א' בטבת, כלומר יום הולדת חמש (!) להסכת.
תודה רבה לְכָל אחד ואחת, כל מאזין וּמַאֲזִינָה. אתם סיבת קיום התכנית. ההסכת הוא שלכם. התמזל מזלי להיות השליח.
איזו כברת דרך עברתי יחד אתכם בשנים הללו. אני מביט אחורה בסיפוק וקדימה בציפיה לעוד שנים רבות ומהנות.
שכיר חרב הוא אדם הנלחם למען אחר עבור גמול כלכלי. תופעת שכירי החרב בעולם העתיק הייתה נפוצה יחסית, וּכְמוֹ שכבר ניחשתם היא נזכרת במקרא.
במקורות ההיסטוריים נזכרים שכירי חרב מובהקים, שכירי חרב לכאורה, ואוחזי חרב שבינם לבין שכירי חרב אין דבר וַחֲצִי דבר.
השאלה היא: כיצד מזהים שכירי חרב במקורות ההיסטוריים? זיהוי השכירים במקורות ההיסטוריים (במקרא או מחוצה לו) מתבסס על כמה מדדים. שילוב המדדים השונים (לא בהכרח כל המדדים כל הזמן) יעזור לנו לקבוע האם לפנינו שכיר חרב, שכיר לכאורה או לוחם שאינו שכיר חרב.
לא כל המדדים שוים באיכותם, וּלְעִיתִּים שילוב של כמה מדדים יהפוך אדם לשכיר.
המדדים הם: 1) שימוש בשורש שכ"ר או שם העצם שכר על הטיותיהם השונות. למעשה די במדד זה על מנת לקבוע כי לפנינו שכיר חרב. מובן ששכ"ר מתייחס למקרא, אך פעלים מקבילים באכדית או יונית קבילים גם כן.
2) אדם המבצע פעולת לחימה. אם לא נזכר השרש שכ"ר – אז כדאי שהאדם יהיה לוחם מסוג כלשהו. מובן שלא כל מי שמבצע פעולת לחימה הוא שכיר חרב. למשל דואג האדומי, שטבח את כהני נב היה זר, וּבְהֵחְלֵט ביצע פעולת לחימה – אבל הוא אינו שכיר חרב, אלא הוגדר במפורש כאַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל (שמואל א' כ"א 8).
3) בד"כ מדובר על פרק זמן ארוך בו אדם שירת כאוחז חרב. כלומר גם אם לא נזכר השרש שכ"ר, אך מדובר בלוחם לאורך זמן – יש לחשוד שלפנינו אדם החי על חרבו. אמנם יש שכירי חרב לפרק זמן קצר, אך אצלם נזכר השרש שכ"ר.
4) גמול כלכלי. אנשים לא נלחמים בחינם. סעיף זה חופף בחלקו את הסעיף הראשון של שימוש בשרש שכ"ר. אך יש להבדיל בין תשלום שכר לבין שלל. אם נזכר רק שלל, אין להניח כי זהו שכיר חרב. בימי קדם רוב הצבאות הורכבו מִמְּגוּיְסֵי מילואים, שלא קיבלו שכר. על כן, השאיפה של הלוחם שנלקח מכפרו הייתה לזכות בְּכַמָּה שיותר שלל. אם כבר הלכתי להלחם עבור המלך, אז שיצא לי מזה משהו...
עם זאת, לא פעם שליט גייס שכירי חרב ללא תשלום מיידי, אלא תמורת הבטחה לשלל רב יחסית (לעומת שאר החיילים). כך שהשימוש במדד זה צריך להיות זהיר.
5) אדם ממוצא זר. ברוב המקרים. אם נמצא לוחם ממוצא זר – מיד נחשוד בו שהוא שכיר חרב. אין זה מדד מכריע, כי זר יכול להיות מלך וסל או בעל ברית – ולאו דווקא שכיר (אם כי אלה כאלה קיוו לזכות בשלל). זהו מדד מסייע בלבד ולא מכריע כאמור. בנוסף, יש ואדם מקומי קיבל שכר עבור שירותי לחימה, במשך זמן רב, והוא עונה על הגדרת שכיר חרב.
6) המדד הכי חשוב: הגיון. מדד סובייקטיבי לחלוטין אבל חיוני מאין כמותו.
