Skip to content

פרק 134 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

המונחים נביא וּנְבואה משמשים אותנו כיום בְּעִרְבּוּבִיָּה. כשאומרים למישהו 'נביא' הוא מיד מעלה בדעתו את חיזוי הֶעָתיד. אבל אין זה כך בהכרח.

נשמע קטע מתכנית המופת 'היהודים באים'. הקטע כבר שודר אצלנו בפרק על הנביא עובדיה (בדף הפרק שמתי קישור כמובן). אבל השאלה החותמת את המערכון היא החשובה פה. מלבד זאת זהו אחד המערכונים היותר מצחיקים שלהם. שימו לב לשאלה האחרונה בקטע: הקטע מהיהודים באים

אז התשובה היא 'לא'. נביא אינו חוזה את העתיד. הנביא הוא מתווך. זו הגדרת תפקידו. האדם שבין לְבֵין אדם המעביר את דבר האל או האלים לבני האדם, ובחזרה. אנחנו מכירים דוגמאות רבות לִנְביאים שהביאו את דבר האל, ולכן אזכיר מעט דוגמאות הפוכות: אברהם אבינו התפלל עבור אבימלך מלך גרר, משה רבנו התפלל עבור העם...

הנביא הוא אדם שהאל מעביר לו מסר בצורה כלשהי (מראה, דיבור, חלום וכו'). אדם זה הוא דובר האל.

תפקיד הנביא אינו לנבא את העתיד. הוא יכול לנבא את העתיד, אם זה מה שהאל אמר לו. אבל זה אינו חלק מהגדרת תפקידו.

לא מעט נבואות מקראיות עוסקת בחטאים, ומתייחסות דווקא לעבר או להווה, כשהעונש מתייחס לעתיד (למשל נתן, במשל כבשת הרש התייחס לֶעָבָר, אבל העונש לעתיד לבוא. בדומה לכך אליהו התייחס לְכֶרֶם נבות כמעשה שכבר אירע, אבל העונש יחול בימי בנו של אחאב, וכדומה).

אמת הדבר, שהנביאים אכן התייחסו לֶעָתיד מידי פעם.  זו הסיבה שהפועל 'לנבא' קיבל גם משמעות חיזוי הֶעתיד.

בנוסף לשליחי האל הללו, המתווכים, מביאי דבר האל, היו אנשים שתפקידים היה חיזוי הֶעתיד ממש. אלה היו אנשים שידעו (או לפחות ניחשו) מה יקרה בֶּעתיד.

חיזוי הֶעתיד בימי קדם נעשה באמצעות חפצים. מה שמכונה 'נבואה מכנית'.

בנבואה המכנית משתמשים בחפץ כלשהו על מנת לחזות את הֶעתיד. הדוגמה המפורסמת והמוכרת ביותר היא האורים והתומים כמובן. לא ברור לחלוטין מה הם.

חז"ל סברו שהיו אלה אבני החושן שזהרו בהתאם לשאלה.

בנוגע לאורים ולתומים, ההשערה המקובלת היא, שהיה זה שק ובו שני חפצים שסימנו 'כן' ו'לא' (אבן לבנה ואבן שחורה. גוויל עם כן וגוויל עם לא וכו'). השאלות נוסחו ב'כן ולא' – ומה שנבחר באופן אקראי ייצג את תשובת האל.

כך דוד, כשברח משאול (ציטוט):  וַיֵּדַע דָּוִד--כִּי עָלָיו, שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה; וַיֹּאמֶר אֶל-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן: 'הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד'.  י וַיֹּאמֶר, דָּוִד: 'יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי-מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל-קְעִילָה--לְשַׁחֵת לָעִיר, בַּעֲבוּרִי. יא הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? (שאלת כן או לא) יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד-נָא לְעַבְדֶּךָ'. וַיֹּאמֶר יְהוָה: 'יֵרֵד!'. (כן)  יב וַיֹּאמֶר דָּוִד: 'הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת-אֲנָשַׁי, בְּיַד-שָׁאוּל?' (שוב חזרה על שאלת כן ולא). וַיֹּאמֶר יְהוָה: 'יַסְגִּירו'ּ. (יסגירו, יסגירו. אל תדאג)(סוף ציטוט. שמואל א' כ"ג 8 - 12). כך למשל, הפילו בגורל את עכן, וכך נלכד בגורל שאול בסיפור ההמלכה השני שלו.

