Skip to content

פרק 150 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

 

          ניתן לסווג את חיל השכירים בישראל לפי כמה מדדים. המדד הראשון הוא המדד המקצועי: חיל רגלים לעומת חיל רכב (הכולל פרשים). מדד שני הוא מדד הזמן: הממלכה המאוחדת והממלכה המפולגת. הערה: אני יודע שיש בעיה בהגדרות הללו. גם לפי המקרא לא הייתה ממלכה מאוחדת, אלא שתי יחידות פוליטיות (ישראל וִיהוּדָה) תחת כתר אחד. ואם לא הייתה ממלכה מאוחדת אז גם אין מפולגת. אבל כיון שמושגים אלה שגורים על הלשון אשתמש בהם.

על מנת להבהיר את מסגרת הזמנים הרי הממלכה המאוחדת מתייחסת לשאול, דוד ושלמה. אנקוב בתאריכים עגולים למען הנוחות, משנת 1020 ועד 930 לפני הספירה. הממלכה המפולגת מתייחסת לממלכת ישראל עד חורבנה בשנת 722 לפה"ס וממלכת יהודה עד חורבנה בשנת 586 לפני הספירה.

מובן ששכירי חרב קיימים רק בשירותה של ממלכה. ממלכה לה יש את המשאבים וחשוב לא פחות את הצורך, להחזיק חיל שכירים. חיל שכירים צריך שכר קבוע, אימון וציוד לחימה יקר.

חברה שבטית, מעצם אופיה המבוזר, אינה יכולה לגייס את המשאבים הנדרשים לצורך אחזקת שכירים. רק ממלכה יכולה לגייס משאבים בִּכְפִיָּה. מה שמכונה 'מסים'.

חיל הרגלים הוא בעל מספר מאפיינים הגוזרים את מרכיביו: החייל הרגלי כשמו כן הם, הולך ובעיקר נלחם כשרגליו על הקרקע. הוא נושא את ציודו על גופו, דבר המשפיע על מהירותו וזריזותו. חַיָּל זה הוא לרוב בעל מיומנויות בסיסיות: הכאה, השלכה, דקירה וחיתוך.

יוצא אפוא, שהכשרת חַיָּל רגלי דרשה פחות זמן ומשאבים מאשר לוחם בחיל הרכב. המשמעות היא, שעיקר הצבא הרגלי הורכב מִמְּגוּיְסֵי חובה. אולם המקורות המקראיים מראים כי היה בישראל חיל רגלים מקצועי, שענה על חסרונות הצבא העממי כגון: מיומנויות נדרשות (קליעה בקשת, סיוף ועוד), אורך נשימה כלכלי, ונאמנות.

ניתן לדבר על שכירי חרב בישראל מימי שאול לכל המוקדם. שאול הפסיק להתבסס על הצבא העממי בלבד והקים צבא קבע (ציטוט): וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין; וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו... דלגתי הרבה. לסוף הפרק הבא  וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל-פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל; וְרָאָה שָׁאוּל כָּל-אִישׁ גִּבּוֹר, וְכָל-בֶּן-חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ, אֵלָיו (סוף ציטוט. שמואל א' י"ג 2 - י"ד 52).

חיל שכירים בִּמְלוֹא מובן המילה מופיע בִּימֵי דוד. שאול עסק במלחמות שחרור מעול הפלשתים, ולא חרג מגבולות ממלכתו (קרב מכמש, קרב עמק האלה וקרב הגלבוע). דוד כבר לחם וְכָבַש שטחים מחוץ לארץ ישראל. וכשאתה בחור בעל שאיפות התפשטות – אתה צריך צבא חזק. אתה צריך גרעין שכירים איתן. לדוד היו שלוש יחידות שכירים בהן נדון להלן: הכרתי והפלתי, הגתיים והגיבורים.

          נתחיל בכרתי והפלתי. בידיעה על המנהל המלכותי של דוד מצאנו (ציטוט): וּבְנָיָהוּ, בֶּן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי, וְהַפְּלֵתִי (סוף ציטוט. שמואל ב' ח' 18). ראוי לתקן ל'על הכרתי והפלתי' לאור חילופי נוסחאות במקומות אחרים במקרא (שמואל ב' כ' 23, ודברי הימים א' י"ח 17).

