העיר מגידו שוכנת באחד המקומות האסטרטגיים ביותר בארץ ישראל. העיר שוכנת בעמק יזרעאל, בְּפִתְחוֹ של נחל עירון, היכן שעובר, לדעת רבים, הסעיף המרכזי של דרך הים. השולט בִּמְגִידוֹ שולט בדרך הים.
דרך הים היא דרך מסחר בין לאומית, שהובילה ממצרים אל בבל. הדרך התחילה במצרים, חצתה את מדבר סיני, הגיעה לעזה, משם לאורך מישור החוף עד יפו. ביפו פנתה הדרך מזרחה אל מעבר אפק, ליד ראש העין של ימינו. מעט דרומה ממחלף קסם. הסיבה לַפְּנִיְָה מזרחה היא נְהַר הירקון. מי שרואה את הירקון בדלותו היום, צריך לזכור שֶבִּימֵי קדם הזרימה בנהר הירקון הייתה פי עשרה לפחות. נוסיף על כך את ביצותיו רַחֲבוֹת הידים, ונבין שלא ניתן היה לחצות את הירקון באופן מעשי. אז נאלצו ללכת לאורכו עד מקורותיו באזור אפק. זו הסיבה מדוע מעבר אפק היה כה חשוב בִּימֵי קדם. מאז ומעולם שכנה במקום מצודה שהגנה על הדרך הכה חיונית הזו. מאפק עלתה הדרך שוב צפונה, פחות או יותר בתוואי של כביש 4 של ימינו. דרך הים חצתה את רמות מנשה והגיעה לעמק יזרעאל. מעמק יזרעאל המשיכה הדרך לַכיוון הכללי של דמשק. גם במקרה זה יש סעיף מצפון לכנרת, ואחד מדרומה לה. בדמשק, פגשה דרך הים את דרך המלך. דרך מסחר בינלאומית, חשובה לא פחות שיצאה מערב והגיעה לבבל. סביב צומת הדרכים הזה בו נפגשו שתי דרכים בינלאומיות מהחשובות ביותר בימי קדם, קמה דמשק. דבר שהפך את דמשק עיר מסחר כה חשובה ועשירה. מה שמשך כובשים רבים במהלך הדורות...
ראוי לציין כי הביטוי 'דרך הים' מופיע במקרא בִּנְבוּאַת ישעיהו ככתוב: דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם (ישעיה ח' 23). אולם שם אין הכוונה לדרך הים בה דנו עד עתה. יש המשערים כי הכוונה היא לדרך שבין דן לצור. הכינוי 'דרך הים' לדרך זו הוא תרגום מלטינית: via maris. אם כי ביטוי זה מתרגם את הפסוק הנ"ל בישעיה.
חשיבות האתר באה לידי ביטוי בעובדה שהרומאים החזיקו במקום לגיון שלם, הלגיון השישי פראטה (Ferrata). זכר הלגיון נשמר בשמו של הכפר הערבי, שהיה במקום עד 1948 בשם אל-לג'ון.
כמו מרבית האירועים ההיסטוריים, קרב מגידו נולד כמה דורות קודם לכן. במקרה זה מדובר על שלטון החיקסוס במצרים. החיקסוס הם שליטים ממוצא שמי ככל הנראה, שניצלו תקופת רפיון במצרים, השתלטו על מצרים התחתונה (כלומר הצפונית), וגם הייתה להם השפעה לא מבוטלת על מצרים העליונה (הדרומית). השם חיקסוס או היקסוס הוא שיבוש יוני של המונח המצרי חקא – חסות, שפירושו 'שליטי ארצות זרות'. היו כאלה שראו בשלטון מלכים ממוצא שמי על מצרים את הרקע לסיפורי יוסף. מי יודע?
בסופו של דבר שליט מקומי בשם יעחמס הראשון, ייסד את השושלת השמונֶה עשרה, והצליח לגרש את החיקסוס ממצרים לארץ כנען. יעחמס מלך בין השנים 1580 עד 1546 לפני הספירה.
עוד בטרם גירוש החיקסוס הבינו המצרים שמדבר סיני, בו הם שמו את מבטחם כמחסום צבאי בלתי עביר, כבר לא משמש מחסום בלתי עביר. מחסום גדול ורחב – בהחלט. אבל בלתי עביר מבחינה צבאית – ממש לא.
