Skip to content

פרק 140 – קריאה

Become a Patron!

להאזנה

          בפרק הקודם סיימנו בשאלה מי צריך שכירי חרב? את הפרק הזה נפתח בדיון בשיקולים בעד ונגד שכירי חרב. אמנם הבטחתי כי בְּפֶרֶק זה נדון בִּשְכירי החרב המקראיים, אבל העסק התרחב, ויהיה גם חלק ג.

חיל השכירים עולה ממון רב (שכר, ציוד וְכַלְכָּלָה. הוצאה זו צריכה להביא תועלת. מי שרוצה לשכור שכירי חרב ישקול היטב את התועלת לעומת הנזק הכרוך באי שכירתם, או הנזק שהם עצמם יכולים להסב. הרוצה לשכור שכירי חרב ישקול שיקול צבאי ושיקול כלכלי. לכל אחד מהם יש שיקולי משנה.

השיקול הצבאי נובע באופן ישיר מיחסי הכוחות בין צבא השליט לבין צבא האויב. האם השכירים יכולים (בשל איכותם או כמותם) להכריע את המערכה?

אמציה מלך יהודה תגבר את צבאו לקראת המסע על אדום (ציטוט): וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל, מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל--בְּמֵאָה כִכַּר-כָּסֶף (סוף ציטוט. דברי הימים ב' כ"ה 6).

רמז אפשרי לשכירים יש בנבואת ירמיהו על מצרים בִּקְרַב כרכמיש (ציטוט): עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב, וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים--כּוּשׁ וּפוּט, תֹּפְשֵׂי מָגֵן, וְלוּדִים, תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת ... דלגתי קצת גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק, כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ (סוף ציטוט. ירמיה מ"ו 9 – 21).

הנה דוגמה כשהשכירים לא הועילו. המצרים נחלו מפלה כבדה בִּקְרַב כרכמיש. מי יודע, אולי ללא השכירים, המצרים כלל לא היו שוקלים להתייצב לקרב.

יש והשוכר זקוק לחיילים בעלי מיומנויות שאין בִּצְבאו. כך תיאר תוקידידס את המסע האתונאי לסיציליה במלחמת הפלופונס, עת אנשי אתונה שכרו קשתים, קלעים וחיילים קלים (ציטוט): מנין הקשתים כולם עלה ל-480. 80 מהם היו כרתיים. קלעים רודיים 700 (מרודוס), ו-120 קלי זין מהמיגארים (סוף ציטוט. כך נכתב בתרגום 'קלי זין'. לא המצאתי את זה. תוקידידיס ו' 43).

תחום הרכב הוא תחום נוסף בו נזקקו שליטים לתגבור צבאם. חיל רכב הוא ענין יקר. מדובר במיומנות מורכבת, שנרכשה בדם יזע וּדְמָעוֹת. פרשים ורכב שכירים לכאורה יש בסיפור המצור הארמי על שומרון (ציטוט) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס--קוֹל, חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם--לָבוֹא עָלֵינוּ (סוף ציטוט. מלכים ב' ז' 6).

אולם התחום בה"א הידיעה בו נזקקו צבאות לתגבור אנשי מקצוע הוא התחום הימי. הים הוא יקום מקביל מבחינה צבאית. מי שיש לו שאיפות אימפריאליות החורגות מהשכונה הקרובה – חייב כח ימי. לפרסים היו שאיפות כאלה. האימפריה הפרסית השתרעה על שטח עצום. מפאתי הודו ועד סודן. או בלשון המקרא 'מהודו ועד כוש'. רוב האימפריה שלהם הייתה אימפריה יבשתית. אבל כשהם פנו מערבה לכיוון יון, צבא היבשה לא הספיק להם. כשהם נזקקו לצי. הם שכרו פניקים ומצרים, בעלי מקצוע ימיים, על מנת לתגבר את כוחם הימי. כך כתב הרודוטוס בתארו את המסע הפרסי ליון (ציטוט): כשהגיעו היונים לקפריסין באו גם הפרסים באוניות... דלגתי קצת ועלו ברגל על סלמיס. והפניקים שטו באניות מסביב לכף הנקרא 'מפתח קפריסין' (סוף ציטוט. הרודוטוס ה 108).

ומוכר הסיפור על הגשר הימי, שהורכב מספינות שעגנו זו לצד זו, עליו עבר הצבא הפרסי את הדרדנלים (הרודוטוס ז 56).