במקרא כרתים קשור לפלשתים (ציטוט): הוֹי, יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם--גּוֹי כְּרֵתִים; דְּבַר-יְהוָה עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךְ, מֵאֵין יוֹשֵׁב (סוף ציטוט. צפניה ב' 5).

ה'כרתי' הוא שם קיבוצי לאנשים שבאו מכרתים (בין אם מדובר ב'כפתור' המקראית ובין אם לאו). לגבי 'הפלתי' הדעה הרווחת היא שמדובר בשיבוש של פל(ש)תי. נראה שמעתיק כלשהו לא רווה נחת שדוד ביסס את שלטונו על הפלשתים הערלים, והשמיט אות אחת מהשם. יש הסבורים כי שמם נגזר מהמילה היונית pelth – שמשמעה 'מגן קל'. כלומר הם חיילים קלי זין, כְּבִיטּוּי שנזכר בְּפֶרֶק מֶהֶעָבָר. אני הייתי מקשר אותם, אם כבר, למילה 'הופליט' (opliths) חיל בעל ציוד כבד. הרי חיילים קלים היו לדוד כאוות נפשו. אבל אני מעדיף את תאוריית השי"ן שנפלה.

לא ברור מה היה תפקידם. בתרגום יונתן הם תוארו כ'קשתיא וקלעיא' כלומר קשתים וקלעים. דהיינו חיילים בעלי מיומנות מסוימת. יוספוס פלאביוס תיאר אותם כשומרי ראשו של דוד (קדמוניות ו' 5. ד'). דבר זה עולה על הדעת לאור תפקידם במרד אבשלום. להלן.

פרשן המקרא הֶחָבִיב עלי, אהרליך, יהודי גרמני שכתב פירוש בסוף המאה ה-19, תיאר בחדות האופיינית לו את המצב (ציטוט): וכרתי ופלתי שלא נמצא בכל המקרא כי אם אצל דוד... רבים הפירושים שאמרו בו... ואין דברי האחד טובים מדברי חברו. כי כולם אומרים מאומד ולא מדעת. ואני לא ידעתי לאמר בו דבר ובלבד שממה שני השמות האלה נזכרים תמיד יחד... נראה לי שאחד מהם נשתנה מעיקרו על מנת להשתוות אל חברו במבטא (כלומר השי"ן נפלה לפלשתי והפכה לפלתי)... והדבר למד מענינו שכרתי ופלתי חיל שומר ראש למלך (סוף ציטוט).

במקרא סופר שהכרתי והפלתי סייעו לדוד לשמור על שלטונו בשני מקרים, ועזרו להמלכת שלמה במקרה נוסף.

המקרה הראשון הוא בעת מרד אבשלום עת הכרתי והפלתי אבטחו את בריחת דוד מירושלים (ציטוט): וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל-הָעָם, בְּרַגְלָיו; וַיַּעַמְדוּ, בֵּית הַמֶּרְחָק.  יח וְכָל-עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל-יָדוֹ, וְכָל-הַכְּרֵתִי וְכָל-הַפְּלֵתִי; וְכָל-הַגִּתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, אֲשֶׁר-בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת, עֹבְרִים, עַל-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. שמואל ב' ט"ו 17 – 18).

בתיאור הקרב המכריע נגד צבא אבשלום הם לא נזכרו כמי שנטלו חלק בקרב. הרעיון שהם שומרי ראשו של דוד מקבל חיזוק מכך, שהרי הם לא יצאו לקרב כי הם שמרו על דוד.

המקרה השני בו הכרתי והפלתי עזרו לדוד לשמור על שלטונו היה בעת מרד שבע בן בכרי (ציטוט): וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי, מִן-אַבְשָׁלוֹם; אַתָּה קַח אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ, וּרְדֹף אַחֲרָיו--פֶּן-מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת, וְהִצִּיל עֵינֵנוּ.  ז וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים; וַיֵּצְאוּ, מִירוּשָׁלִַם, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי (סוף ציטוט. שמואל ב' כ' 6 - 7).