שילוב המדדים יכול לסייע לנו להחליט האם האדם המופיע במקור היסטורי מסוים הוא שכיר חרב או לא. ועדיין ישנם מקרים בהם אדם אחד יכריע לכאן ואילו חברו יכריע לשם.
המשמעות היא, שכל המקרים בפרק הם כאלה שאני הכרעתי בהם.
הזכרתי מקורות היסטוריים, אז ברשותכם כמה מילים על המקורות ההיסטוריים. למעשה יש לחלק את המקורות לחקר תופעת שכירי החרב לשניים: מקורות ספרותיים וּמִמְצאים ארכיאולוגיים.
שימוש בִּמְקוֹרוֹת ספרותיים מצריך זהירות. מדובר במקורות שעברו עריכות והעתקות רבות. זאת ועוד – כל מקור ספרותי נושא עמו מטען אידאולוגי כזה או אחר, עושה שימוש באמצעים אומנותיים וכדומה. לא פעם המקור הספרותי אינו שיקוף מהימן של האירועים, אלא שיקוף של מה שמחברו רצה שנחשוב שקרה.
שימו לב מה כתב תוקידידס ההיסטוריון היוני, בחיבורו על מלחמת הפלופונס (המלחמה בין ספרטה לאתונה על ההגמוניה ביון במאה החמישית לפני הספירה) (ציטוט): הנאומים שהושמעו... מקצתם שמעתי בעצמי, ומקצתם נמסרו לי מפי אחרים, שהיו במקומות ההם. אך מן הנמנע היה, גם לי וגם להם, לשמרם ולזכרם על דיוקם. לפיכך שמתי בפי הנואמים, דברים שהיו צריכים, לפי דעתי, להיאמר על ידם... לא מצאתי לנכון לרשום כל שמועה.. אלא בררתי כל דבר לפרטיו במידת הדיוק שבגדר האפשרות. גם במאורעות שהייתי עד להם, וגם באותם ששמעתי מפי אחרים... אותם שנכחו במאורעות השונים לא סיפרו לי אותם הדברים עצמם על אותם המעשים עצמם, אלא כל אחד ואחד סיפר לפי חיבתו לאחד הצדדים ולפי כח זכרונו (סוף ציטוט. תוקידידס א' 22).
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.
עם זאת, גם מקור אידאולוגי, בעל רכיבים ספרותיים שסיפור העלילה בו לא היה ולא נברא – יכול לשמש אותנו בריאליה של תופעת שכירי החרב.
ריאליה היא הרקע לסיפור. נקח למשל את 'מלחמה ושלום' של טולסטוי (ולמיטיבי לכת את 'אהבה ומלחמה' של וודי אלן). האם נפוליאון היה קיים? ודאי. האם הייתה עיר בשם מוסקבה? ברור. האם הגרנד ארמה צעד מזרחה? בהחלט. ובכל זאת סיפור העלילה לא היה ולא נברא. עם זאת, למרות שהעלילה היא בדיונית לחלוטין, הרי מהרומן ניתן ללמוד רבות על רוסיה ועל הפלישה של נפוליאון.
המקורות הספרותיים הם: המקרא (על סוגותיו השונות: היסטוריה, חוק, נבואה) והסופרים היוניים: הרודוטוס, תוקידידס וכסנופון. יש להבדיל בין הרודוטוס ותוקידידס אשר כתבו היסטוריה, ושכירי החרב נזכרו בהם אגב אורחא, לבין כסנפון שהיה שכיר חרב וכתב על שכירי חרב. אני מזכיר את הפרק: 'עשר, אני שמעתי עשר – על מסע הרבבה' בו דנו בדיוק בכסנפון וספרו. בדף הפרק שמתי קישור.
תופעה מעניינת היא, שאצל הסופרים היוניים אזכור שכירי חרב הוא רב באופן יוצא דופן לעומת מחברים אחרים בִּתְקופות אחרות ובמקומות אחרים. ריכוז כה גדול של שכירי חרב אצל סופרים יוניים מעלה מיד את השאלה: מדוע? מדוע דווקא הסופרים היוניים הרבו לכתוב על שכירי חרב?