אני מזכיר שהסמל של אוניברסיטת ייל הוא האורים והתומים. אם כי בלטינית נכתב:  Lux et Veritas - אור ואמת. תרגום חופשי של 'אורים ותומים'.

במקרא נאסרה בעקרון הנבואה המכנית. אבל האיסור החוזר ונשנה מעיד יותר מכל עד כמה הנבואה המכנית הייתה חזקה וּמוּשרשת.

כך בספר דברים (ציטוט): לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.  יא וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים (סוף ציטוט. דברים י"ח 10 – 11). או בתיאור מעשי מנשה (ציטוט): וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"א 6).

במסופוטמיה מפורסמת מכל היא הראיה בכבד הנזכרת גם במקרא בנבואת יחזקאל על נבוכדנצר מלך בבל (ציטוט): וְאַתָּה בֶן-אָדָם שִׂים-לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים, לָבוֹא חֶרֶב דלגתי קצת... אֵת רַבַּת בְּנֵי-עַמּוֹן; וְאֶת-יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם, בְּצוּרָה.  כו כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים--לִקְסָם-קָסֶם:  קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד.  כז בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם (סוף ציטוט. יחזקאל כ"א 23 – 27).

במקרה זה נהג הכהן ללחוש לאוזן הכבש שאלה כלשהי, לשחוט את הכבש, ועל פי מצב איבריו הפנימיים (בעיקר כבד, אבל לא רק) – ידע המומחה לדבר (הקרוי באכדית barum  בַּרֻם) לנבא את העתיד.  ספרות האותות (אומינות) של הראיה בכבד הייתה מאוד מפותחת. וכל מי שלמד אכדית קרא לא מעט טקסטים כאלה.

גם היום, אגב הנבואה המכנית חיה ובועטת. שימו לב מה יגאל בשן עושה כשהוא שפוף ורע לו על הלב. קטע מ'קפה אצל ברטה'. שותה קפה ומראה לה את היד.

היום יש לנו קוראים: בקפה, בכף היד, בצהוב של האוזן. קלפי טארוט. אסטרולוגיה! הנבואה המכנית בה"א הידיעה, שזוכה למקום של כבוד בעיתונים. כאילו תנועת גרמי השמיים יכולה לחזות את העתיד, או לקבוע את האישיות. מצד שני, אשתי שתחיה היא מזל דלי, ואילן אבקסיס בגימטריה שוה 'סמרטוט'. אז אולי יש בזה משהו.

בִּרְשותכם נעבור לנבואה, בה האל מתגלה לאדם כלשהו, ומעביר את דבריו.

הסיפור המרכזי של התורה בפרט והתנ"ך בכלל הוא:

עם ישראל, קיבל את חוקי האל האחד והיחיד, באמצע המדבר, באמצעות נביא ייעודי לענין (משה) רחוק מכל השפעה כלשהי, ואין לו ולו קשר קלוש לעמים מסביב, ובעיקר לא לכנענים שהוחרמו עד האחרון שבהם. אף עם לא השפיע ולו השפעה קלה על עם ישראל, על תרבותו ודתו. הכל חדש מהניילון. ככתוב: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כ"ג 9).

