סיפור האשה והבנים מופיע בְּכַמָּה מקורות. ספר מקבים ב' (ספר חיצוני המתאר את האירועים מימיו האחרונים של סלווקוס הרביעי, זה שקדם לאנטיוכוס הרביעי. שנת 175 ועד נצחון יהודה על ניקנור בשנת 161 לפני הספירה). ספר מקבים ד (ספר חיצוני נוסף, המתמקד בִּרְדִיפות הדת טרם מרד החשמונאים). באופן טבעי סיפור האשה ושבעת בניה -תופס מקום נרחב בספר זה. גם בתלמוד הבבלי יש סיפור על אשה ושבעת בניה. וּבְגִרְסָה דומה במדרש איכה רבה.
ב'מלחמת היהודים' של יוספוס פלאביוס (א 16, 4) נזכר אב דווקא שהרג את בניו אח אחרי אחיו, על מנת שלא יפלו בשבי.
נתחיל במקבים ב (ציטוט): ועוד היה מעשה בשבעה אחים ואמם, אשר נתפסו ונאנסו מאת המלך לאכול מִבְּשַר החזיר האסור, ויולקו בשוטים וּבְגִידים. (ב) ואחד מהם דיבר (אל המלך) ואמר (הנה ציטוט מדברי אחד האחים) מה ברצונך לשאול וללמוד ממנו? (מאתנו הכוונה) מוכנים אנו למות מלעבור על תורת האבות (סוף ציטוט. מקבים ב' ז' 1 – 2).
העובדה שהם הולקו בשוטים ובגידים מלמדת שהם סירבו לאכול מבשר החזיר. אחד הבנים אמר למלך, בהתרסה כנראה, שחבל על מאמציו. הם מעדיפים למות ולא לעבור על חוקי התורה. מה שנקרא למות על קידוש השם. כלומר אפשר להרוג אותם כבר עכשיו, ולחסוך זמן לכולם. שימו לב שנזכרים פה שבעה אחים ואמם בעוד האב לא נזכר כלל.
המלך לא אהב את מה ששמע (ציטוט): ויקצוף המלך ויצו ללבן מחבתות וסירים (ד) ואחרי אשר התלבנו צוה מיד לכרות את לשון המדבר בעדם, להפשיט את עור ראשו, ולקצץ את אבריו לעיני שאר אחיו ואמו (ה) וכאשר היה חדל תועלת צוה להביאו למוקד בעודנו חי ולצלותו במחבת... (סוף ציטוט. מקבים ב' ז' 3 – 5).
המלך החליט להעניש את האח הראשון למען יראו וייראו. שימו לב לִתְגוּבת האם והאחים (ציטוט): וכאשר העלתה המחבת אד חזק עודדו הם ואמם זה את זה למות בגבורה לאמר (ו) (והנה ציטוט מדבריהם): ה' אלהים משגיח עלינו ומנחמנו באמת, כאשר גילה משה בשירה המעידה (שירת האזינו הכוונה. בסוף ספר דברים) עליהם לאמר: וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים ל"ב 36. סוף ציטוט. מקבים ב' ז' 5 - 6).
למרות הסבל של האח הראשון, הם עודדו זה את זה, שהם יקבלו את שכרם בעולם הבא. מחבר ספר מקבים דרש את הפסוק משירת האזינו כמכוון לחיי העולם הבא.
דבר דומה נעשה לבן שני, ועל סף מותו הוא הטיח במלך (ציטוט): ועם נשימתו האחרונה אמר (והנה ציטוט מִדְבָרָיו למלך): אתה הרשע מוציא אותנו מחיי העולם הזה, ומלך העולם יעיר אותנו, המתים על תורתו, ויחזירנו לחיי עולמים (סוף ציטוט. מקבים ב' ז' 9).
זו אחת הפעמים הראשונות בה נזכרת תחיית המתים ביהדות כחלק מִתּוֹרַת הגמול. במקרא ישנה תחיית מתים אמנם, אך באופן ניסי (כמו מעשי אליהו ואלישע) או מטפורי כמו חזון העצמות היבשות של יחזקאל. אבל כחלק מתורת הגמול תחיית המתים קיימת רק בשולי שולי המקרא בספר דניאל, שנכתב בערך באותה תקופה של ספר מקבים ב'.
רעיון תחיית המתים הוא רעיון שמופיע בספרים החיצוניים – לא במקרא, מלבד דניאל.
בפרק עתידי על דניאל נרחיב בנושא.
שאר האחים הומתו אף הם במיתות שונות ואכזריות, ורובם חזרו כך או אחרת על רעיון תחיית המתים. ואין צורך להרחיב. לבסוף אף האם הומתה.
בספר מקבים ד', שעוסק בגזרות שקדמו לו כאמור, ושנכתב בִּיוָנִית על ידי יהודי הלניסטי, תפס סיפור זה אחד עשר פרקים שלמים (ח' – י"ח), לאחר סיפוריהם של שמעון ואלעזר, שגם הם מתו על קידוש השם. ונזכיר את אלעזר בהמשך.