המסקנה המצרית הייתה ברורה. אין מה לנסות ולעצור את הפולשים אחרי שהם חצו את סיני. צריך לעצור אותם לפני כן. כלומר בארץ שמצפון מזרח לסיני. כלומר בארץ כנען. ואיך נעצור את המנוולים כבר בכנען? פשוט מאוד – נכבוש את כנען ונציב שם חיל מצב. חיל מצב, שגם אם לא יעצור את הפולש האכזר – אז לפחות חיל המצב יעכב אותו די זמן, כדי שאנחנו, כאן במצרים, נספיק להתארגן ולחכות לפולש האכזר בסיני. או לכל היותר כשהפולש האכזר יצא מסיני, כשהוא עייף וצמא.
באומרי 'ארץ כנען' אין הכוונה רק לארץ ישראל, אלא גם ובעיקר לשטחי לבנון ומרכז סוריה של ימינו.
רעיון טוב, שמומש היטב. מאז פלישת החיקסוס ועד הכיבוש האשורי של אסרחדון – אף אחד לא פלש למצרים. קרוב ל-1000 שנה. אחרי האשורים יבואו הפרסים, ולאחריהם היונים, הרומאים ומי לא? מדבר סיני כבר לא משמש מחסום בלתי עביר.
יעחמס יצא במסע כיבוש לארץ כנען סביב 1570 לפני הספירה. מאז ימי יעחמס הראשון, מצרים רואה בארץ ישראל את החצר האחורית שלה, ומגלה ענין מאוד גדול במה שקורה פה, מעבר למדבר סיני. לא שאין להם בעיות מדרום וממערב. אבל המזרח נותר מוקד ענין לאורך כל הדורות.
מאז ימי יעחמס ועד ימי תחותמיס השלישי, שמלך בין השנים 1490 – 1450 לפני הספירה (תקופה בת מאה שנה בקירוב) -היה השלטון המצרי בִּכְנָעַן רופף למדי. המקורות המצריים בנושא דלים למדי, אך הם מציינים מספר רב של מַסְעוֹת מלחמה של פרעוני השושלת השמונֶה עשרה לארץ כנען. תכיפות מַסְעֵי המלחמה מלמדת אותנו על הצורך להתגבר על תסיסה ואי שקט בכנען.
מהמקורות המצרים לא ברור לחלוטין טיב היחסים המשפחתיים של פרעוני מצרים בעת ההיא. תחותמיס הראשון נפטר, ואותו ירשה בתו חאשפסות. חאשפסות נישאה לתחותמיס השלישי (אולי אחיה החורג. אולי אחיה ממש. כמקובל אצל הפרעונים).
הוא היה בעלה של המלכה במשך עשרים שנה בקירוב. רק לאחר מותה הוא הפך למלך בזכות עצמו.
כששליט חדש עולה לשלטון באימפריה – העמים הכבושים מריחים הזדמנות למרוד. מלך חדש, לא מנוסה, מי יודע מיהם אויביו הפנימיים? מי יודע האם יתפנה לטפל בנו בכלל? ומכריזים: יאללה מרד. דבר זה מזכיר את המרד של שבטי ישראל לאחר מות שלמה, המרידות באימפריה האשורית לאחר מותו של סרגון השני. ועוד ועוד.
עמים כפופים לאימפריה מריחים חולשת שליט חדש כשם שכריש מריח דם. לא פעם חוש הריח מטעה...
מרידה משמעה אי הכרה בריבונות מצרים, פניה למעצמה מתחרה לעזרה, וּבְעִיקר אי העלאת מיסים.
בראש הקנוניה נגד המצרים עמד מלך קדש, שעל האורונטס. העיר שתשחק תפקיד חשוב בִּקְרַב קדש, שייערך עוד 200 שנה. ואני מזכיר את הפרק על קרב קדש. חלק א. חלק ב.
אל המרד הצטרף מלך מגידו, העיר בַּמִיקום האסטרטגי המכריע. אפשר להשוות את חשיבות מגידו אז עבור המצרים, לחשיבותה של תעלת סואץ עבור הבריטים עת הם שלטו בהודו.
המורדים ידעו שהצבא המצרי גדול וחזק, אז הם פנו וגם קיבלו תמיכה מממלכת מיתני. ממלכה שכנה בצפון סוריה ודרום מזרח תורכיה של ימינו. תושבי מיתני כונו במקרא 'החורים'. בפרק על אל עמארנה הזכרנו את ממלכת מיתני ויחסיה עם מצרים.