המציאות היא אחרת כמובן. עוד בטרם נזדקק לִמְקורות חיצוניים או טוריית הארכיאולוג, הרי כבר בתוך המקרא יש רמזים, עדויות ומסורות, הסותרים את הסיפור המרכזי. ישנה מסורת על קבלת התורה בשכם ולא בסיני, על התנחלות איטית ולא במסע כיבוש אחד, על קשרים הדוקים עם הכנענים ולא החרמתם, על חלקים בעם ישראל שמוצאם כנעני רחמנא ליצלן, על כך שלא כולם ירדו למצרים ועוד ועוד. נוסיף את המקורות החיצוניים ואת הממצאים הארכיאולוגיים ונקבל תמונה, שעם ישראל התגבש וּפָעַל תוך השפעות תרבויות משכניו הקרובים והרחוקים. הן במישרין, הן בעקיפין, והן ובעיקר כִּירוּשָה של המצע השמי המשותף לשכני ישראל. כולם ינקו מאותו מקור.

בעומדנו על הזיקה התרבותית העזה בין עם ישראל לשכניו, לא נתפלא למצוא מוסדות מקראיים גם מחוץ למקרא. כך למשל מוסד החרם נזכר במצבת מישע. ולענייננו מוסד הנבואה מפי האלים התקיים גם התקיים מחוץ למקרא.

באופן לא מפתיע, התורה מכירה בקיומם של נביאים גם מחוץ לעם ישראל. הדוגמה המובהקת היא בלעם. אמנם במקרה זה בלעם דבר בשם אלהי ישראל, אבל ברור שהמוניטין שלו נרכש בשירותם של אלים אחרים.

ממצא מרתק היא הכתובת מדיר עלא (היא סוכות המקראית) הקרויה 'כתובת בלעם'. בלעם הוא הדמות היחידה מהתורה (! לא מהתנ"ך. מהתורה), הנזכרת במקור חיצוני. בספרי נביאים וכתובים יש לא מעט אנשים שנזכרו במקורות חיצוניים: כמו עמרי, אחאב, יהוא, חזקיהו וכו'. אבל בתורה – רק בלעם נזכר מחוץ לקורפוס המקראי.

הכתובת היא כתובת על טיח, והתגלתה, כשהטיח על הרצפה. ניתן לחבר את חלקי הכתובות בכמה אופנים שונים, ואיכשהו יצא משהו סביר בסך הכל. יש כמה השלמות עיקריות. חשוב לציין, כי ההשלמות שונות בַּפְּרָטים, אך כולן מסכימות על האיש ועל תפקידו. נקרא את תחילת הכתובת (ציטוט): סֵפֶר [בִּלְעָם בַּרְבְעֹ]ר אִש חֹזֵה אֱלֹהִן הֻא. וַיֵּאתוּ אֵלָוה אֱלֹהִן בַּלַּיְלָה וַיֶּחֶז מַחֲזֶה (סוף ציטוט).

במקרה זה ההתגלות לבלעם היא בלילה. ממש כמו שסופר בתורה. ככתוב: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה (במדבר כ"ב 20).

בפרק על פרשת בלעם בהסכת 'מה שלא סיפרה לי הגננת' עם חברי ורעי עקיבא ויטקין הרחבנו בנושא כתובת בלעם.

שפע הממצאים הכתובים מן המזרח הקדום כוללים גם את מוסד הנבואה. יש לא מעט עדויות על אלים שהם לא ה', המעבירים מסרים לִבְנֵי אנוש.

המקרה הראשון אותו נציג הוא של מישע מלך מואב, שמלך במחצית השניה של המאה התשיעית. כלומר סביב 850 לפה"ס ואילך. המצבה התגלתה בדיבאן ב-1868, ומוצגת כיום בלובר. בְּפִסְקָה אחת נכללים גם נבואה וגם חרם (ציטוט): ויאמר לי כמוש (האל הלאומי של המואבים): "לך, אחוז את נבו על ישראל". ואהלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים. ואוחזה ואהרוג כולה. שבעת אלפים גברים וילדים ונשים וילדות ונערות. כי לעשתורת כמוש החרמתיה (סוף ציטוט. מצבת מישע 14 – 17).