          שיקול נוסף הוא ענין הנאמנות. לִשְכִירי החרב הזרים יש נטיה להיות נאמנים למשלם שכרם, ואין עניינם בִּתְכָכֵי הֶחָצֵר השונים. אולם למטבע הנאמנות יש צד שני (ונדון בו בהמשך). שכירי החרב ישארו נאמנים כל עוד יקבלו את שכרם במועד, ואין בִּפְנֵיהֶם פיתוי או איום גדולים יותר מאשר השכר המשולם להם. לאחר שדוד הגיע אל אכיש מלך גת נוצרו בינהם יחסי אמון הדוקים (ציטוט): וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ, בְּדָוִד לֵאמֹר:  הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ז 12). שימו לב לשיחה הנרגשת בין אכיש לדוד בעת פרידתם הכפויה טרם קרב הגלבוע (ציטוט): וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל-דָּוִד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי-יְהוָה כִּי-יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה--כִּי לֹא-מָצָאתִי בְךָ רָעָה, מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה; וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים, לֹא-טוֹב אָתָּה...דלגתי קצת   ח וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אָכִישׁ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי? וּמַה-מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ? מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  כִּי לֹא אָבוֹא, וְנִלְחַמְתִּי, בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ?.  ט וַיַּעַן אָכִישׁ, וַיֹּאמֶר אֶל-דָּוִד, יָדַעְתִּי, כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים... (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ט 6 – 9).

מאליה עולה השאלה: האם דוד היה שכיר חרב אצל אכיש? הלוא הוא היה נרדף על ידי שאול. מה עוד הוא יכול היה לעשות?

קודם כל הוא יכול היה לעבור למואב, שם הוא הפקיד את הוריו כזכור. הראיות כי דוד היה שכיר חרב אצל אכיש מלך גת הפלשתי הן נסיבתיות. הוא היה זר, אוחז חרב, נלחם למען אדונו, וקבל לנחלה את העיר צקלג. בכתובים נזכר שלל רב אותו שלל דוד משבטי המדבר, ולא מן הנמנע כי היה זה חלק מהגמול.

כשם שדוד היה נאמן כִּשְכִיר חרב לַאֲדוֹנָיו הפלשתים, הרי שכירי החרב הפלשתיים בשירותו (הכרתי והפלתי והגיתיים עליהם נרחיב בפרק הבא הבא) היו נאמנים כלפיו בעת מרד אבשלום. לאחר פרוץ המרד ברח דוד מִירושלים (ציטוט): וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ ... דלגתי קצת יח וְכָל-עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל-יָדוֹ, וְכָל-הַכְּרֵתִי וְכָל-הַפְּלֵתִי; וְכָל-הַגִּתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, אֲשֶׁר-בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת, עֹבְרִים, עַל-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. שמואל ב' ט"ו 17 - 18).

עם דוד עזבו עבדיו, כלומר אלה שהיה חשש לִשְלוֹמם אילו היו ממתינים לאבשלום, וכן הכרתי והפלתי, והגיתיים – שכירי החרב מגת פלשתים.

נאמנות גבוהה במיוחד גילה איתי הגתי מפקד גדוד הגיתיים (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אִתַּי הַגִּתִּי, לָמָּה תֵלֵךְ גַּם-אַתָּה אִתָּנוּ? שׁוּב וְשֵׁב עִם-הַמֶּלֶךְ כִּי-נָכְרִי אַתָּה, וְגַם-גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ.  כ תְּמוֹל בּוֹאֶךָ, וְהַיּוֹם אנועך (אֲנִיעֲךָ) עִמָּנוּ לָלֶכֶת, וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עַל אֲשֶׁר-אֲנִי הוֹלֵךְ; שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת-אַחֶיךָ עִמָּךְ, חֶסֶד וֶאֱמֶת.  כא וַיַּעַן אִתַּי אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר:  חַי-יְהוָה, וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אם (  ) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם-לְמָוֶת אִם-לְחַיִּים, כִּי-שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ.  כב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אִתַּי, לֵךְ וַעֲבֹר; וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי, וְכָל-אֲנָשָׁיו, וְכָל-הַטַּף, אֲשֶׁר אִתּוֹ (סוף ציטוט. שמואל ב' ט"ו 19 – 22).

למרות האפשרות לשרת את המלך החדש, איתי נשאר נאמן לדוד, ויצא עמו לגלות. מאוחר יותר, יהיו אלה הכרתי והפלתי, הגיתיים והגיבורים – כלומר שכירי החרב של דוד

 שיכריעו את המערכה נגד אבשלום.

דוגמה לנאמנות יש עת אחשורוש מלך פרס בטח לחלוטין בשכירי החרב היונים שלו בעת המסע ליון (ציטוט): ובחששותיך שמא יערקו היונים, יש לנו עדות חותכת... שהלכו אחר דריוש (הראשון. אבי אחשורוש) נגד הסקיתים, שהרי אז היה אובדן כל הצבא הפרסי או קיומו בידיהם. והם גילו אמון וצדק ולא פגעו בנו... (סוף ציטוט. הרודוטוס ז' 52).