תיאור הקרב מופיע רק מהצד המצרי, בשני מקורות. המקור הראשון והעיקרי הוא כתובת שנחקקה במקדש האל אמון (אל השמש) בכרנך (ליד לוקסור של ימינו בִּדְרוֹם מצרים). זהו סיכום של 'ספר הזכרונות' המלכותי, שנכתב בעצם התרחשות האירועים או זמן קצר לאחר מכן. המקור השני הוא אסטלה (מצבה) מג'בל ברקל (צפון סודן של ימינו). הכתוב באסטלה הוא מעין סיכום כללי של מסעות תחותמיס, ובה התייחסות לקרב מגידו.
המרידה הכנענית חייבה את תחותמיס השלישי להגיב. הוא נענה לאתגר ויצא במסע מלחמה לדיכוי המרד. לדברי תחותמיס המרד היה 'מיֻרְזָה ועד קצות תבל'. ירזה מזוהה, לפי חלק מהחוקרים, עם תל גָּמַה, בנגב המערבי. כלומר המרד הקיף את כל השטח שֶבִּשְליטת מצרים.
ביום העשרים וחמישה בחודש הרביעי של עונת החורף יצא תחותמיס השלישי ממצודת הגבול המכונה במצרית ת'ארו.
הערה בנוגע ללוח השנה המצרי. השנה המצרית חולקה לשלוש עונות: גאות היאור, קיץ וחורף. בכל עונה היו ארבעה חודשים בני שלושים יום. להם נוספו עוד חמישה ימים בסוף השנה. בסך הכל 365 ימים. לא אלאה אתכם בחישובים הנובעים מהעדרו של רבע יום כל שנה, ועל קביעת התאריכים המצריים. אך מוסכם על רוב החוקרים כי תחותמיס יצא לדרכו בחודש אפריל. דבר זה משתלב היטב עם הידוע לנו ממקורות אחרים מהמזרח הקדום. בדרך כלל יעדיפו הצבאות לצאת למסע מלחמה במרץ – אפריל. מזג האויר מתחמם, הגשם כבר לא יורד. ובעיקר היבולים מבשילים, והצבא יכול להתקיים על מה שהוא מוצא בדרך. או שלא, כמו שלמד הגרנד ארמה של נפוליאון בַּפְלישה לרוסיה.
ת'ארו מזוהה עם מקום בקצה המזרחי של הדלתה ליד העיר קנטרה. את הדרך מהקצה הצפון מערבי של סיני ועד לעיר עזה, מהלך 240 קילומטרים עבר הצבא המצרי בתשעה ימים. קצב התקדמות ממוצע של 26 קילומטרים ליום. קצב מהיר למדי, המעיד שאת הדרך ממצרים לעזה, עבר הצבא המצרי בשטח מצרי ידידותי. העיר עזה, אחד ממרכזי השלטון המצרי בארץ מכונה בכתובת 'שלל המושל' – דבר המעיד על היותה הבסיס המצרי הראשי בארץ כנען. מעזה המשיך הצבא אל העיר יַחַם שבשרון (מזוהה היום בחורבת יֶמַּה שבשרון. מעט מזרחה מדור אלון הצפונית בכביש 6). הפעם נזקק הצבא המצרי לעבור 120 ק"מ במשך אחד עשר עד שניים עשר ימים. פחות מעשרה ק"מ ליום בממוצע. סביר כי הפעם הצבא המצרי כבר נתקל בהתנגדות פה ושם, ולא יכול היה לרוץ קדימה. סיבה שניה, שאינה סותרת אלא משלימה היא, שאחרי הריצה ממצרים לעזה, הצבא האט את הקצב, ועסק בהצטיידות במזון, בטיפול בסוסים, בִּכְלֵי הנשק וכדומה.
כך או אחרת ביחם נערכה ישיבת מטה בנוגע להמשך המערכה. כמקובל בִּישִיבוֹת מסוג זה פתחו בִּסְקירה מודיעינית של מצב כוחות האויב. מהסקירה עלה כי מלך קדש הרחוקה הגיע עם צבאו ובעלי בריתו לִמְגִידו. לפי האסטלה מג'בל ברקל מלך קדש הגיע עם 330 בעלי ברית. ככה זה. ככל שאני מאדיר את האויב – אני מאדיר ומגדיל את נצחוני שלי.
כמו כן, דיווח המלך, כי הכנענים מתכננים להלחם במצרים במישורי עמק יזרעאל, הנוחים והטובים לתמרון מֶרְכְּבוֹת הקרב הכנעניות. (ציטוט): כי אמר (מלך קדש) כאן במגידו אלחם נגד הוד מלכותו (כלומר פרעה) (סוף ציטוט).