התגלות זו מזכירה את ההתגלות למלך במקרא. כמו שאול ודוד. בפרק על המואבים (חלק ב) הרחבנו בענין.

מקרה נוסף ומעניין הוא של זכור מלך חמת וחדרך (נזכרת במקרא כחזרך). ידועה גם בשם לֻעַש. זכור מלך סביב שנת 800 לפני הספירה. לזכור הייתה בעיה. ממלכת ארם דמשק בראשות חזאל ובן הדד בנו (שניהם נזכרים בספר מלכים, אגב), עשתה לו צרות. הארמים איימו לכבוש את חמת (חמה בסוריה של ימנו), שהייתה ממלכה נאו חיתית, אם כי בשלב זה לא מעט מתושביה היו ארמים דווקא.

הם צרו עליו, ובצר לו (ציטוט): ואשא ידי אל בעל ש[מ]ים ויענני בעל שמי[ם ויאמר] בעל שמים אלי ביד חוזים וביד מעוררים [ויאמר אלי] בעל שמים: אל תירא, כי אני המל[כתיך ואני אתיי]צב עמך, ואני אחלצך מכל המל[כים האלה אשר תקעו עליך מצור. ויאמר ל[י בעל שמים אני אשמיד את כל המלכים האלה אשר תקעו [עליך מצור] וחומה ז[ו (סוף ציטוט. כתובת זכור שורות 11 – 17).

זכור פנה אל בעל שמיים, ונענה באמצעות חוזים ומעוררים. אני מזכיר את הפרק על זכור מלך חמת בו הרחבנו בנושא. בדף הפרק שמתי קישור.

הכינוי חוזה (מלשון ראיה) לנביא מוכר במקרא. למשל בספר עמוס. ככתוב: וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה, אֶל-עָמוֹס, חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא (עמוס ז' 12). וגם המילה 'מעורר' לא מעוררת בעיות. יש הגורסים 'מעודדים' דווקא (בשל הדמיון בין ד' לר' גם בכתב העברי / ארמי הקדום. וזה מזכיר את (ציטוט): וַעֲזַרְיָהוּ, בֶּן-עוֹדֵד, הָיְתָה עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים... דלגתי קצת וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא... (סוף ציטוט. דברי הימים ב' ט"ו 1 - 8). בין אם זה מעורר או מעודד – הכוונה ברורה.

אולם הנבואה מפי האל הכי מפורסמת וידועה היא הנבואה במארי. העיר מארי שוכנת בתל חרירי על גדת הפרת, בדרום מזרח של מה שנקרא פעם סוריה. לא רחוק מגבול עירק.

מארי היא בירתה של ממלכה שניהלה יחסי חיבה ואיבה עם שכנותיה. אחד השכנים, חמורבי מלך בבל, זה ממצבת חמורבי, כבש את העיר והחריבה.

החפירות באתר החלו בשנת 1933, והן נמשכו לסירוגין עד 2004. לאור המצב בשטח לא נראה שבעתיד הקרוב יחפרו שם, למעט שודדי עתיקות של דעא"ש...

התגלו ממצאים מרתקים, ובראשם - הארכיון של מארי. הארכיון התגלה בארמון העיר. כמקובל בתקופה ההיא, יודעי הקרוא והכתוב ישבו בארמון או במקדש. בארכיון נמצאו סביב עשרים אלף לוחות כתובים באכדית בִּכְתָב יתדות, בניב הבבלי העתיק. הניב של מצבת חמורבי. הניב הנחשב באכדית הקלאסית, הניב אותו כל לומד אכדית בימנו לומד עד זרא תוך כדי קריאה בכבד.

העובדה שהארכיון כתוב באכדית מעניינת, כי מרבית השמות הנזכרים הם שמות אמוריים. אמורית היא שפה שמית מערבית, ואילו האכדית היא שמית מזרחית. כלומר אנשים מהמערב כתבו בשפה מזרחית.