עוד דוגמה לנאמנות יש במקרה של החיילים היהודים מיב. מדובר על מושבת חיילים יהודים בתקופה הפרסית באי יב, שליד אסואן של ימנו. בְּפֶרֶק עתידי נרחיב עליהם. רק אזכיר כי במקום היה מקדש לה' אלהי ישראל. הנה זרקתי לכם גריין. טיזר בלעז. וְכָך נכתב באחת האגרות. תרגום חופשי מארמית (ציטוט): דגלים (כלומר יחידות צבאיות) של המצרים מרדו, אנחנו, משמרתנו לא עזבנו, וּדְבַר חבלה לא נמצא בנו (סוף ציטוט). כלומר המצרים מרדו בפרסים, אבל היהודים לא.

תחום רגיש בִּמְיוּחד בו נדרשת נאמנות מוחלטת הוא תחום שומרי הראש. שומרי הראש הם אחד מהאמצעים של השליט לשמור על חייו, מפני חורשי רעתו וחומדי כסאו. לעיתים העדיפו השליטים שומרי ראש זרים, דווקא בשל זרותם. אין להם ענין בִּתְכָכֵי הֶחֵָצר, ולא פעם הם נמצאים בסביבה עוינת ומקיימים יחסי סימביוזה עם השליט. הוא זקוק להם, ואילו הם זקוקים לו.

כך למשל אכיש מלך גת מינה את דוד לשומר ראשו (ציטוט): וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ, כָּל-הַיָּמִים (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ח 2).

יוסף בן מתתיהו הסביר את 'הכרתי והפלתי' כשומרי ראש (קדמוניות ו' 5 ד).

כך אסרחדון בן סנחריב מלך אשור העסיק שומרי ראש מדים (אל נכון כלקח מרצח אביו, רצח בו היו מעורבים שומרי הראש של סנחריב. ואני מזכיר את פרק 71 על רצח סנחריב. בדף הפרק שמתי קישור).

בעבר המדים נחשבו כוסלים של אסרחדון. אולם כיום ברור כי אין זה נכון. וכך נכתב בחוזה, בנוגע לשומרי הראש (ציטוט): (אם) לא תשמרוהו בעיר ובשדה. (אם) לא תלחמו ותמותו עליו... אם אתם לא תשמרו את אשורבניפל בן המלך יורש העצר (סוף ציטוט).

הרודוטוס סיפר על המתיישבים היונים ששכר פסמתיך מלך מצרים (ציטוט): בזמן מאוחר יותר הוציא אותם (את היונים והקרים) משם המלך אמסיס (הוא פסמתיך), הושיב אותם ליד ממפיס ועשה אותם שומרי ראשו מפני המצרים (סוף ציטוט. הרודוטוס ב 154).

          השיקול הכלכלי נחלק אף הוא לשיקולי משנה. השיקול הראשון הוא עלות מול תועלת. הכנסות מול הוצאות. צור הייתה עיר מסחר ימית עשירה בצורה בלתי רגילה. אנשי צור היו מומחים בשיט. אבל לוחמת יבשה לא הייתה הצד הֶחָזָק שלהם. בקינת יחזקאל על צור, נמנים בעלי מלאכה בשירות צור, בינהם בולטים שכירי החרב (ציטוט): פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ; מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ-בָךְ, הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ.  יא בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ, עַל-חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב, וְגַמָּדִים, בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ (סוף ציטוט. יחזקאל כ"ז 10 – 11).

פרסים, לודים (מלידיה שבמרכז תורכיה) ופוטים (מאזור לוב ככל הנראה) היו חיילים בשירות צור. בני ארוד (עיר בצפון לבנון של ימנו) שמרו בחומה, וגמדים שמרו במגדל. הגמדים הללו הם אנשי כומידי (כמיד א-לוז של ימנו בבקעת הלבנון). הפרשנים שהתקשו בהבנת התיבה 'גמדים' נזכרו במידת האורך גומד (הנזכרת בסיפור אהוד בן גרא), ופירשו את הגמדים כאנשים באורך גומד. כלומר נמוכים מאוד. מכאן המשמעות המודרנית למילה 'גמד'.

החשבון הוא פשוט. צורי סוחר מכניס כסף רב יותר (בקיזוז שכר השכירים) מאשר צורי במגדל השמירה.

גם אנשי קרתגו, המושבה הצורית בִּצְפון אפריקה נהגו כך בעת המלחמות הפוניות. במלחמה הפונית השניה למשל, צבא חניבעל הורכב ממגויסים אפריקנים, לא קרתגנים, ושכירי חרב שונים כגאלים, ספרדים ובליארים.