זה מזכיר את ברק בן אבינעם בספר שופטים, שהתבסס על הר תבור, כדי להמנע מהלחימה בעמק נגד חיל הרכב הכנעני של סיסרא.
בפני המצרים עמדו שלושה צירים בהם יכלו להגיע למגידו. הציר הראשי, הישיר והקצר עבר בנחל ערונא, ובשמו העברי: עירון (מה שמכונה ואדי ערה), כביש 65 של ימינו. בִּקְצה הדרך הזו שוכנת מגידו כאמור. ציר אפשרי משני חצה את רמות מנשה מצפון לנחל עירון, על בסיס נחל דליה, ונחל יקנעם. מה שמכונה בטעות ואדי מילק (שהוא שיבוש של השם הערבי ואדי מילח), כבישים 67 ו-70 של ימינו. דרך זו עוברת ליד העיר המכונה במצרית דז'פתי (צפת). זו אינה צפת של ימנו, אלא עיר ששכנה בקרבת יקנעם ואתרה לא ידוע היום. בִּקְצה הדרך הזו שוכנת יקנעם. ציר אפשרי שלישי חצה את השומרון הצפוני דרך עמק דותן, על בסיס נחל חדרה, כביש 585 של ימינו, פנה צפונה, והגיע לעמק יזרעאל ליד תענך.
יועצי המלך שללו בתוקף רב את הדרך הראשית והמהירה, שהיא גם הצפויה ביותר (ציטוט): למה דומה ההליכה בדרך זו ההולכת וצרה? הנה נמסר שהאויב נמצא שם, כשהוא חונה בחוץ וצבאו הולך ורב. בצעדנו לקראתו, האם לא נצעד סוס בעקבות סוס? וכה החיילים וְעָם המלחמה? האם לא יילחם חלוצנו בשעה שהמאסף עודנו כאן בערונא, והוא אינו כשיר ללחום? אכן, שתי דרכים אחרות לפנינו. האחת ממזרח לנו ומוצאה ליד תענך. האחרת הנה מצפון לדז'פתי (היא צפת כאמור) ובה נגיע צפונית למגידו. יבחר נא אדוננו המנצח באחת מדרכים אלו לפי ראות עיניו. אך אל נא יאלצנו לצעוד בדרך הקשה הזו (סוף ציטוט).
טענת הגנרלים המצרים פשוטה: הדרך העוברת בנחל עירון היא צרה. צרה מאוד אפילו. בדרך זו לא ניתן להביא לידי ביטוי את מלוא עוצמת הצבא. רק חיילי החוד יוכלו להלחם. בעוד ששאר הצבא יעמוד בטל ממעש.
כל הנוסע בכביש 65 ממערב למזרח מבין מיד את ההגיון שבדברי הגנרלים של תחותמיס השלישי. אמנם היום הכביש הוא דו מסלולי ורחב, אך עדיין הדרך עוברת בין גבעות נישאות משני הצדדים. דמיינו שיש רק חצי נתיב, וגם הוא מוקף בצמחיה עבותה, ותבינו את החשש של הגנרלים המצרים ממארב קלאסי שיפגע קשות בצבא המצרי.
מי שזוכר את מהומות אוקטובר 2000, במהלכם היה כביש 65 סגור לשעות רבות, ואת הכח הרב שהפעילה המשטרה, בצדק יש לומר, על מנת לפתוח את ציר התנועה הֶחָשוב הזה – יבין היטב את חששות הגנרלים המצרים מִתְּנוּעָה בציר הבעייתי הזה.
אבל לתחותמיס השלישי היו שיקולים משלו. אחד מהם הוא כבוד (ציטוט): האם לא יאמרו אויבים אלו שנואי רע (אל השמש המצרי. והנה ציטוט לכאורה מפי האויבים) הנה בחר הוד מלכותו בַּדֶרך כי הוא ירא מפנינו! אכן, כה יאמרו (סוף ציטוט).
אבל לא רק כבוד הנחה את תחותמיס. גם מודיעין. מההמשך אנו מבינים, שהצבא הכנעני חיכה לצבא המצרי ביציאה הצפונית ליד יקנעם וביציאה הדרומית ליד תענך. הכנענים לא העלו בדעתם שהצבא המצרי יבחר בדרך הכה לא מתאימה מבחינה צבאית.
לאחר שלושה ימי חניה ליד יחם, יצא הצבא המצרי דרך נחל ערונא הוא נחל עירון היישר לְכִיוון מגידו.