אנחנו לא יודעים הרבה על השפה האמורית, למעט מבחר שמות וכמה עשרות מילים, שנשמרו בטקסטים אכדיים. זה כמו לנסות ללמוד על השפה הערבית דרך העיתונים בעברית. אז הקורא ימצא 'מוחמד', 'אחמד', 'נביל' ו'בסאם'. וכן 'יאללה', 'אחלה', 'באסה', ו'חפיף'. אבל ערבית – אי אפשר ללמוד מזה.

נמצאו שמונת אלפים מכתבים לא מתוארכים ושניים עשר אלף לוחות מנהלתיים מתוארכים. בירוקרטים או לא? שילוב התעודות מאפשר לנו לקבל תיאור היסטורי מתוארך באופן חלקי אך סביר. אנחנו מדברים על המאה השמונה עשרה לפני הספירה. כלומר בין 1800 ל-1701 לפני הספירה.

עד היום פורסמו סביב 2500 תעודות. כיון שהצרפתים חפרו שם, הרי התרגום והפירוש הם בצרפתית בעיקר. התעודות מכילות תמונה גיאוגרפית וּמְדִינִית מרתקת. המרחב הגיאוגרפי המשתקף מהתעודות הוא נרחב ביותר. החל מהאי דילמון (בחריין) במפרץ הפרסי ועד כרתים בים התיכון. משושן שבעילם ועד חצור בארץ ישראל וחתושה שבתורכיה. בתעודות נזכרים מאה ושישים מלכים גדולים וקטנים, ומשתקפים בהם אירועים מדיניים הרי גורל מחד, וחיי היום יום של פשוטי העם מאידך.

תולדות מארי מחולקות לשלוש תקופות, והנבואות בהן נדון הן מהתקופה האחרונה, ערב חורבנה על ידי חמורבי. מארי בתקופת זוהרה נשלטה על ידי האמורים. כמעט כל התעודות הנבואיות הן מימי זִמְרִלִים.

מהתעודות עולה שושלת מלכי מארי הבאה: 1) יַגִדלִם ( עד 1806 לפסה"נ). 2. יַחדֻנלִם (1806 – 1796 לפה"ס). 3. סֻמֻיַמַם (1796 – 1792 לפה"ס). 4. יַסמַחאַדֻּ  (1792 – 1775 לפה"ס). כבש את מארי. 5. זמרילם (1775 – 1760 לפה"ס). הוא לא בנו של המלך הקודם, הגם שייחס עצמו אח"כ ליַחדֻנלִם. עניני לגיטמציה.

בין לוחות החרס התגלו כַּחֲמִישים תעודות המוגדרות כִּנְבואיות ועוד תריסר להן יש זיקה כלשהי לִנְבואה. רוב התעודות הן מימי זמרילים, מלכה האחרון של מארי, ושלוש מימי יַסמַחאַדֻּ המלך הקודם. במארי פעלו בנוסף לנביאים גם חוזי עתידות. בעיקר הַבַּרֻם הזכור לטוב. לא פעם הַבַּרֻם נדרש לאשר או לשלול את דברי הנביא.

מהתעודות עולה, כי היו במארי נביאים מקצועיים, שהתפרנסו מהעברת דברי האלים. נביאים אלה נזכרים בשמות: apilum אַפִּלֻם muhhum, מֻחֻם ו assinnum אַסִּנֻם. לצידם יש אנשים ונשים רגילים, שאינם מקצועיים, אך נשאו את דברי האל מפעם לפעם.
התואר אַפִּלֻם וכן הצורה הנקבית: apiltum אַפִּלְתֻם – גזורים מהפועל apalum – לענות. כלומר העונֶה או העונָה. סביר שהכינוי נגזר מכך שהם עונים בשמו של האל. כלומר נהגו לשאול אותם שאלות.