הסיבה הראשונה היא שאחוז שכירי החרב בקרב אנשי יון היה גדול לעומת אחוזם בארצות אחרות. ומיד נפתח שאלת שרשרת ונשאל: מדוע זה היה המצב? התשובה נעוצה בדמוגרפיה ובגאוגרפיה של יון הקדומה. היונים הם חשקנים בני חשקנים, וריבוי האוכלוסיה שלהם גדול הוא. למרבה הצער ארץ יון לא מסוגלת לשאת מספר כה רב של אנשים. יון נעדרה שלטון מרכזי. יון הייתה מחולקת לערי מדינה רבות. שלטון מרכזי שיכול היה לתעל את עודפי האוכלוסיה למטרות לאומיות. למשל: עבודות יזומות, התיישבות מעבר לים, או הקמת צבא גדול וחזק. על כן רבים מִתּוֹשְבֵי יון נאלצו להשכיר את חרבם לכל דורש.
סיבה שניה היא שלכותבים היונים הייתה תודעה היסטורית מפותחת מאוד, והם הרבו לכתוב על כל דבר. באופן טבעי גם שכירי החרב (שגם כך היו תופעה נפוצה) זכו למקום בולט בכתבי ההיסטוריונים היונים. כלומר, אפשר שגם עמים אחרים ניחנו בריבוי שכירי חרב, אך זכרם לא נשמר במקורות. התמונה לפיה רוב שכירי החרב בעולם הקדום היו יונים, מתבססת על כתבי היונים עצמם, ואין ודאות כי אכן היה זה המצב.
כמה מילים על ממצאים ארכיאולוגיים. ממצאים ארכיאולוגים מתחלקים לממצא כתוב (כגון: כתובות מלכים, תעודות מנהליות וכו') – בו שכירי החרב נזכרים במישרין או בעקיפין, וּלְמִמְצָא לא כתוב.
זיהוי שכיר חרב לפי ממצא לא כתוב הוא קשה מאוד וּמוּגְבָּל מטבעו. צריך ממצא ממש נדיר על מנת לקשור אותו לִשְכִירֵי חרב. דוגמה לקושי לזהות גורם אתני זר לפי הממצא הלא כתוב הם הסוחרים האשוריים בכניש. ואני מזכיר את הפרק עליהם בדיל ויעבור. בדף הפרק שמתי קישור
הממצא החומרי הלא כתוב לא נתן צל צלו של רמז, כי מדובר בקבוצה אתנית שונה מִתּוֹשְבֵי הֶעָרִים החתיות. רק התעודות הכתובות גילו לנו את זהותם האשורית של יוֹשְבֵי הֶעָרִים החתיות.
יבוא המאזין העירני וישאל – הסברת כמה קשה לזהות שכירי חרב על סמך ממצא לא כתוב. מצאו משהו? אז התשובה היא כן. בעיר כרכמיש התחולל בשנת 609 לפה"ס קרב מכריע בין בבל וּמִצְרים על ירושת האימפריה האשורית במערב אסיה. את הבבלים אנחנו מכירים. גם את המצרים. והנה בחפירות כרכמיש התגלה מגן יוני מאותו קרב. מה עושה מגן יוני בכרכמיש? אל נכון מדובר בִּשְכִיר חרב בשירות אחד הצדדים. כפי הנראה הבבלי (ועוד נזכיר שכירי חרב יונים בשירות נבוכדנאצר).
יש המשערים שארונות הקבורה דמויי האדם (מה שמכונה 'אנתרופומורפיים') מראשית תקופת הברזל, שהתגלו בְּבֵית שאן וּבִרְצוּעַת עזה – הם של שכירי חרב יונים בשירות המצרים באותה עת.
נדון במקורות הכתובים שהתגלו בחפירות – במקומות המתאימים בפרק.
אציין שגם השכירים תרמו את חלקם. כך למשל במקדש אבו סימבל במצרים ישנן כתובות גרפיטי בִּיוָנִית וּבְפִניקית המשויכות לִשְכִירי חרב.
ממצא מרתק הם שני קטעי שירה של משוררים יונים, שרק קטעים בודדים שרדו מהם. הראשון הוא ארכילכוס מפארוס שהיה בעצמו שכיר חרב. השני הוא אלקיוס מלסבוס, שכתב שיר לכבוד אחיו אנטימנידס, ששב מאשקלון לאחר ששירת כִּשְכִיר חרב אצל נבוכדאנצר. למרבה הצער לא הצלחתי לשים את ידי על קטעי שירה אלה. אם מי מהמאזינים יודע דבר מה על מקום המצאם – אשמח אם יודיעני דבר.