העיר מגידו הייתה קטנה מהכיל את שפע בעלי הברית, והם חנו במישור למרגלות מגידו.
כאשר הגיע הֶחָלוץ המצרי למוצא נחל ערונא, המאסף עדיין היה בערונה. החוד במגידו, והעקב ליד אנדרטת מג"ב בעירון.
כח הֶחָלוץ הגיע דרך נחל קינה (נחל קטן בין מגידו לנחל עירון). מפקדי הכח ביקשו מפרעה להמתין עד שיגיע כל הצבא (ציטוט): ויֵאָמֶר להוד מלכותו... ראה, הנה הגיח הוד מלכותך בראש צבאו המנצח וימלא את העמק. ישעה הוד מלכותו המנצח לדברינו לו הפעם. יבטיח אדוננו את מאסף צבאו ועמו. הנה נילחם באויבנו כאשר יצא למרחב אף המאסף , ולבנו לא ידאג לגורלו (סוף ציטוט).
הגנרלים יעצו לפרעה לקיים את אחד מעקרונות המלחמה הבסיסיים ביותר: ריכוז הכח.
בפני תחותמיס ניצבה דילמה. האם לתקוף את האויב הלא מוכן אך הרב מספור עכשיו, בטרם יעמוד על הופעת הכח המצרי בעורפו? או שמא אין טעם לתקוף את הֶהָמוֹן הרב הזה בְּכוֹחוֹת מעטים, האויב אולי יופתע, אך יתרונו המספרי יכריע את המערכה. יש שלב בו כמות הופכת לאיכות.
דבר זה מזכיר את הדילמה בפניה עמד אבשלום לאחר בריחת דוד מִירוּשָלים. אבשלום ביקש עצה. אחיתופל יעץ את העצה הראשונה (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל, אֶל-אַבְשָׁלוֹם: אֶבְחֲרָה נָּא, שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ, וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי-דָוִד, הַלָּיְלָה. ב וְאָבוֹא עָלָיו, וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם, וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ, וְנָס כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ; וְהִכֵּיתִי אֶת-הַמֶּלֶךְ, לְבַדּוֹ. ג וְאָשִׁיבָה כָל-הָעָם, אֵלֶיךָ: כְּשׁוּב הַכֹּל--הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ, כָּל-הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם. (סוף ציטוט. שמואל ב' י"ז 1 - 3).
אחיתופל הבין שהזמן משחק לטובת דוד, אז מוטב לתקוף אותו עכשיו עם הכח הזמין. למזלו של דוד, חושי הארכי, שהיה סוכן כפול אצל אבשלום יעץ עצה אחרת (ציטוט): כִּי יָעַצְתִּי, הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל-יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם, לָרֹב; וּפָנֶיךָ הֹלְכִים, בַּקְרָב. יב וּבָאנוּ אֵלָיו, באחת (בְּאַחַד) הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם, וְנַחְנוּ עָלָיו, כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל-הָאֲדָמָה; וְלֹא-נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ, גַּם-אֶחָד (סוף ציטוט. שמואל ב' י"ז 12 - 13).
כזכור עצת חושי היא שהתקבלה, והיא שהביאה למַפֶּלֶת אבשלום. עצת אחיתופל הייתה העצה הטובה דווקא. אבל כיוון שאנחנו בצד של דוד, אז עצת אחיתופל נחשבת כעצה הרעה.
בניגוד לאבשלום, תחותמיס קיבל את עצת יועציו.
תחותמיס העדיף לצבור את הכח, לתת לצבא לנוח מעט, ולהכין את המערכה כראוי. העובדה כי עיקר הכוחות הכנעניים היו בצפון ליד יקנעם וּבַדָּרום ליד תענך תרמה את חלקה להחלטה.
ההודעה הועברה לצבא (ציטוט): היכונו! הכינו את כלי נשקכם! כי פרעה יתקוף מחר לעת בוקר את האויב הנבזה הזה (סוף ציטוט).
זה מזכיר את המסופר בספר יהושע (ציטוט): וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ, אֶת-שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר. יא עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, הָכִינוּ לָכֶם, צֵידָה: כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ (סוף ציטוט. יהושע א' 10 - 11).