מצב דומה היה גם באתונה, עיר נוספת בעלת אוריאנטציה ימית. בדיון בין אויבי אתונה בעת מלחמת הפלופונס נאמר (ציטוט): במלווה זה יהיה בידנו להסיר מאחוריהם (האתונאים) על ידי שכר גדול יותר, את יורדי הספינות השכירים שלהם. כי כוחם הצבאי של האתונאים יותר משהוא יליד ביתם, מקנת כספם הוא (סוף ציטוט. תוקידידס א' 121).

זה מזכיר את צור ככתוב: יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד, הָיוּ שָׁטִים לָךְ (יחזקאל כ"ז 8).

לא תתפלאו לשמוע, שכל מי שויתר על צבא העם ובחר בצבא מקצועי בלבד – הובס. לשכירי החרב לעולם לא תהיה את המחויבות של צבא העם.

          הזכרתי קודם כי הכשרת השכירים עולה ממון רב ואורכת זמן. לפעמים בתום המערכה נותרים חיילים מאומנים ומיומנים, בעלי ערך צבאי וְכַלְכָּלִי רב. חסרונם היחיד הוא השתייכותם לצד שהפסיד. לא פעם הצד המנצח התעלם מחסרון שולי זה, וגייס לִצְבאו שבויים בעלי מקצוע נדרש. האויב של אתמול הוא החייל שלי היום.

מבחינת השליט הוא זכה בחיילים מן המוכן, כשלא הוא שילם את עלות הכשרתם. מבחינת החיילים, יש להם מקום עבודה חדש, שמשלם להם את החשבונות. כדברי המימרה התלמודית: זה נהנה וזה לא חסר.

כבר רעמסס השלישי גייס שבויים לִצְבַא מצרים (ציטוט): נתפסו כולם (גויי הים הכוונה) והובלו בשבי מצרימה כחול הים. יישבתים במצודות כשהם נשבעים בשמי (סוף ציטוט. פפירוס האריס א').

אין לנו עדויות שבישראל נהגו לגייס שבויים. יש הרואים במעשי דוד רמז אפשרי לגיוס שבויים. במלחמת דוד בארמים נכתב (ציטוט): וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת פָּרָשִׁים, וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, אִישׁ רַגְלִי; וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת-כָּל-הָרֶכֶב, וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב (סוף ציטוט. שמואל ב' ח' 4). מה דוד עשה במאה רכב? השלים אבדות? האם הוא יכול היה להפעיל את המרכבות ללא צוותים מיומנים? האם היה לדוד בכלל חיל רכב? האם שבויים ארמים הקימו את חיל הרכב הישראלי? מיעוט הידיעות בנושא מאפשר לנו לשער מה שאנחנו רוצים 😊

סרגון השני מלך אשור, התפאר שהוא כבש את שומרון. במסגרת דבריו נכתב (ציטוט): השומרונים יצאו לקרב... נלחמתי בהם. 27290 אנשים יחד עם מרכבותיהם ואלי מבטחם מניתי כשלל. מתוכם גייסתי 200 (ובנוסח אחר: 50) מרכבות לחיל מלכותי (סוף ציטוט. מנסרת כלח).

סנחריב בן סרגון השני אף הוא גייס שבויים מיהודה לִצְבָאו. באחד מתבליטיו נראים חיילים, אולי שומרי ראשו, בעלי כובעים המזוהים כְּכוֹבָעים יהודאים. אולם בִּדְבָריו לאחר מסעו לארץ יהודה נכתב הדבר במפורש (ציטוט): וחזקיהו עצמו מורא הוד מלכותי המם אותו, והוא שלח אחרי לנינוה עיר מלכותי עם ה-urbi והחיל הנבחר שלו (סוף ציטוט. מהדורת האנאלים של סנחריב).

המונח urbi הובן בצורות שונות, אך בכל המקרים מדובר בִּיחִידָה צבאית כלשהי. סנחריב גייס לצבאו יחידה צבאית מצבא יהודה. לא מן הנמנע כי היו אלה שכירי חרב זרים, שהתחילו לקבל משכורות ממעסיק עשיר יותר.

אפשר שגם נבוכדנאצר מלך בבל נהג כך, לאחר גלות יהויכין בשנת 597 לפני הספירה (ציטוט): וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה, וְכָל-הֶחָרָשׁ, וְהַמַּסְגֵּר... דלגתי קצת.  טז וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים, וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף--הַכֹּל, גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה; וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה, בָּבֶלָה (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ד 14 - 17). אמנם לא נאמר במפורש שהבבלים גייסו אותם לצבא, וּבָרוּר שמטרת ההגליה הייתה להרחיקם מארץ יהודה קודם כל, ובכך לצמצם סכנת מרד נוסף, אבל בהחלט עולה על הדעת, שבבבל גיבורי החיל והגיבורים עושי המלחמה עסקו במקצועם הקודם.