המאבק על ירושת הכסא תבע קרבנות. בפרק עתידי על סיפור ירושת הכסא נרחיב בענין. בנו בכורו של דוד, אמנון בן חגית, נרצח על ידי אבשלום כִּנְקָמָה על אונס תמר. בנו השני כלאב בן אביגיל אשת נבל הכרמלי נזכר ונעלם מהמקורות. השלישי אבשלום בן מעכה הוצא להורג על ידי יואב. הבא בתור היה אדניה בן חגית. אדניה החל לנהוג מנהגי מלכות ואף דאג לטקס הכתרה (מלכים א' א' 5 – 10). בעזרת תמרונים ומניפולציות הצליחה בת שבע לגרום לכך שהבן שלה, שלמה, יוכרז כיורש העצר. שלמה הבין שללא כח צבאי שיתמוך בטענתו לכס, ספק אם דברי דוד יצאו מהכח אל הפועל. כח זה היה הכרתי והפלתי (ציטוט): וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וַיַּרְכִּבוּ אֶת-שְׁלֹמֹה, עַל-פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד; וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ, עַל-גִּחוֹן (סוף ציטוט. מלכים א' א' 38).

הכרתי והפלתי נזכרים רק בקשר לדוד, אך יש הסבורים כי הכרתי לפחות המשיך הלאה, בהשמטת אות. בסיפור הקשר נגד עתליה נזכרה יחידה צבאית בשם 'הכרי'. אז אולי נפלה פה הת"ו. אולי. על הכרי נדבר להלן.

הקבוצה השניה הם הגתיים. במקרה שלהם מוצאם ברור מהעיר גת פלשתים. דוד היה בשירות מלך גת, ואנשים מגת היו בשירותו. חוק שימור החומר. בדומה לכרתי והפלתי גם הגתיים בראשות מפקדם איתי, סייעו לדוד לשמור על שלטונו בעת מרד אבשלום. הגיתיים יצאו עם דוד מירושלים (וציטטנו את הפסוק מקודם, וכן דנו בנושא בחלק ב' של הפרק) ובעת הקרב המכריע סופר (ציטוט): וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת-הָעָם, הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד-יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב, וְהַשְּׁלִשִׁת, בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי (סוף ציטוט. שמואל ב' י"ח 2).

הקבוצה השלישית והמסקרנת מכל, לה נקדיש פרק מיוחד, הם הגיבורים. רוב הגיבורים נזכרים ב'רשימת גיבורי דוד' (שמואל ב' כ"ג 8 – 39, דברי הימים א' 10 – 47). חלק מגיבורי דוד קיבלו קידום מרשים, ובספר דברי הימים (א' כ"ז 1 – 15) הם מפקדי מחלקות המילואים של דוד. המונח 'מחלקה' הוא מקראי, אבל מדובר ביחידות של 24 אלף איש. לא מחלקה במובן הצבאי של ימינו.

הגיבורים נזכרו בדיכוי מרד שבע בן בכרי, יחד עם הכרתי והפלתי, בפסוק שקראנו קודם.

בעת המלכת אדניה הם לא נמנו על הקרואים (ציטוט): וַיִּהְיוּ דְבָרָיו (של אדניה) עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן; וַיַּעְזְרוּ, אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה.  ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע (שהוא מפקד הכרתי והפלתי)  וְנָתָן הַנָּבִיא, וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, וְהַגִּבּוֹרִים, אֲשֶׁר לְדָוִד--לֹא הָיוּ, עִם-אֲדֹנִיָּהוּ.  ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ, צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל; וַיִּקְרָא, אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.  י וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו--לֹא קָרָא (סוף ציטוט. מלכים א' א' 7 – 10).

בתיאור המלכת שלמה לא נזכרו הגיבורים, ולא ברור מה היה תפקידם בכח. אך לאור העדרותם מהמלכת אדניה, והצמדתם לִבְנָיהו בן יהוידע, ניתן לשער כי הגיבורים שירתו את שלמה. אפשר שהם נרמזים כשומרי ראשו בשיר השירים דווקא (ציטוט):  הִנֵּה, מִטָּתוֹ  שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, סָבִיב לָהּ:  מִגִּבֹּרֵי, יִשְׂרָאֵל.  ח כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה; אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת (סוף ציטוט. שיר השירים ג' 7 - 8).