תוארו של הַמֻּחֻם והצורה הנקבית muhhutum מֻחֻתֻם – גזורים מהפועל mahum – להשתגע, להיות במצב אנתוזיאסטי (מה שמכונה בטעות אקסטזה). כלומר 'המשוגעים'.

יש עוד שני מונחים יחידאיים: qammatum קַמַּתֻם ו-nabum, נַבֻּם (פירוש לקרוא), ממנו נגזר הנביא המקראי. חשוב להדגיש, המובן המדויק של נַבֻּם אינו יודע, וסביר יותר שמדובר בסוג של חוזה עתידות, ולא נביא ממש.

האַסִּנֻם הוא משרת בקודש, מהותו לא ברורה, אך הוא מקבל מסר מהאלה שֶבְּמִקְדָשָהּ הוא משרת. קצת מזכיר את ירמיהו ובעיקר יחזקאל. הם היו נביאים וגם כהנים. יחזקאל כנראה גם שירת בבית המקדש טרם גלה לבבל.

הקשר בין שגעון לִנְבואה מוכר היטב. זהו נביא אתנוזיאסטי המתנהג באופן מוזר. כך שאול (ציטוט): וַיֵּלֶךְ שָׁם, אֶל-נוית (נָיוֹת) בָּרָמָה; וַתְּהִי עָלָיו גַּם-הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא, עַד-בֹּאוֹ, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה.  כד וַיִּפְשַׁט גַּם-הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִם (סוף ציטוט. שמואל א' י"ט 23 – 24).

כך בספר הושע (ציטוט): בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה, בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם--יֵדְעוּ, יִשְׂרָאֵל; אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ  (סוף ציטוט. הושע ט' 7).

וגם מוכר הסיפור על התחרות בכרמל בין אליהו לִנְבִיאֵי הבעל (ציטוט): וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם (סוף ציטוט. מלכים א' י"ח 28).

האל דגן (לבטא במלעיל. שכשמו כן הוא – אל הדגן) הוא האל בשמו ניבאו הכי הרבה. שש עשרה נבואות. לא ברור האם לאל הדגן היה קשר מיוחד לנבואה, בבחינת אם אין קמח אין נבואה, או שמדובר בממצא מקרי. אחריו עם שבע נבואות עומד הדד אל הסער.

          ונעבור למכתבים: במחצית הראשונה של השנה השלוש עשרה למלכות זמרלם כתב יַסִמאֵל, מפקד חיל המצב של מארי באַנדַרִג, מכתב העוסק בִּשְלושה נושאים. אותנו מעניין בהקשר הנוכחי רק הנושא השלישי.

בואו נקרא (ציטוט): אמור אל אדוני: כה (אמר) יסמאל עבדך... דלגתי קצת זאת ועוד. אַתַמרֻם האפלם של שמש בא אלי וכה אמר לי: "שלח אלי סופר אחד מיומן. אני רוצה להכתיב לו את הנבואה, ששמש שלח באמצעותי למלך". הוא אמר לי את זאת. שלחתי את אֻתֻכַּם, והוא כתב את הלוח הזה, והאיש הזה העמיד עדים וכה אמר לי: "שלח מהר את המכתב הזה, כדי ש(זמרלם) יפעל לפי הלוח". את זאת הוא אמר לי. הנה שלחתי אל אדוני את הלוח הזה (סוף ציטוט).
במכתב מדובר בנביא של האל שָמַש (אל השמש והצדק) בשם אַתַמרֻם המבקש מיַסִמאֵל לשלוח לו סופר מיומן, כדי שיוכל להכתיב לו את הנבואה ששמש שלח באמצעותו לזמרלם (מזכיר את המסופר על ברוך בן נריה שכתב את דברי ירמיהו. ל"ו 4 , כ"ז 32 , מ"ה 1). יַסִמאֵל שלח את אֻתֻכַּם הסופר. אֻתֻכַּם כתב את הנבואה, העמיד עדים (מזכיר את ישעיהו הנביא שלקח כעדים לנבואה את אוריה הכהן ואת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ) ומסר את הלוח לידי יַסִמאֵל על מנת שזה ישלחו לזמרלם. תפקיד העדים היה להעיד בשעת הצורך, שהנבואה נכתבה בנאמנות, ושאיש לא בדה מליבו את דבר הנבואה. הצורך בעדים רומז שהיו כאלה שבדו מליבם. יַסִמאֵל שלח את המכתב לזמרלם בְּבַקשו ממנו לפעול על פי הנחיות האל. הנבואה של שמש שבה מדובר לא נשמרה.