גם הרודוטוס כתב על גיוס שבויים (ציטוט): בצי היו הפניקים הששים לקרב ביותר, אך עמם הפליגו אנשי קפריסין שהוכנעו זה עתה (סוף ציטוט. הרודוטוס ו' 6).

          יש והשליט טרוד במספר בעיות צבאיות בו זמנית. במצב זה לא מן הנמנע כי השליט יניח לשכירי החרב לטפל בבעיות המשניות, בעוד הוא עסוק בבעיות העיקריות.

כך רעמסס הג' שלח את גויי הים למצודות הגבול, ועסק בענייניו הדחופים יותר (ציטוט): אני יישבתים במצודות... (סוף ציטוט. פפירוס האריס א'). גיוס איכר לשבת במצודה יעלה יותר לְכַלְכַּלַת המדינה מאשר העסקת שכירי חרב כשומרי הגבול.

בצקלג פעל דוד לפי האינטרסים של אכיש מלך גת. לכאורה (ציטוט): וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו, וַיִּפְשְׁטוּ אֶל-הַגְּשׁוּרִי והגרזי (וְהַגִּזְרִי) וְהָעֲמָלֵקִי... דלגתי קצת וַיָּשָׁב, וַיָּבֹא אֶל-אָכִישׁ. י

 וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אַל-פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם? וַיֹּאמֶר דָּוִד, עַל-נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל-נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי, וְאֶל-נֶגֶב, הַקֵּינִי... עוד דילוג  כֹּה-עָשָׂה דָוִד, וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ, כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים.

יב וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ, בְּדָוִד לֵאמֹר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ז 8 – 12).

אכיש הניח לדוד לנהל תגרות גבול מקומיות נגד צבא שאול לכאורה, בעוד הוא, אכיש, מתכונן לעימות המתקרב עם הישראלים.

בשלהי ממלכת יהודה ישנם שכירי חרב ממוצא יוני במצודת הגבול בערד. בחרסי ערד (להם יוקדש פרק מיוחד) נזכרו הכיתיים, שהיו שכירי חרב יונים מכיתיון שבקפריסין. הם נזכרו בעיקר בנוגע לאספקה (ציטוט): אל אלישיב, ועתה נתון לכיתיים יין ב(ת) \ (השלמה: הין. מידת נפח לנוזל) /// וכתוב שֵם היום. ומעוד הקמח הראשון תַּרְכִּב | 1 קמח לעשות להם לחם. מיין האגנות תתן  (סוף ציטוט. ערד 1). (אל אלישיב ועת נתנ לכתימ יין ב \ /// וכתב שמ הימ ומעד קמח הראשן תרכב || קמח לעשת להמ לחחמ מיינ האגנת תתנ).

יש עוד דוגמאות אך הענין ברור.

          ברור שלשכירי החרב יש גם חסרונות. מקיאבלי הפילוסוף – מדינאי מתקופת הרנסנס, תיאר את חסרונותיהם בצורה שנונה (ציטוט): צבא של שכירי חרב או חילות עזר הם חסרי תועלת ומסוכנים. ואם יעמיד מישהו את ממלכתו על תמיכת שכירי החרב לעולם לא יהיה מעמדו איתן וּבָטוּחַ. כי הם מפולגים ושאפתנים, חסרי משמעת ולא נאמנים. הם אמיצים מול ידידים אך פחדנים מול אויב. אין בהם... נאמנות לאדם. הכשלון נדחה ככל שדוחים את ההתקפה. בעת שלום בוזזים שכירי החרב את ארצך, שבעת מלחמה בוזזים אותה חילות האויב. הסיבה לכל זה היא, שאין בשכירי החרב שום משיכה נפשית וגם לא כל סיבה אחרת שתחזיק אותם במערכה. חוץ ממשכורת עלובה. ומשכורת זו לא די בה להפיח בהם רצון למות למענך. הם בהחלט מוכנים להיות חייליך כל עוד אינך במצב מלחמה. אולם בִּפְרוֹץ מלחמה כל רצונם הוא לברוח או להסתלק... (סוף ציטוט. הנסיך. פרק 12).

החשש העיקרי הוא העברת נאמנותם לפתע. שימו לב מה סופר על צבא הפלשתים לפני מלחמת מכמש. בִּצְבָא פלשת היה גורם (בין אם מדובר בשכירי חרב ובין אם לאו), שברגע האמת, לאחר התקפת הפתע של יהונתן, הצטרף לאויב (ציטוט): וְהָעִבְרִים, הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה, סָבִיב; וְגַם-הֵמָּה, לִהְיוֹת עִם-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עִם-שָׁאוּל, וְיוֹנָתָן (סוף ציטוט. שמואל א' י"ד 21).