הזכרתי מקודם במובלע שיש צבא מילואים או בשמו השני 'צבא עממי' ויש שכירי חרב. ברשותכם כמה מילים על ההבדל בין הצבא העממי לִצְבַא השכירים. למרות האינסטינקט הראשוני זה לא דומה להבדל בין צבא המילואים לצבא הסדיר בצה"ל כיום. כל חיילי המילואים עברו הכשרה כזו או אחרת בצבא הסדיר. מה שאין כך בימי קדם.
ההבדלים בין הצבא העממי לצבא השכירים היו הבסיס להחלטת השליט האם להשתמש בכלל בשכירי חרב (על השיקולים השונים בעד ונגד שכירי החרב – להלן).
צבא העם מורכב מאזרחים. כך כתב הרודטוס על הרכב הצבא המצרי שלחם בסנחריב (ציטוט): תגרנים, בעלי מלאכה ואנשי שווקים (סוף ציטוט. הרודוטוס ב' 141).
אזרחים אלו שבים לביתם בתום המערכה. כך סופר על צבא גדעון (ציטוט): וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ (סוף ציטוט. שופטים ז' 3).
עיקר דאגתם של אזרחים מגוייסים אלה היא לְבֵיתָם וּלְמִשְקָם, ביודעם שאיש ללא יפצה אותם על שירותם עבור המלך (ציטוט): וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ... דלגתי קצת ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה (סוף ציטוט. דברים כ' 5 – 7).
ציודו של צבא העם הוא דל. כמסופר במלחמת מכמש (ציטוט): וְהָיָה, בְּיוֹם מִלְחֶמֶת (מכמש הכוונה), וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל, וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (סוף ציטוט. שמואל א' י"ג 22).
באופן טבעי חייליו חוששים מִקְשָיֵי המלחמה. הזכרנו את צבא גדעון, בו כל הפחדנים שבו לביתם. גם החוק המקראי התייחס לנקודה (ציטוט): וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ (סוף ציטוט. דברים כ' 8).
בנוסף לכך, הגמול עבור השירות אינו מובטח, אלא לאחר נצחון, ובצורת שלל. כך נכתב בשירת דבורה (ציטוט): הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם (הכוונה לנערות צעירות) לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים (דהיינו בגדים צבעוניים) לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע
רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל (סוף ציטוט. שופטים ה' 30).
וכן בחוק המקראי הדן בשלל די נפוץ בימי קדם (ציטוט): כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (סוף ציטוט. דברים כ"א 10 - 11).
לצבא העממי יש מספר יתרונות בולטים. מדובר במספר רב של חיילים, שעלותם נמוכה. שימו לב מה סופר על צבא שאול בעת מלחמת עמק האלה (מה שמכונה קרב דוד וגליית) (ציטוט): וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ, קַח-נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה, וַעֲשָׂרָה לֶחֶם, הַזֶּה; וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה, לְאַחֶיךָ. יח וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב, הָאֵלֶּה, תָּבִיא, לְשַׂר-הָאָלֶף; וְאֶת-אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם, וְאֶת-עֲרֻבָּתָם תִּקָּח (סוף ציטוט. שמואל א' י"ז 17 - 18).
אחי דוד נמצאים במלחמה, וישי אביהם שלח להם אספקה. מדוע? כי שאול לא דאג להם. הוא גם לא היה אמור לדאוג להם לפי מושגי הימים ההם. אני מזכיר לכם מה קרה לגרנד ארמה של נפוליאון בפלישה לרוסיה, כשלא דאגו לחיילים למזון...
לבסוף יש לזכור שנאמנותם של חיילי הצבא העממי נתונה לשליט הלאומי. הסיכוי שהצבא העממי יתמוך לפתע באויבי המדינה קטן עד לא קיים. יקום המאזין חד הזכרון וישאל: רגע, דוד היה מלך יהודה וישראל, והנה אנשי יהודה הם שמרדו בו ותמכו באבשלום. אז קודם כל זה נכון. אבל יש לזכור שאנשי יהודה העבירו את תמיכתם מִשַּלִּיט לאומי א' (דוד) אל שליט לאומי ב' (אבשלום בן דוד), ולא לארמים או לפלשתים.