בין הגיבורים ראויים לתשומת לב הנכרים שבהם: צֶלֶק הָעַמֹּנִי (אם כי יש הסבורים שהוא מהישוב עַמֹּנָה. יהושע י"ח 24), אוּרִיָּה הַחִתִּי, יִתְמָה הַמּוֹאָבִי, מִבְחָר בֶּן
הַגְרִי (כלומר ערבי מהשבטים המתייחסים להגר), נַחְרַי הַבְּאֵרֹתִי (בדברי הימים א' – הַבֵּרֹתִי– כלומר מבארות עיר הנזכרת כעיר גבעונית – יהושע ט' 17), וכן אלה שיש ספק במוצאם הזר: עִירָא וגָּרֵב, הַיִּתְרִים (ממשפחת יתר שבקרית יערים, כלומר גבעונים. דברי הימים א' ב' 53. או מיתיר שבדרום הר חברון. יהושע ט"ו 48 ועוד). יִגְאָל בֶּן-נָתָן מִצֹּבָה (מארם צובה היא חלב. או מהישוב שאינו נזכר במקרא, צובה, שאולי הכפר הערבי סובה, היום הקיבוץ פלמ"ח צובה, משמר את שמו. השערה זו הדחוקה מעט, מסבירה כיצד כל גיבורי דוד, גם הנכרים שבהם, הם מהסביבה הקרובה ולפתע יש גיבור מהצפון הרחוק. הפתרון – לקרב אותו).

בִּימֵי שלמה אין כל עדויות על חיל שכירים רגלי. הדבר נובע מכך שבעל מלכים התמקד במפעליו האזרחיים של שלמה ובעיקר המקדש. אם שלמה ניהל מלחמות, בעל מלכים נמנע מִדִּיוּוּח עליהן. הידיעות על צבא שלמה עוסקות בְּחֵיל הרכב בו נדון להלן.

אפשר שבניהו בן יהוידע מפקד הכרתי והפלתי ושר הצבא של שלמה (תחת יואב בן צרויה) קיים חיל שכירים רגלי גם בימי שלמה. השערה הגיונית אך עדיין השערה.

          יש מעט מידע על קיום חיל שכירים רגלי בימי הממלכה המפולגת. אין עדויות ישירות והדבר נלמד מעדויות עקיפות.

חיל שכירים אפשרי הוא הכרי אותם הזכרנו קודם, שנזכרו בסיפור רצח עתליה והמלכת יואש. יהוידע הכהן תכנן הפיכה נגד עתליה המלכה, ולשם כך הוא התבסס על הכרי והרצים (ציטוט): וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת), לַכָּרִי וְלָרָצִים, וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו, בֵּית יְהוָה; וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם, בְּבֵית יְהוָה, וַיַּרְא אֹתָם, אֶת-בֶּן-הַמֶּלֶךְ... דלגתי קצת  יט וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת-הַכָּרִי וְאֶת-הָרָצִים וְאֵת כָּל-עַם הָאָרֶץ, וַיֹּרִידוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְהוָה, וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ-שַׁעַר הָרָצִים, בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיֵּשֶׁב, עַל-כִּסֵּא הַמְּלָכִים.  כ וַיִּשְׂמַח כָּל-עַם-הָאָרֶץ, וְהָעִיר שָׁקָטָה; וְאֶת-עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב, בֵּית מלך (הַמֶּלֶךְ) (סוף ציטוט. מלכים ב' י"א 4 - 20).

הדעה המקובלת רואה בכרי אנשים אגאים מאזור כריה בכ"ף (או קריה בקו"ף במרכז תורכיה של ימנו). זוהי למעשה העדות היחידה המקראית האפשרית לשכירי חרב רגליים בתקופת הממלכה המפולגת.

אמנם יש סיפורים על שכירי חרב לכאורה ששכר מלך ישראל (בסיפור המצור הארמי על שומרון), ועל אמציה מלך יהודה ששכר ואז ויתר על שכירי חרב מישראל – אבל סיפורים אלה מלמדים אותנו על האפשרות לשכור חַיִל רגלי ולא שחיל כזה אכן התקיים בפועל.