זכר 'יום מכמש' היה טרי, עת הפלשתים התארגנו לקראת קרב הגלבוע (ציטוט): וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאלב וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים, לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה--עִם-אָכִישׁ(הם שומרי ראשו למעשה) ג וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה? וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל-שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲלוֹא-זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ-זֶה שָׁנִים, וְלֹא-מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה, מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.  ד וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת-הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל-מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא-יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא-יִהְיֶה-לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה; וּבַמֶּה, יִתְרַצֶּה זֶה אֶל-אֲדֹנָיו--הֲלוֹא, בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם.  ה הֲלוֹא-זֶה דָוִד, אֲשֶׁר יַעֲנוּ-לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר:  הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ט 1 - 5).

שרי הפלשתים לא הבינו מדוע העברים הבוגדנים הללו יוצאים עמם למלחמה בשאול מלך העברים. ועוד דוד!!! טוב שלא...

הרודוטוס הזכיר את פאנס, שכיר חרב מהליקרנסוס, שערק מאמסיס מלך מצרים אל כנבוזי קיסר פרס, ובגידתו חרצה את גורל המצרים לתבוסה (ג' 4).

יש והשכירים מחליטים לא לציית לִמְשַלֵּם שכרם. אי הציות עלול לשבש את תכניות השליט. כך כתב הרודוטוס (ציטוט): הורה (כנבוזי הכוונה)  לצי להפליג לקרתגו. אך הפניקים סרבו (עקב שבועה קודמת)... עם סירוב הפניקים שאר הצי כבר לא היה כשיר למסע (סוף ציטוט. הרודוטוס ג' 19).

גם כורש הצעיר, זה מהפרק עשר, אני שמעתי עשר, נאלץ להתמודד עם חייליו המרדנים (ציטוט): כאן נשתהה כורש... כי החיילים סרבו להמשיך בדרכם, שכן חשדו שהם הולכים על המלך, וטענו שלא לשם כך שכרום (סוף ציטוט. אנאבסיס א' 3 – 4).

מצב מורכב עלול להיווצר בעיר עליה הוטל מצור, ובה יש חיל שכירים משמעותי. הם עלולים להשתמש בְּכוֹחָם ואיכותם על מנת להשתלט על העיר, ועל מאגרי המזון שבה, ולנהל משא ומתן עצמאי, ואף להסגיר את העיר לידי האויב. לא נעים.

          יש וּקְשָיים כלכליים גורמים לשוכר שלא לשלם לשכירים. הם מצדם יכולים לשבות, לערוק או לעשות שפטים בִּמְשַלם שכרם.

בתום המלחמה הפונית הראשונה בין רומא לקרתגו, השכירים הקרתגנים תקפו את קרתגו בִּדְרִישָה לתשלום שכרם, עוררו ערים נוספות בצפון אפריקה למרוד בקרתגו, וגרמו בסופו של דבר להפסד סרדיניה (פוליביוס א' 65 – 84)

בנבואת יחזקאל על מצרים הוא הזכיר את הקשיים של נבוכדנאצר מלך בבל עקב כשלונו לכבוש את העיר צור העשירה (ציטוט):  בֶּן-אָדָם, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת-חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדוֹלָה אֶל-צֹר... דלגתי קצת וְשָׂכָר לֹא-הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ, מִצֹּר, עַל-הָעֲבֹדָה, אֲשֶׁר-עָבַד עָלֶיהָ. יט לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ, וּבָזַז בִּזָּהּ, וְהָיְתָה שָׂכָר, לְחֵילוֹ (סוף ציטוט. יחזקאל כ"ט 18 - 19).

נבואה זו לא התגשמה, כיון שהבבלים לא כבשו את מצרים.

אצל הרודוטוס סופר על הפרסים שבשל מחסור בכסף הפסיקו את המצור על נקסוס (הרודוטוס ה' 34).

          דברנו על שכרם של השכירים, אך מה היה שכרם בכלל? ממה הוא הורכב?

השכירים זכו לשכר בִּשְלוֹשה אופנים שונים: תשלום, שלל ומענקי קרקע.

התשלום נחלק לשניים. תשלום מראש ולאחר מעשה. כאשר מדובר בשכירים לפרקי זמן קצרים, השכירים מקבלים את שכרם מראש, מבצעים את המשימה ושבים כלעומת שבאו. כך סופר על אבימלך בן גדעון (ציטוט): וַיִּתְּנוּ-לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף, מִבֵּית בַּעַל בְּרִית; וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ, אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים, וַיֵּלְכוּ, אַחֲרָיו (סוף ציטוט. שופטים ט' 4).