נקרא מכתב נוסף (ציטוט): אמור אל אדוני: כה (אמר) מֻכַּנִשֻם עבדך: (כאשר) הקרבתי קרבן לדגן לחיי אדוני, הָאַפִּלֻם של דגן של תֻּתֻל קם וכה אמר: "בבל! מה את מעוללת? אאספך לרשת ול...! אמסור לידי זמרלם את כל בתי שבעת בעלי הברית ואת כל רכושם!". ואפלם של בֶּלֶתאֶכַּלִם קם וכך אמר:  "חמורבי...!" הסוף קטוע .(סוף ציטוט).

מֻכַּנִשֻם, מנהל משק הארמון, כתב לזמרלם מכתב כנראה בשנה הארבע עשרה לשלטונו. הוא סיפר, שבשעה שהוא (מֻכַּנִשֻם) הקריב (במארי) קורבן לאל דגן לחיי זמרילם, קם אפלם של דגן של תֻּתֻל והתנבא שזמרילם ינצח את בבל ואת שבעת בעלי בריתה. אחריו קם אפלם של האלה בֶּלֶתאֶכַּלִם והתנבא גם הוא נגד בבל, אך מדבריו שרדה רק המלה "חמורבי". היתה זו נבואת שקר מפני שחמורבי כבש, כידוע, את מארי והרסה עד היסוד. זה מזכיר את הסיפור על מות אחאב (ציטוט): וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם-אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ... דלגתי קצת יא וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן-כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת-אֲרָם עַד-כַּלֹּתָם.  יב וְכָל-הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר  עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ. (סוף ציטוט. מלכים א' כ"ב 6 - 12).

כזכור לכל, אחאב נהרג במלחמה וצבא ישראל הובס...

הפיתוי לומר לבן השיח את מה שהוא רוצה לשמוע, ולא את האמת, היא תכונה אנושית ידועה. ככה זה.

חבר מועצת החכמים אלי לבנה כתב לי, שקביעתי כי מדובר בנבואת שקר, משמעה שהיו גם נבואות אמת, ולהשערתו, כל הנבואות שהתגשמו נכתבו בדיעבד.

אולם אין חובה לחשוב כך. יש כמה נבואות מתוארכות שהתייחסו לאירועים שהתגשמו לאחר התאריך הזה. הסבר פשוט יותר הוא, שסטטיסטית כמה נבואות מתגשמות וכמה לא. ראו למשל את הפרשנים הפוליטיים, המברברים עצמם לדעת, ובסוף חלק מדבריהם אכן מתגשם...

ועוד נבואה (ציטוט): אמור [אל אדוני] - כה (אמר) כִּבּרִדַגַן עבדך: ביום ששלחתי את מכתבי זה אל אדוני, אחר הצהריים (מילולית: לפני צל ההר) באה אלי אשת איש אחת ובדבר בבל כה אמרה לי: "דגן שלח אותי. כתוב אל אדונך. אל ידאג (אדונך) והארץ אל תדאג!' חמורבי [המלך] של בבל... 'לאבדנו [ימהר]". (סוף ציטוט).

גם נבואה זו לא ממש דייקה בלשון המעטה. כִּבּרִדַגַן, מושל תֶרקָ (terqa), דווח לזמרילם, שבאה אליו אשה ואמרה לו שנשלחה על ידי דגן. חמורבי מלך בבל עתיד לנחול מפלה.