סיפור דומה מופיע בתלמוד הבבלי. נקרא בתרגום חופשי לעברית (ציטוט): עליהם הכתוב אומר (והנה ציטוט מתהילים מ"ד 23): כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה (עד כאן הציטוט מתהילים). ורב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה הביאוהו קודם לפני הקיסר (אתיוהו קמא לקמיה דקיסר) אמרו לו: עבוד עבודה זרה (ובנוסח אחר "עבודת כוכבים". אמרו ליה פלח לעבודה זרה) אמר להם (להו) כתוב בתורה (והנה ציטוט מעשרת הדברות): אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ )שמות כ' 2). הוציאוהו והרגוהו והביאו אחר לפני הקיסר. (אפקוהו וקטלוהו ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר) דלגתי על שאר ההוצאות להורג... אמרה לו (האם): בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה: אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהילים קי"ג 9. סוף ציטוט. גיטין נז ע"ב)].
הסיפור התלמודי חוזר פחות או יותר על הסיפור בספר מקבים. ההבדל העיקרי הוא האופן בו האם מתה. מידי נכרים או בכוחות עצמה. נראה שהסיפור התלמודי נשען על זה ממקבים.
נקודה מעניינת היא, שבשני המקורות שם האם לא נזכר כלל!
במדרש איכה רבה (מדרש על מגילת איכה, מימי הביניים המוקדמים. אזכור 'מלכות ישמעאל' רומז כי הדבר היה לאחר הכיבוש המוסלמי) מופיע סיפור דומה מאוד, על הקיסר שציוה על שבעת בניה של האם להשתחוות לצלם. כל אח סירב, התפלמס עם הקיסר, והוצא להורג. גם בגרסה זו האם פנתה אל אברהם אבינו והשוותה את עצמה אליו. תוספת מעניינת יש במדרש זה בנוגע לגילו של הילד האחרון (ציטוט): וכיון שנהרג, שערו חכמים שנותיו של אותו תינוק, ונמצא בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות ומחצה (סוף ציטוט. איכה רבא נ'). בן שנתיים וחצי וכבר מוכן למסור נפשו על קידוש השם.
האשה ושבעת בניה (וכן אלעזר) הפכו לִדְמוּיוֹת מופת בנצרות, כדוגמה עילאית להקרבה על מזבח האמונה. מעין אב טיפוס למרטירים הנוצרים שבשרם יזין את אריות רומא בקולוסיאום. אני מזכיר, שספרי מקבים לא נכללו בקאנון העברי אלא רק בקאנון הנוצרי, בתרגום השבעים (וספר מקבים ד' באופן ספציפי נכלל רק בקאנון של הכנסיה הגאורגית).
לא פלא איפוא ששרידי האשה ובניה מצאו את דרכם לכנסיית אנדרו הקדוש בקלן שבגרמניה. שם הם עד עצם היום הזה.
באופן מפתיע שם האשה לא נמסר במקורות היהודיים, למעט איכה רבה, שם היא מכונה מרים בן נחתום. במסורת של הכנסיה המזרחית הקתולית האשה מכונה סולומוניה (Solominia) כלומר שלומית. בכנסיה הארמנית היא מכונה שמונה (shamuna). בכנסיה הסורית היא מכונה שמוני (Shmuni) – בשני המקרים מדובר כנראה בשיבוש השם שלומית.
אז איך הסיפור מוכר כ'חנה ושבעת בניה?'. התשובה נמצאת בספר יוסיפון (ספר עברי משנת 953 לספירה מדרום איטליה. הספר הוא תרגום ועיבוד עברי של התרגום הלטיני לכתבי יוספוס פלאביוס). בספר יוסיפון האשה מכונה חנה. כנראה בהשפעת שירת חנה בספר שמואל, שם נכתב (ציטוט): עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה (סוף ציטוט. שמואל ב' 5). החיבור בין שבעה לאומללה מתבקש במקרה זה.
אמינותו ההיסטורית של הסיפור מוטלת בספק. הדמויות הכלליות ללא שם, הטיעונים הפילוסופים המורכבים, הרכיבים הספרותיים הבולטים (כמו השימוש במספר שבע, מות כל הבנים באירוע אחד, החלש המתנגד לחזק ומשלם בחייו וכו'), ועוד כַּהֵנָּה וְכַהֵנה, מקשים על קבלת הסיפור כמות שהוא.
כפי הנראה לסיפור הייתה מטרה של האדרת קידוש השם. נסיון לעודד את רוחם של אלו שהתנגדו לִגְזֵירות אנטיוכוס. הצורך לעודד את שלומי אמוני ישראל רומז שלא כל העם היה עיקש ונחרץ בהתנגדותו לגזרות מצד אחד, וכי הגזרות היו אמצעי ולא מטרה מצד שני.
נראה שלא מעטים עברו על מצוות התורה, בין מרצון ובין בכפיה. רוב האנשים העדיפו להשאר בחיים.
חבר מועצת החכמים ליאור סלע, הסב את תשומת ללבי, לדמיון שבין מות הבנים והאם ומצוות שילוח הקן. בעוד שלפי המצווה יש לשלח את האם, הרי בסיפור שלנו המלך הרשע הרג את הבנים על האם, דבר המוסיף רובד נוסף לרשעותו כי רבה.