באתי, קבלתי, רצחתי.

כך גם אמציה מלך יהודה לקראת המסע נגד אדום (ציטוט): וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל, מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל--בְּמֵאָה כִכַּר-כָּסֶף (סוף ציטוט. דברי הימים ב' כ"ה 6).

אם כי בסופו של דבר אמציה לא נזקק לִשְכִירָיו הישראלים.

לעומת התשלום החד פעמי עומד התשלום הקבוע. כך סופר על המצור האתונאי על פוטידיאה בעת מלחמת הפלופונס (ציטוט): כי על פוטידיאה צרו הוֹפְּלִיטִים (חיילים בעלי חימוש כבד) בעלי שני אדרכמונים (אחד לו עצמו כל יום, ואחד לנושא כליו)... והמלחים אף הם קיבלו כולם אותו שכר (סוף ציטוט. תוקידידס ג' 17).

אף במסע הרבבה של כורש הצעיר נזכר ענין התשלום הקבוע מספר פעמים (אנבסיס ה' 6).

שיטה נוספת היא שלל כאמור. יתרונות השיטה ברורים: השליט לא מוציא כסף מכיסו ואילו לשכירים יש מוטיבציה רבה יותר.

בספר ישעיה במשא בבל יש דוגמה ללוחמים חסרי מוטיבציה כספית, ולכן מסוכנים יותר (ציטוט): הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם, אֶת-מָדָי, אֲשֶׁר-כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ, וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ-בוֹ (סוף ציטוט. ישעיה י"ג 17).

בנבואה על צור הבטיח יחזקאל (ציטוט): וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ, וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ (סוף ציטוט. יחזקאל כ"ו 12).

והזכרנו את הנבואה על בבל, בנוגע לִשְלַל מצרים ככתוב: וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ, וּבָזַז בִּזָּהּ.

גם תוקידידס הזכיר את ענין השלל (ציטוט): במסעו (של סיטאלקיס) לא אבד לו איש מצבאו... ולא עוד, שנוספו לו לוחמים. כי רבים מהתראקים העצמאים נלוו אליו לשם שוד בלי שנקראו (סוף ציטוט. תוקידידס ב' 98).

מענק קרקע הוא נדיר למדי, אך נזכר פה ושם. מדובר בִּגְמוּל הניתן רק למי שהשתקע במקומו הֶחָדָש. לאחר שנכו השני, המוכר גם בשמו היוני פסמתיך, מלך מצרים תפס את השלטון סופר (ציטוט): ליונים ולקרים שעזרו לו נתן פסמטיכוס אדמות לִמְגוּרִים (סוף ציטוט. הרודוטוס ב' 154).

אף בכתובת שעל ארון הקבורה של אשמנעזר השני (מלך צידון מהמאה החמישית לפני הספירה) נזכר מענק קרקע (ציטוט. בתרגום חופשי מארמית): יתן לנו אדון המלכים (כלומר המלך הפרסי) את דור ויפו, ארצות הדגן האדירות. אשר בשדה שרון (סוף ציטוט. יתנ לנ אדנ מלכמ אית דאר ויפו ארצת הדגנ האדרת אש בשד שרנ).

במקביל לִכְתיבת (הכ"ף רפה) הפרק, אני קורא גם את ספרם המעולה של נתן וסרמן ויגאל בלוך 'האמורים' על מסופוטמיה בין 2000 ל-1500 לפני הספירה. ספר שעוד יניב פרקים רבים להסכת. והנה נתקלתי במכתב ששלח מלך אורוךּ (עיר בדרום מסופוטמיה) בחור בשם אַנַם בנו של האיש בעל השם המעניין: אילן - שֶמָאָה אל סין מובליט מלך בבל, בנוגע לצבא הבבלי, שחנה באורוך (כבעלי ברית) (ציטוט): הם (חיילי בבל) ביצעו את ההוראה אשר נתת להם. הם איישו את המבצרים וחיזקו אותם.  (נשבע אני בשם) אישתר ומרדוך המכירים אותך (אישתר ומרדוך הם האלים הראשיים בבבל. לכן מלך אורוך נשבע בשמם דווקא) שאת דמי השכירות של צבאך הכנתי, וש(אדמות המוענקות תמורת) שירות הועמדו לרשותם ביושר (סוף ציטוט).

          הזכרנו את השכר, אך מֶה היו מניעי השכירים. מדוע מוכן אדם לחרף נפשו ולהסתכן בִּפְצִיעָה או מות ולהיות שכיר חרב?