למחרת עם שחר ערך תחותמיס השלישי את צבאו בִּשְלוֹשה ראשים. האגף הדרומי הוצב בין נחל קינה לבין מוצא נחל עירון. האגף הצפוני הוצב צפונה מִמְּגידו. ואילו האגף המרכזי בְּפִיקודו הישיר של תחותמיס השלישי היה במרכז. לא ברור מדוע לא הזעיקו הכנענים את כוחותיהם מהאגפים על מנת לעצור את הפלישה המצרית. אפשר שהכנענים לא האמינו שהצבא המצרי יעבור בציר שהוא מנוגד לכל הגיון צבאי, וכשהחיילים המצרים הופיעו בְּפֶתח עמק יזרעאל הם ראו רק את כח הֶחָלוץ. כח אותו החשיבו כְּכֹח סיור וּמוֹדיעין או כִּפְעוּלַּת הסחה למתקפה שודאי תבוא מצפון או מדרום. אך ודאי שלא מהמרכז.
אין לנו פרטים על ההסתערות המצרית וּמהלך הקרב. אך לדברי תחותמיס השלישי הנצחון היה כה מוחץ, עד שֶמֵּגֵיני העיר לא העזו לפתוח את שערי העיר לחייליהם הנסוגים, בשל הֶחָשָש מהמצרים הקרובים (ציטוט): הם (הכנענים הכוונה) נטשו את סוסיהם ומרכבותיהם, רכב הזהב ורכב הכסף. הם נמשכו אל תוך העיר ונסחבו בבגדיהם , כי סגרו האנשים את העיר עליהם, ושלשלו בגדים (בתור חבלים) להעלותם פנימה (סוף ציטוט).
למרות התיאור הדרמטי הזה, נראה שתחותמיס השלישי קצת הפריז בעוצמת הבהלה הכנענית. האירועים שיתחוללו בהמשך מחלישים את דברי המלך.
לפי דברי תחותמיס השלישי, הצבא המצרי לקה באי משמעת, ותחת להסתער על הכנענים עד כלותם, חיילי צבא מצרים עצרו את המרדף, והחלו לבזוז את מחנות הכנענים. תחותמיס שזה עתה ניצח את הכנענים נצחון מוחץ לכאורה, לא הכניע אותם בו במקום, ונדרשו לו עוד כמה חודשי מצור על מנת להכניע את מגידו. מי אשם בכך? ברור שלא הוד מעלתו תחותמיס השליש (ציטוט): והנה, אילולי נתן צבא הוד מלכותו את לבו לבוז ולשלול את רכוש האויב, כי אז ודאי היה כובש את מגידו בעת ההיא (סוף ציטוט).
על מנת להבין מה קרה פה יש לזכור עובדת יסוד. לא מעט מחיילי הצבא בִּימֵי קדם היו חיילי מילואים שגוייסו, לא פעם בעל כורחם, ושלא קיבלו שכר כלל. ההיפך. בהעדרם מהכפר – לא היה מי שידאג לבית ויעבד את השדות.
על כן, באופן טבעי, וכה אנושי, לחייל שנתלש מביתו הייתה רק תקוה אחת: נצחון ושלל. רצוי הרבה. "עם כל הכבוד להוד מעלתו, לי יש ילדים בבית. אז הוד מעלתו יכול להיות אסטרטג מעולה, אבל היי, הנה מחנה האויב הנטוש". לחייל הפשוט אין פה דילמה כלל.
המתח שבין הצורך המבצעי להמשיך במאמץ הצבאי לבין רְצוֹן החיילים שיניחו להם לנפשם על מנת שיוכלו להרוויח משהו מכל העסק הזה ליווה את מצביאי קדם.
דוגמה נאה יש בסיפור על מלחמת מכמש (ציטוט): וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, וְלֹא-טָעַם כָּל-הָעָם, לָחֶם (סוף ציטוט. שמואל א' י"ד 24). שאול הבין שיש לו הזדמנות פז להכות את הפלשתים, והורה לעם להמשיך במרדף, ולא לעצור לאכול אפילו, קל וחומר לבזוז.
חיילי הצבא המצרי לא התחשבו בשיקולים השונים ועצרו לבזוז כאמור. הדעת נותנת שאילו השלל שהיה עומד מול עיניהם הייתה מגידו העשירה והגדולה על מִקְדְּשֵיהָ וארמְנוֹתיה, כששעריה פתוחים לִרְווחה, ומגיניה חלשים ולא מוכנים – ספק אם הם היו מסתפקים בִּפְרַס ניחומים של כמה אוהלים וחושות בשדה.