כנגד יתרונות הצבא העממי עומדים חסרונותיו כִּבְדֵּי המשקל. מדובר בחיילים מאיכות ירודה. מה להם ולמלחמה? הם איכרים. הם מומחים בגידול חיטה וּפְרִי, בִּרְעִיית צאן ובהפקת מוּצְרֵי מזון. הם אינם לוחמים. פועל יוצא היא המקצועיות הנמוכה שלהם. מיומנות צבאית דורשת תרגול חוזר ונשנה. ראו היום כמה זמן לוקח לצה"ל להכשיר לוחמי שריון או טייסים?
כמו כן נדרש זמן רב יותר, שלא תמיד עומד לרשות השליט, על מנת לגייס את הצבא העממי. צריך לֶאֱסוֹף אותם מהכפרים, באופן המזכיר את גיוסי המילואים בימנו. שימו לב מה קרה כשהצבא העממי השתהה יתר על המידה בעת מרד שבע בן בכרי נגד דוד (לאחר מרד אבשלום)(ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-עֲמָשָׂא, הַזְעֶק-לִי אֶת-אִישׁ-יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד. ה וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא, לְהַזְעִיק אֶת-יְהוּדָה; וייחר (וַיּוֹחֶר), מִן-הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ. ו וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי, מִן-אַבְשָׁלוֹם; אַתָּה קַח אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, וּרְדֹף אַחֲרָיו--פֶּן-מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת, וְהִצִּיל עֵינֵנוּ. ז וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים; וַיֵּצְאוּ, מִירוּשָׁלִַם, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי (סוף ציטוט. שמואל ב' כ' 4 - 7).
הזמן שיחק לרעת דוד. כשהצבא העממי (איש יהודה) לא הגיע בזמן, דוד נאלץ לשלוח את הכרתי והפלתי והגיבורים. צבא הקבע שהורכב משכירי חרב הזמינים מיד.
ומעל לכל, צבא עממי הוא צבא יעיל לפרקי זמן קצרים יחסית. זמן רב ישחק את המוטיבציה, ויפגע בְּכַלְכָּלַת המדינה. הותיקים ביננו זוכרים את מצב המשק ומצב הרוח של אנשי המילואים לאחר מלחמת יום כיפור. מי שלא זוכר, אז זה היה לא משהו.
דיברנו על הצבא העממי, אז בואו נדון בצבא השכיר.
כשאני אומר צבא שכיר אני מתכוון לזרים ומקומיים המתפרנסים מִכִּישורי הלחימה שלהם. היום היינו קוראים לזה 'צבא קבע'.
קודם כל מדובר באנשים שבחרו להיות חיילים (אולי בלית ברירה, אך הם הפכו לחיילים באופן מודע). הם נכונים למלא את רצון השליט, בד"כ (ונזכיר זאת בהמשך).
כפועל יוצא מדובר בחיילים בעלי אימון צבאי רב, וציוד לחימה טוב למדי. ציוד היה בְּאֲחַרָיוּת השליט. כך תואר עוזיהו מלך יהודה (ציטוט): וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת--וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים (סוף ציטוט. דברי הימים ב' כ"ו 14).
החיילים השכירים למודים בקשיי המלחמה וחיי הצבא. גמולם הוא קבוע, וּלְפֶרֶק זמן ארוך.
יתרונות הצבא השכיר ברורים: איכות חייליו גבוהה, ומקצועיותם רבה. הפעלתו היא מהירה ויעילה, כזכור מהקטע שקראנו קודם על מרד שבע בן בכרי. כיון שהצבא הוא פרנסתם, ניתן להפעיל את שכירי החרב לְפִרְקֵי זמן ארוכים.
לעומת היתרונות עומדים החסרונות: כח אדם מועט יחסית, כי כל חייל יקר מבחינת התקציב. רק אזכיר לכם, שעד לפני כמה שנים, מי ששילם לחיילי המילואים את התגמול היה הביטוח הלאומי. כיום הביטוח הלאומי עדיין משלם לחיילי המילואים, אבל הכסף מגיע מצה"ל. התוצאה הייתה ירידה דרסטית בכמות ימי המילואים מ-10 מליון בשנה למליון וחצי תוך שנתיים, סגירת יחידות מילואים, איחוד יחידות וצמצום דרסטי בגודל המערך.