המניע העיקרי הוא המניע הכלכלי. שכר נאה הוא תמריץ מצוין על מנת להסתכן במות. הזכרנו בפרק הקודם את האילוץ הכלכלי שגרם לִיוָנִים רבים להפוך לשכירי חרב. כך כתב הרודוטוס על מסע כנבוזי קיסר פרס למצרים (ציטוט): כשקמביסס (הוא כנבוזי) בן כורש יצא על מצרים, באו לשם גם יונים רבים. חלקם כנראה לשם מסחר, אחרים כשכירי חרב, ואחרים גם כדי לראות את הארץ (סוף ציטוט. הרודוטוס ג' 139).

גם במסע הרבבה ובמלחמת הפלופונס נזכר המניע הכלכלי (אנבסיס ו' 4, ז' 1).

מניע נוסף הוא מניע חברתי – פוליטי. מדובר בַּאֲנָשִים שמסיבה כלשהי נפלטו אל שולי החברה (כמו יפתח הגלעדי) או ברחו מאימת השלטון (כמו דוד), והשכירו עצמם לכל המרבה במחיר. מניע חברתי נזכר בנוגע לאנשי דוד (ציטוט): וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ב 2).

גולה נוסף העובד כשכיר חרב הוא איתי הגיתי בשירות דוד (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אִתַּי הַגִּתִּי, לָמָּה תֵלֵךְ גַּם-אַתָּה אִתָּנוּ; שׁוּב וְשֵׁב עִם-הַמֶּלֶךְ כִּי-נָכְרִי אַתָּה, וְגַם-גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ (סוף ציטוט. שמואל ב' ט"ו 19).

עדות למניע פוליטי יש בפיסקה מתוך אנבסיס בנוגע לקויראטדאס (ציטוט): הלה היה סובב את יון לא מפני שהוגלה ממולדתו (מכאן אנו למדים שאחרים סבבו את יון כי הוגלו ממולדתם) אלא מפני שהשתוקק להיות מצביא (סוף ציטוט. אנבסיס ז' 1).

מניע נוסף הוא מניע אישי. כלומר מה שלא כלכלי או חברתי פוליטי. במסע הרבבה נזכר פרובסיניוס הבויאוטי (ציטוט): (הוא) הצטרף להרפתקה זו של כורש. והוא ציפה שעל ידי כך יעשה לו שם גדול וירכוש לו עוצמה גדולה וּנְכָסִים מרובים (סוף ציטוט. אנבסיס ב' 6). אותו קויראטאדאס שהוזכר לעיל סבב ביון כדי לעשות לו שם.

          את השכירים ניתן לחלק לשני סוגים: לְפֶרֶק זמן קצר וּלְפֶרֶק זמן ארוך.

שכיר לפרק זמן קצר נשכר על מנת לבצע משימה אחת וזהו. הזכרנו את אבימלך בן גדעון ואת אמציה מלך יהודה. בפרק שעבר הזכרנו את העמונים ששכרו את מלכי ארם, ואת מלכי החיתים שלכאורה נשכרו על ידי מלך ישראל בעת המצור הארמי על שומרון. אין צורך לחזור על כך.

שכיר לפרק זמן ארוך מקבל תשלום קבוע ויציב. יש והוא בעל משפחה (ואולי נישא לִמְקומית).  דוד הביא את משפחתו אל גת (ציטוט): וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם-אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ:  דָּוִד, וּשְׁתֵּי נָשָׁיו, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת, וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת-נָבָל הַכַּרְמְלִית (סוף ציטוט. שמואל א' כ"ז 3).

גם איתי הגתי ואנשיו היו בעלי משפחות בירושלים (ציטוט): וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי, וְכָל-אֲנָשָׁיו, וְכָל-הַטַּף, אֲשֶׁר אִתּוֹ (סוף ציטוט. שמואל ב' ט"ו 22).

אם לשכיר יש משפחה בִּמְקוֹם שירותו הרי הוא אינו סובל מִגַּעֲגוּעִים אל משפחתו, ולשוכר יש אמצעי לחץ מצוין על השכיר. אולם לא תמיד אשה וִילָדִים הם ערובה לצייתנות השכירים. הרודוטוס סיפר על חייליו, המצרים דווקא, של נכו השני – פסמתיך, שברחו (ציטוט): כששמע זאת פסמטיכוס רדף אחריהם. ובהשיגו אותם התחנן בפניהם (שיחזרו)... ולא נתן להם כי יעזבו את אליהם... ואת נשיהם וילדיהם... אחד מהם הראה על ערוותו ואמר: במקם אשר היא תהיה, שם יהיו להם גם ילדים, גם נשים (סוף ציטוט. הרודוטוס ב' 30).

בפרק הבא הבא נדון בשכירי החרב במקרא

 

 

נגישות