העובדה שהם "הסתפקו" במרכאות בפרס ניחומים על פני השדה – רומזת שהאפשרות המעשית לכבוש את מגידו באותה הזדמנות לא התקיימה וכי דברי תחותמיס על החיילים הנסוגים הנמשכים בְּבִגְדיהם מאימת המצרים, וכי תאוות הבצע של חייליו היא שהכשילה את כיבוש מגידו בו ביום, משקפים התפארות מצד אחד, והטלת האשמה על מישהו אחר.
ככה זה. יש דברים שלא משתנים.
באירוניה שרק ההיסטוריה יכולה לסדר, כמעט 200 שנה אח"כ, בִּקְרב קדש, עמד רעמסס השני בפני תבוסה מוחצת מצד חיל הרכב החתי. הפעם היו אלה חיילי הצבא החתי, שעצרו את המרדף, על מנת לבזוז את מחנה המצרים, וכך רעמסס השני ניצל. איך שגלגל מסתובב לו...
לאחר שמגידו לא נכבשה בו ביום, וספק אם תחותמיס השלישי יכול היה לכבוש אותה בו ביום, הוטל מצור על מגידו. מצור שארך שבעה חודשים בסופו נכבשה העיר.
דברי העידוד של תחותמיס לצבאו מעידים על חשיבות כיבוש העיר (ציטוט): כבוש נכבוש, אנשי הצבא המנצח. ראו, הנה נכלאו כל המדינות הזרות הללו בתוך העיר הזו במצוות האל רע (אל השמש כאמור) בעצם היום הזה כי נכלאו כל משלי ארצות הצפון בעיר זו. ועתה, הלוא כיבוש מגידו כְּכִיבוש אלף ערים! (סוף ציטוט).
העיר הוקפה בדייק עץ מחוזק בעפר. דייק הוא סוללת מצור המקיפה עיר מסוימת על מנת לנתק אותה מִמְּקורות מזון (ציטוט): וימודו את העיר וישפכו עליה סוללה, ויבנו עליה דייק עצים מכל עץ ירוק אשר נגדע מעציה נושאי הפרי (סוף ציטוט).
השימוש המצרי בַּעֲצֵי פרי לצורך סוללת המצור מזכיר כמובן את החוק המקראי, האוסר לעשות כך (ציטוט): כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן--כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?. כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא--אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר, עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה--עַד רִדְתָּהּ (סוף ציטוט. דברים כ' 19 – 20).
העיר נכנעה לאחר שמגיניה הורעבו. שליטי ערי המדינה הכנעניות שהיו בעיר נלכדו. הוטל עליהם מס כבד, והם נשבעו אמונים לתחותמיס השלישי. הם שולחו איש לעירו על חמורים. הן כי סוסיהם נלקחו שלל, והן כאות השפלה.
שבועה זה נחמד, אבל המצרים עשו עוד משהו, שיבטיח את נאמנות שליטי כנען (ציטוט): הוא לקח את ילדי הנסיכים ואת אחיהם למצרים כבני תערובות (בני ערובה הכוונה) (סוף ציטוט).
לִלְקִיחת בני שליטי כנען למצרים היו שתי מטרות. הראשונה והברורה היא אמצעי לחץ על השליט הכנעני, שבנו ויורשו נמצא בחצר המצרית. אם האב יעשה שטויות, הבן עלול לשלם את המחיר.
מטרה שניה, וחשובה לא פחות, היא חינוך הנסיכים הכנענים במצרים, והעברתם תהליך מצריזציה. כשהוא יחזור לשלוט בכנען, הוא כבר יהיה חצי מצרי. חבריו יהיו מצרים, נקודת הייחוס שלו תהיה מצרים. הוא יכיר את השפה ואת התרבות המצרית. הוא יהיה סוכן השפעה מצרי רב ערך בעיר מולדתו. הוא לא ירצה למרוד במצרים, וישתף פעולה עם מלך מצרים נגד הכנענים הטיפשים, שלא מבינים מה טוב להם.
כך תמה מערכת מגידו, והשלטון המצרי נכון בִּכְנַעַן עד נסיגת המצרים בִּתְחילת תקופת הברזל.