עכשיו, כשזה יוצא מהכיס שלו – צה"ל חושב פעמיים לפני זימון אנשי מילואים. באופן לא מפתיע, צבא המילואים היום מקצועי יותר וטוב יותר מזה שלפני עשור. בכלביה הצה"לית היו 40 כלבים שונים ומגוונים רובם פודלים. היום נותרו רק 10 כלבים. אבל 10 אמסטפים.
האימון וההכשרה של חֵיל השכירים גורם לכל אבידה להיות משמעותית יותר, וקשה יותר להחלפה. כך חניבעל במסעו באיטליה התקשה מאוד למלא את אבדות שכירי החרב הספרדים שלו.
ולבסוף, שכירי חרב עלולים לבגוד בִּמְשַלֵּם שכרם אם לא ישלם את שכרם, או במידה וִיקַבלו הצעה טובה יותר. כך למשל שכירי החרב הקומנים (ממוצא תורכי) שירתו בצבא הביזנטי. אותם קומנים נזכרו ערב קרב מנזיקרט (היו כמה. זה מ-1071 לספירה), במוצאם התורכי, ובעיקר בחוב שחייב להם הקיסר הביזנטי רומונוס. הם ערקו אל התורכים וגרמו לתבוסת הביזנטים.
חשש זה הובע באופן מפורש כלפי דוד, שהיה בעצמו שכיר חרב אצל אכיש מלך גת (ונרחיב על כך בפרק הבא) בטרם קרב הגלבוע (ציטוט): וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. ב וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים, לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה--עִם-אָכִישׁ. ג וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה? וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל-שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲלוֹא-זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ-זֶה שָׁנִים, וְלֹא-מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה, מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. ד וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת-הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל-מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא-יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא-יִהְיֶה-לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה; וּבַמֶּה, יִתְרַצֶּה זֶה אֶל-אֲדֹנָיו--הֲלוֹא, בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם. ה הֲלוֹא-זֶה דָוִד, אֲשֶׁר יַעֲנוּ-לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ט 1 - 5).
שרי הפלשתים די הופתעו לראות את העברי הזה בצד שלהם, כשהם הולכים להלחם בשאול מלך העברים. ועוד עברי שכבר הכה את גליית. כלומר לא קוטל קנים, אלא אדם בעל פוטנציאל נזק הרסני עבור הפלשתים. הם ממש לא צריכים גיס חמישי שבאמצע הקרב ישנה את טעמו. אני בהחלט יכול להבין אותם.
עד עכשיו הרחבנו בנושא השכירים, מאפייניהם וכיוצא בזה. מאליה עולה השאלה מי זקוק בכלל לִשְכִירים? מי צריך את כאב הראש הזה?
התשובה היא פשוטה: שליט שאין בְּכוֹחוֹ להשיג את מטרותיו הצבאיות ישקול שימוש בשכירים. כך למשל אבימלך בן גדעון, שרצה להיפטר מאֶחָיו (ציטוט): וַיִּתְּנוּ-לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף, מִבֵּית בַּעַל בְּרִית; וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ, אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים, וַיֵּלְכוּ, אַחֲרָיו. ה וַיָּבֹא בֵית-אָבִיו, עָפְרָתָה, וַיַּהֲרֹג אֶת-אֶחָיו בְּנֵי-יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ, עַל-אֶבֶן אֶחָת (סוף ציטוט. שופטים ט' 4 - 5).
כך גם בסיפור המצור על רבת עמון (מה שמכונה סיפור בת שבע) עת העמונים לא היו יכולים להתמודד עם צבא ישראל (ציטוט): וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן, כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד; וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת-אֲרַם בֵּית-רְחוֹב וְאֶת-אֲרַם צוֹבָא, עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי, וְאֶת-מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ, וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ (סוף ציטוט. שמואל ב' י' 6).