כתובות שנמצאו בחפירות מספקות עוד שתי עדויות לקיומו של חיל שכירים בממלכת יהודה. הכתובת הראשונה היא מנסרת סנחריב בה תואר מסעו של סנחריב לארץ יהודה. בכתובת נזכרה יחידה צבאית בשם urbi אותה לקח סנחריב מצבא יהוה וסיפח לצבאו. מהות ה-urbi אינה ברורה. יש שגזרו את המשמעות מהמילה 'ערבי' aribi / arubu באכדית. אחרים ראו פה 'עריק' או 'שודד' arbi באכדית. ויש שקשרו זאת לשורש אר"ב, כמו מארב. כך או אחרת מדובר ביחידה צבאית איכותית, שהרי אחרת סנחריב לא היה טורח לספח אותה לִצְבָאוֹ. ברוב התרגומים מופיע המונח 'חיל המחץ' או 'החיל הנבחר'.

עדות שניה היא עדות מחרסי ערד. מדובר בכיתיים אותם הזכרנו בחלק ב' של הפרק.

תזכורת: הכיתיים הם שכירי חרב ממוצא יוני שמקורם בכיתיון שבקפריסין.

ממעט העדויות עולה כי חיל השכירים הרגלי היה קטן יחסית והשלים את הצבא העממי שהרכיב את מרבית חיל הרגלים.

          שאלה מעניינת היא היחס הכמותי בין חיל הרגלים העממי לזה השכיר. בִּימֵי הממלכה המאוחדת יש להבחין בשלוש תקופות. התקופה הראשונה היא שְלַב מלחמות השחרור מעול הפלשתים. שָלָב זה נמשך כל ימי שאול וראשית ימי דוד. בכמה מובאות עולה בבירור כי שאול התבסס בעיקר על גיוס עממי. למשל: וַיִּפֹּל פַּחַד-יְהוָה עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד (שמואל א' י"א 7) וכן: וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו (שמואל א' י" 7). יש עוד מובאות אבל הענין ברור. במקרא לא נמסר כי דוד גייס את העם למלחמותיו בפלשתים, אך כיון שהקרבות הראשונים היו בהר המרכזי, תחומי הישוב הישראלי ולא מישורי פלשת, עולה על הדעת, כי אנשי יהודה וישראל הם שנשאו בעיקר עול המערכה, בצירוף גדודו של דוד מימי צקלג.

במקביל לצבא העממי שתרם את הכמות, התחיל להתגבש צבא קבע שתרם את האיכות וקראנו את הפסוקים על שאול שאסף 3000 איש מישראל.

מלחמת שחרור עת הזמן דוחק (ואין זמן להכשיר צבא מקצועי), יש חיילים רבים (עת כולם נזעקים להציל את המולדת), והחזית קרובה לבית – היא מצב קלאסי להפעלת צבא עממי. אם יש יחידות שכירות הן יכולות לבצע משימות איכות (כמו יונתן ונושא כליו שתקפו את חיל המצב הפלשתי במכמש).

התקופה השניה היא תקופת מלחמות החוץ של דוד (שמואל ב' ח' 1 – 14). מלחמות החוץ מצריכות צבא מיומן ובעל אורך נשימה רב, שיוכל לפעול מעבר לגבול תקופה ארוכה, ללא לחץ כלכלי על המשפחות. מצב קלאסי להפעלת צבא שכירים מקצועי, עם עזרה של צבא העם לצורך יצירת מסה קריטית. כך סופר במלחמה נגד בני עמון (ציטוט):  וַיִּשְׁמַע, דָּוִד וַיִּשְׁלַח, אֶת-יוֹאָב, וְאֵת כָּל-הַצָּבָא, הַגִּבֹּרִים... (הצבא השכיר. דלגתי קצת) יז וַיֻּגַּד לְדָוִד, וַיֶּאֱסֹף אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן (הצבא העממי. דלגתי הרבה. לפרק הבא)... וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ (הצבא השכיר) וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל (הצבא העממי)  וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה... (דלגתי לפרק הבא) כט וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת-כָּל-הָעָם (הצבא העממי. סוף ציטוט. שמואל ב' י' 7, 17, י"א 1, י"ב 29).

