מלאכתו, כרגיל (כימם) הופיע נשוא התלונה: הושעיהו בן שובי בא ולקח את בגדו של הקוצר התמים. סתם, סתם הוא לקח לו את הבגד. הרי הקוצר קצר את המכסה הרגילה שלו, אז מה הוא רוצה? זאת ועוד, יש לו עדים: וכל אחי. יענו. לי. הקצרם אתי בחם. [ה]ש [מש] אחי. יענו. לי אמן. החברים יעידו לטובתו, שהוא צודק והושעיהו בן שובי טועה. אדוני השופט: אינני אשם: נקתי מא[שם]. סוף המכתב פגום, אך עולָה בבירור הבקשה להחזיר את הבגד, תוך פניה למידת הרחמים: ותתן אלו. רח[מם. והש]בת את [בגד. ע]בדך ולא תדהמנ. הסיפא של הדברים רומזת למצבו הרגשי של הכותב: הוא ביקש שהשר לא ידהים אותו, ומקובל לפרש זאת כ'אל תאכזב אותי'.
המאזינים חדי האוזן, הזוכרים את תלמודם מיד יקפצו ויגידו, וּבְצֶדֶק: 'זה ממש מזכיר את ספר שמות בְּפָרָשַת 'משפטים' (ציטוט): אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (ריבית הכוונה). אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ (כלומר תקח את בגדו כערבון) עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ (השקיעה הכוונה) תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי (סוף ציטוט. שמות כ"ב 23 – 25). אמנם כאן לא דובר בהלוואה, אלא באי מילוי מכסה לכאורה, אבל הדמיון בין המקרים ברור ובולט.
מכתב זה מעורר כמה נקודות: הראשונה היא מבנה מערכת המשפט. מי יכול לפנות למי וּבְאֵיזֶה ענין? לפנינו מקרה בו פועל התלונן על הממונה עליו, בפני הממונה על הממונה. נקודה שניה היא מי כתב את המכתב? האם סופר מקצועי שזהו תפקידו? ואם כן מדוע סגנון המכתב הוא סגנון הדיבור הנרגש ולא סדור? או שמא המתלונן עצמו כתב את המכתב? אם כך הוא הדבר, מה זה אומר על האוריינות ביהודה במאה השביעית לפני הספירה? או שמא הסופר ציטט את דברי המתלונן מבלי שסיגנן את התוכן?
נקודה שלישית היא הזיקה לחוק המקראי. האם הכותב / מתלונן הכיר את החוק בספר שמות? האם הכיר חוק דומה? האם החוק קוים בחיי היום יום? האם הושעיהו בן שובי לא קיים את החוק? מהמכתב אין טענה שהחוק הופר, אלא טענה לחוסר אשמה, ולחוסר סמכות של הושעיהו בלקיחת הבגד. אולי הושעיהו סבר שהוא פועל לפי החוק?
שאלה מעניינת היא זהותם של יושבי האתר. האם היו אלה יהודאים, כלומר האם יאשיהו מלך יהודה, בימיו התקיים האתר, הרחיב את שלטונו עד חוף הים? אם אלה יהודאים, מה פשר הקרמיקה היונית המזרחית הכה דומיננטית באתר? האם אלה מתיישבים יוונים שהביאו את הקרמיקה שלהם עמם? סוחרים יוונים שייבאו ארצה קרמיקה? אולי סוחרים מקומיים שייבאו את הקרמיקה הזו? אולי מדובר בחיילים ממוצא יווני, כלומר שכירי חרב? אם כן האם יש קשר לממלכת יהודה בכלל? אם אין, מדוע נמצאו כתובות בעברית? האם מדובר בִּשְׂכִירֵי חרב יונים בִּמְצודה יהודאית (כמו בערד למשל) מצודה ששימשה כמרכז מנהלי אזורי? שאלות רבות – והתשובות מסופקות.
כך או אחרת, המצודה חרבה בסוף המאה השביעית לפני הספירה. סביר שהיה זה בשנת 609 לפני הספירה, עת פרעה נכה יצא במסע צבאי לעזרת שרידי האימפריה האשורית (קרב חרן בו האשורים ירדו מעל במת ההיסטוריה), ובאותה הזדמנות גם המית את יאשיהו במגידו. אין הוכחה, אבל מפתה מאוד לקשור את מות יאשיהו עם חורבן המצודה.
מה קרה לבגד? האם הוא הוחזר לבעליו? כיצד הגיב הושעיהו בן שובי להאשמות נגדו? האם אֶחָיו ענו לו אמן? מי יודע? לא נותר לנו אלא לשער.