נראה שדגן הוא אל שדיוק בתחזית הוא לא הצד החזק שלו. בימנו הוא היה מקים מכון סקרים.

ומכתב אחרון ומרתק (ציטוט): [אמור] אל אדוני: כה (אמר) אַחֻם הכהן הגדול של אַנֻּנִתֻם, עבדך: כה התנבאה חֻבֻּתֻם הַמֻּחֻתֻם. "רוח תקום נגד הארץ, אך אשבור את כנפיה ואת שני ... (שבור) [כדי] שזמרלם ובנסמאל  יקצרו . מידך (או: מיד) זמרלם את הארץ כולה..."  והיא חזרה וכה אמרה: "בִּנִיַמִנַ, מדוע אתם גורמים צרות? אתקוף אתכם". את זאת אמרה המחתם הזאת. והנה אני שולח אל אדוני את השער והגדילים של האשה הזאת (סוף ציטוט).

אַחֻם, הכהן הגדול של האלה אַנֻּנִתֻם (האלה שבשמה ניבאו הכי הרבה. ארבע פעמים), שלח לזמרילם מכתב. אַחֻם מסר למלך את דבריה של מֻּחֻתֻם בשם חֻבֻּתֻם. בנבואה נזכרים בִּנִיַמִנַ ובִּנִסמַאל. בני ימין הם שבטי הדרום, ובני שמאל הם שבטי הצפון. היום הצפון הוא כיוון הייחוס שלנו. בימי קדם המזרח היה כיוון היחוס. כשפונים מזרחה צד ימין נמצא בדרום. כמו ת-ימן שנמצאת בדרום. ושמאל בצפון. כמו אברהם שהגיע לחובה משמאל לדמשק. בערבית צפון זה שימאל.

פרט מעניין הוא משלוח קווצת שיער וגדילי הבגד. קווצת השיער וגדילי הבגד אינם הוכחה לַאֲמיתות הנבואה, אלא לעצם קיומה של הנביאה.

העובדה שצריך להוכיח את קיום הנביאה (או הנביא) מלמדת עד כמה נושא הנבואה היה פרוץ לכל מתחזה, נוכל ורמאי.

ראינו בִּקְצרה (!) שתופעת הנבואה מפי האל משותפת לישראל וּלְעַמִּים נוספים באזור. סביר מאוד שלמואבים, לעמונים, ולאדומים – היו נביאים משל עצמם. אך דבריהם לא שרדו. אזכיר גם את הנבואה בעולם ההלניסטי בה לא נגענו, שהביטוי הכי מפורסם הוא האורקל מדלפי.

מאליה עולה השאלה: מה הקשר, אם בכלל, בין הנבואה במארי לנבואה המקראית?

בין תקופת מארי לבין התקופה בה עם ישראל התגבש בארצו חלפו כמה מאות שנים, וּמֶרחק גיאוגרפי רב.

קשה להניח שמארי השפיעה על ישראל, בייחוד כאשר אין לנו חוליות קשר בזמן או במרחב. כלומר לא מצאנו נבואה כזו בתקופה שבין ימי מארי לבין התגבשות עם ישראל, וכן לא מצאנו נבואה מסוג זה במרחב הגיאוגרפי שבין מארי וישראל.

אולי ישנה חוליית קשר כזו, שתתגלה בעתיד. אולם עד אז, הקשר הוא קשר רעיוני. כלומר גם מארי וגם ישראל, שתי תרבויות שמיות מערביות – ינקו מאותו מקור משותף. מארי וישראל חולקים אותו ד.נ.א תרבותי. הגנים של אבא של מארי הם אותם גנים של סבא רבא של ישראל.

מהו הקשר למקרא? השפעה ישירה? ספק. השפעה עקיפה? סביר יותר. מקור משותף – בהחלט. לדעתי גם השפעה עקיפה קלה וגם מקור משותף.

נגישות