כך גם אסא מלך יהודה שהיה במצוקה בשל בעשא מלך ישראל. אסא פנה למלך ארם (ציטוט): וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-יְהוּדָה, וַיִּבֶן אֶת-הָרָמָה--לְבִלְתִּי, תֵּת יֹצֵא וָבָא, לְאָסָא, מֶלֶךְ יְהוּדָה. יח וַיִּקַּח אָסָא אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית מלך (הַמֶּלֶךְ), וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-עֲבָדָיו; וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא, אֶל-בֶּן-הֲדַד בֶּן-טַבְרִמֹּן בֶּן-חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם, הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק, לֵאמֹר. יט בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ, בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד, כֶּסֶף וְזָהָב--לֵךְ הָפֵרָה אֶת-בְּרִיתְךָ אֶת-בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וְיַעֲלֶה מֵעָלָי (סוף ציטוט. מלכים א' ט"ו 17 – 19).
השימוש במילה הכה שלילית 'שוחד' רומזת מה חשב מחבר ספר מלכים על כך שמלך יהודה נזקק למלך זר ולא לאלהי ישראל.
גם אחז מלך יהודה היה במצוקה עת רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל צרו על ירושלים (ציטוט): וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים, אֶל-תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, עַבְדְּךָ וּבִנְךָ, אָנִי; עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַקּוֹמִים, עָלָי. ח וַיִּקַּח אָחָז אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב, הַנִּמְצָא בֵּית יְהוָה, וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר, שֹׁחַד (סוף ציטוט. מלכים ב' ט"ז 7 – 8).
ושוב חוזרת המילה שוחד על כל המשמעות השלילית שלה בלשון המקרא.
מעניין לציין שמלך אשור תגלת פלאסר השלישי קרוי בנבואת ישעיה המתייחסת לענין תַּעַר הַשְּׂכִירָה (ישעיה ז' 20).
שכירים לכאורה נזכרו בסיפור המצור הארמי על שומרון, עת מלך ישראל לא יכול היה, לכאורה, להתמודד עם צבא ארם (ציטוט): וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס--קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם--לָבוֹא עָלֵינוּ (סוף ציטוט. מלכים ב' ו' 6).
כִּלָמוּ מלך יאדי (צפון סוריה של ימנו) אף הוא נזקק לשירותי מלך אשור (ציטוט. בתרגום חופשי מארמית): וגבר עלי מלך דננים ושוכר אנוכי עליו את מלך אשור (סוף ציטוט. כתובת כלמו).
אנשי אשדוד לא רצו להשתעבד לאשור. כך כתב סרגון מלך אשור (ציטוט): ... אל פרעה מלך מצרים מושל שאינו מסוגל להושיעם שלחו את שלמוניהם' (סוף ציטוט. שבר מנסרה 2020 + שבר D ממנסרה A). גם במקרה זה למילה האכדית לשלמונים / שוחד (ta'tu) יש משמעות שלילית ביותר.
ההיסטוריונים היונים מלאים וּגְדוּשִים בדוגמאות, ונביא דוגמה אחת כאן, ואחרות בהמשך בהקשר המתאים. כורש הצעיר שכר חיילים על מנת להלחם באחיו ארתחשסתא השני. אני מזכיר את הפרק על מסע הרבבה שם הרחבנו בנושא. (ציטוט): הוא גם שקד על כך שהלעוזות (התרגום היפה למילה ברברים) יהיו לוחמים מיומנים ושירחשו לו חיבה. ואילו את הגיס היוני אסף ככל אשר היה יכול... וכך אסף את הגיס הזה: הוא פקד על כל שרי המוצבים... לקבל לשורותיהם אנשים פלפונוסים מרובים ומוכשרים ככל האפשר... ואריסטיפס התסאלי (תסאליה הוא איזור ביון)... בקש ממנו דמי אלפיים שכירי מלחמה לשלושה חודשים... וכורש נתן לו שכר ארבעת אלפים שכירים לששה חודשים (כלומר פי 4)... וכך הוחזק למענו גם הגיס בתסאליה (סוף ציטוט. אנבסיס א' 1).
כורש הצעיר, רצה לרשת את אחיו על הכס, ולשם כך הוא גייס כמה שיותר שכירי חרב יונים.
פרק זה היה מבוא כללי לנושא שכירי החרב. בפרק הבא נמשיך לדון בתופעת שכירי החרב, ונדון בעיקר בשכירי החרב המקראיים.