חברי ורעי ד"ר דנאל קאהן, שהוא אגיפטולוג בהכשרתו אמר לי, בעת שהכנתי את הפרק, כי סיפור המעברים של מלך מצרים הוא התפארות בדיעבד. לדבריו (אותם הוא גיבה בִּרְאָיות בעל פה. לא אלאה אתכם בדקויות וּבְפִרְטֵי הפרטים), הקרב בין המצרים לכנענים לא היה הסתערות מפתיעה של המצרים, אלא קרב שנקבע מראש למולד הירח. אם דבריו נכונים זה מסביר היטב מדוע הכנענים לא עצרו את המצרים בנחל עירון, כי לא היה צורך. הם חיכו להם בִּשְדֵה הקרב. זה גם מסביר היטב מדוע מגידו לא נכבשה בתום הקרב. לכנענים היה מספיק זמן להערך לקרב, וחייליהם יכלו לסגת לעיר. דנאל אינו שולל את ענין משיכת החיילים הנסים על ידי הנצורים בְּבִגְדֵיהם. אבל אני כן 😊
מקומה של מגידו על סעיף דרך ראשית, בעמק פורה – הפכו את האתר לזירת כמה וכמה קרבות, מלבד זה בו דנו עד עתה. ונזכיר כמה מהם בקצרה. בספר דברי הימים ב' (ל"ה 20 – 24) נזכר קרב במגידו בין יאשיהו לפרעה נכה. אם כי ספק האם התחולל שם קרב בכלל. בפרק על רפורמת יאשיהו בחלק השלישי הרחבנו בנושא.
קרב מגידו נוסף התחולל במלחמת העולם הראשונה, עת הבריטים השלימו את כיבוש ארץ ישראל מידי העות'מנים. היה זה אחד מקרבות הפרשים האחרונים בהיסטוריה. המקלע הרג את הסוס והפרש. פשוטו כמשמעו. בעקבות קרב זה זכה אלנבי לתואר: Viscount Allenby of Meggido
קרב נוסף, הקשור אלי באופן עקיף, הוא מבצע ארז במלחמת השחרור. במסגרת מבצע ארז, בין העשרים וּשמונָה עד השלושים במאי 1948 שחררו כוחות מחטיבת גולני חלקים מרכס הגלבוע ומערב עמק יזרעאל. בין האתרים ששוחררו היה הכפר הערבי אל-לג'ון. אחד החיילים שנלחם בִּקְרָבות מגידו, היה עולה חדש, שהגיע לארץ זמן קצר לפני כן, ולאחר אימון בסיסי נשלח למערכה. אותו עולה חדש הפך לימים לאבי עליו השלום. בתמונה המצורפת לדף הפרק ניתן לראות אותו בחברת חבריו ליחידה. הוא ניצב ראשון משמאל, מסומן בחץ כחול. מי שמכיר אותי, מיד יזהה את הבחור שאני כה דומה לו.
קרב אחד שעוד יתחולל במגידו נזכר בברית החדשה (ציטוט): לְכִּי רוּחוֹת הַשֵּׁדִים הֵנָּה וְהֵן עֹשׂוֹת אוֹתוֹת וְיֹצְאוֹת אֶל־מַלְכֵי אֶרֶץ וְתֵבֵל כֻּלָּהּ לְאָסְפָם לְמִלְחֶמֶת הַיּוֹם הַהוּא הַגָּדוֹל יוֹם אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת׃ הִנְנִי בָא כְּגַּנָּב אַשְׁרֵי הַשֹּׁקֵד וְשֹׁמֵר אֶת־בְּגָדָיו פֶּן־יֵלֵךְ עָרֹם וְרָאוּ אֶת־עֶרְוָתוֹ׃ וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן (סוף ציטוט. חזון יוחנן ט"ז 14 – 16).
זו מלחמת יום הדין לפי התפיסה הנוצרית. הר מגידו שובש ל'ארמגדון', וכיום הביטוי משמש לתיאור יום הדין.
ולפני לפני סיום: שם הפרק הוא השם המקוצר. השם המלא הוא פסוק שלם משירת דבורה, שבהחלט מסכם את הקרב מנקודת הראות המצרית (ציטוט): בָּאוּ מְלָכִים, נִלְחָמוּ, אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן, בְּתַעְנַךְ עַל-מֵי מְגִדּוֹ (סוף ציטוט. שופטים ה' 19).
ולסיום. אי אפשר לעבור פרק שלם על מגידו מבלי להזכיר את הידוען הכי חשוב שיצא ממגידו. אני מצטט מספרה של לאה גולדברג 'איה פלוטו?' (ציטוט): פְּלוּטוֹ כְּלַבְלַב מִקִבּוּץ מְגִדּוֹ, יֵשׁ לוֹ הַכֹּל: מָרָק וָעֶצֶם. זֶה טוֹב וְיָפֶה. אֲבָל, בְּעֶצֶם, נִמְאַס לוֹ לָשֶׁבֶת כָּךְ לְבַדּוֹ (סוף ציטוט).
