Skip to content

פרק 139 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

כבר מינקות אנו יודעים שהתנ"ך מחולק ל'תורה, נביאים, כתובים'. כל חלק מחולק לספרים שונים (חמישה בתורה, שמונה בנביאים, ואחד עשרה בכתובים). כל ספר מחולק לפרקים (החל מפרק אחד בספר עובדיה וכלה במאה וחמישים פרקים בתהילים). וכל פרק מחולק לפסוקים.

כיון שגדלנו לתוך המציאות הזו – נדמה לנו שכך ירדה תורה מסיני, כך כתבוה הנביאים, וכך היא נרשמה בכתובים.

אולם כמו במקרים רבים, חלוקת המקרא לפרקים ופסוקים הוא סופו של תהליך. כיום אנו משתמשים בחלוקה הנוצרית של המקרא בעיקר, אם כי לצרכי פולחן החלוקה היהודית היא השלטת.

החלוקה היהודית הבסיסית היא לפסוקים. פסוק הוא משפט. הוא יכול להיות משפט פשוט (למשל: הכלב יצא לטיול), משפט מחובר (למשל: הכלב יצא לטיול, ואילו הֶחתול נשאר בבית) או משפט מורכב (הֶחתול נשאר בבית, כיון שהכלב יצא לטיול). בכל סוף פסוק יבוא טעם הקרוי 'סוף פסוק', המקביל לנקודה, ובאמצע הפסוק יבוא טעם הקרוי אתנח (או אתנחתא) המקביל לפסיק.

החלוקה הבסיסית היא לפרשיות. כלומר קטע קצר, מעין פיסקה. הפרשיה יכולה להיות פרשיה (או פרשה) פתוחה, כלומר פרשיה המתחילה בשורה חדשה (ובכל מקרה יש רווח של תשע אותיות בינה לבין הקודמת. אפשרות נוספת היא פרשיה (או פרשה) סתומה, כלומר זו המתחילה באמצע שורה (והרווח בינה לבין הקודמת הוא גם תשע אותיות). יש יוצאי דופן אך הענין ברור.

חלוקה זו היא עניינית, ומקודשת ברמת ההעתקה. כלומר בכל ספרי התורה החלוקה היא זהה, כיון שהחלוקה נתפסת כזו שניתנה למשה בסיני.

חלוקה נוספת היא חלוקה לסדרים, לפי מחזור קריאת התורה בארץ ישראל. מחזור תלת שנתי. כלומר בכל שבת קראו קטע קצר, ואחרי שלוש שנים (או שלוש וחצי) קראו את התורה כולה. חלוקה זו הייתה נהוגה עד ימי הביניים המאוחרים.

החלוקה המוכרת ביותר היא החלוקה הבבלית של התורה, או בשם המוכר כיום 'פרשת השבוע'. חלוקה זו משקפת את הנוהג הבבלי לקרוא את התורה כולה במשך שנה אחת. יתרון החלוקה הזו הוא, שחוגגים את שמחת תורה כל שנה ולא כל שלוש או ארבע שנים.

בכל מקרה החלוקה היהודית לא הייתה ממוספרת.

החלוקה היהודית מעניינת, אך ברשותכם נגיע לחלוקה הנוצרית. חלוקה זו מיוחסת לבישוף האנגלי ספטן לנגטון (שחי בין השנים 1150 עד 1228 לספירה), שהיה הבישוף של קנטרברי.

בלא מעט מקרים החלוקה הנוצרית תואמת את קוי החלוקה היהודית. אולם יש והחלוקה הנוצרית מתעלמת מהחלוקה היהודית, בעיקר בשל שיקולים אמוניים שונים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא החלוקה של בראשית פרק א'. סיפור הבריאה הראשון מספר את בריאת העולם בשבעה ימים. ששה ימי מעשה, ושיאם ביום השבת. מי שיקרא בספר בראשית יגלה כי פרק א' נגמר ביום שישי. יום שבת, הקשור ענינית ורעיונית לששת ימי הבריאה, מתחיל בְּפֶרק (פ"א רפה) ב' (ציטוט): וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (סוף ציטוט. בראשית ב' 1 – 3).

הסיבה היא הרצון הנוצרי לטשטש את חשיבות יום השבת בתורה.

פרק ב' בבראשית נגמר בפסוקים (ציטוט): עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָדכה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ (סוף ציטוט. בראשית ב' 24 – 25).

יש קשר כלשהו בין האדם ואשתו ההופכים לבשר אחד, לבין העובדה שהם עירומים. כך הם הופכים לבשר אחד. ענין הבושה לא קשור. לעומת זאת ציון היותם עירומים משתלב היטב עם המשך סיפור גן העדן, כשהם הבינו שהם עירומים, התביישו, ואלהים הכין להם כתנות עור. סיפור גן עדן הוא אבן הראשה בתיאולוגיה הנוצרית. שם התחיל החטא הקדמון. לכן ציון העירום הפריע למחלק הנוצרי, שהעדיף להתחיל את הסיפור במילים הבאות (ציטוט): וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (סוף ציטוט. בראשית ג' 1).

הנחש, על כל מטען המשמעויות השליליות שלו ראוי לפתוח את סיפור החטא הקדמון. לא גבר ואשה ערומים, העלולים לעורר מחשבות אחרות.

היהודים אימצו את החלוקה הנוצרית, לצורך ויכוחי דת. כך כתב רבי שלמה בן ישמעאל, שהיה הראשון, כל הנראה, שהכניס את החלוקה הנוצרית למקרא היהודי. בשלב הזה עוד בכתב יד, בשולי הטופס סביב שנת 1330 (ציטוט): אלו הן פרקי הגוים, הנקראים 'קפיטולש', של ארבעה ועשרים ספרים ושמות כל ספר וספר בלשונם, והעתקתים מהספר שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהרה על שאלותם שהם שואלים לנו בכל יום על עניין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה, הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו: 'ראה וקרא בפסוק פלוני שהוא בספר פלוני, בכך וכך קפיטולש מהספרים, ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים פה ספר בראשית, נקרא בלשונם גֶינישי (ג'נסיס כלומר בראשית), פרק ראשון 'בראשית ברא אלהים', שני 'ויכלו השמים' (סוף ציטוט).

שלמה בן ישמעאל הצטדק באומרו, שהוא הכניס את החלוקה הנוצרית רק לצורך ויכוחי דת

עם הנוצרים: ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה.

אימוץ החלוקה הנוצרית נבע משיקולים מעשיים של חסכון בזמן, ויצירת מפתח אחיד לכל הצדדים המתווכחים.

לאחר המצאת הדפוס אומצה החלוקה הנוצרית, בתהליך מהיר למדי, על ידי המדפיסים היהודים, וזהו המצב עד היום. החלוקה היהודית המקורית נותרה רק לצרכי פולחן, בעת קריאת התורה בבית הכנסת, או לצורך ההסכת המעולה של חברי עקיבא ויטקין 'מה שלא סיפרה לי הגננת - על פרשת השבוע'. החלוקה הנוצרית השתרשה כה עמוק, עד שגם יהודים אדוקים רבים מציינים 'פרק זה פסוק זה', מתוך אמונה שזוהי חלוקת התורה למשה בסיני.

נגישות