אבשלום בן דוד מרד באביו והתבסס על תמיכה עממית ובמשתמע על צְבַא העם (ציטוט): וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ, וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת-אַבְשָׁלוֹם.  יג וַיָּבֹא, הַמַּגִּיד, אֶל-דָּוִד, לֵאמֹר:  הָיָה לֶב-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (סוף ציטוט. שמואל ב' ט"ו 12 – 13).

וכן בדברי חושי הארכי (שהוא ולא אחיתופל נתן את העצה הרעה לאבשלום) (ציטוט): כִּי יָעַצְתִּי, הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל-יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם, לָרֹב; וּפָנֶיךָ הֹלְכִים, בַּקְרָב (סוף ציטוט. שמואל ב' י"ז 11).

 דוד לעומת זאת התבסס על צבא השכירים וקראנו את הקטע בו דוד ברח מירושלים עם שכיריו.

בקרב המכריע האיכות ניצחה את הכמות (ציטוט): וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד (סוף ציטוט. שמואל ב' י"ח 7). לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

ההבדל בין צבא העם לצבא השכיר מודגם היטב בסיפור על מרד שבע בן בכרי (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-עֲמָשָׂא, הַזְעֶק-לִי אֶת-אִישׁ-יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד(הצבא העממי צריך זמן להתגייס ולהתארגן. כמו צבא המילואים בימנו) ה וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא, לְהַזְעִיק אֶת-יְהוּדָה; וייחר (וַיּוֹחֶר), מִן-הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ. (בעיה. עמשא לא עמד בזמנים. כל דקה חשובה) ו וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אֲבִישַׁי, עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי, מִן-אַבְשָׁלוֹם; אַתָּה קַח אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ (את הצבא השכיר הזמין יומם וליל), וּרְדֹף אַחֲרָיו--פֶּן-מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת, וְהִצִּיל עֵינֵנוּ.  ז וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּבֹּרִים; וַיֵּצְאוּ, מִירוּשָׁלִַם, לִרְדֹּף, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי (סוף ציטוט. שמואל ב' כ' 4 - 7).

כשדוד היה חייב בדחיפות כח צבאי, הוא שלח את הצבא השכיר. הצבא הקטן אך הזמין. ולא חיכה לצבא העממי, הגדול אך המסורבל והאיטי.

התקופה השלישית היא תקופת השמירה על המצב הקיים. הנטל התחלק בין שני רכיבי הצבא. די היה בצבא עממי שישב במצודות הגבול, ואילו בשטחים שנכבשו היה צורך בצבא המקצועי שידכא כל התנגדות. במקרה של התנגדות קשה במיוחד גויס גם צבא העם. כך סופר על המרד האדומי נגד דוד (ציטוט): כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם (סוף ציטוט. מלכים א' י"א 16).

עדות על צבא המילואים בימי דוד יש בספר דברי הימים. יש בעיה עם העדות המאוחרת הזו, אבל היא משקפת את האופן בו ראה בעל דברי הימים את ארגונו של צבא דוד (ציטוט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִסְפָּרָם רָאשֵׁי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשֹׁטְרֵיהֶם הַמְשָׁרְתִים אֶת-הַמֶּלֶךְ לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת, הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, לְכֹל, חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  הַמַּחֲלֹקֶת, הָאַחַת--עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף. ב עַל הַמַּחֲלֹקֶת הָרִאשׁוֹנָה, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן--יָשָׁבְעָם, בֶּן-זַבְדִּיאֵל; וְעַל, מַחֲלֻקְתּוֹ, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, אָלֶף (וכן הלאה עד החודש השנים עשר. סוף ציטוט. דברי הימים א' כ"ז 1). החלוקה לחדשי השנה מעידה כי לפנינו צבא עממי ולא צבא שכיר המשרת לאורך כל ימי השנה.

בימי הממלכה המפולגת חל צמצום בגודלו של צבא השכירים הרגלי. עיקר המאבקים היו תגרות גבול (למשל מלחמת אביה וירבעם. דברי הימים ב' י"ג 2 – 20), שדי בצבא עממי על מנת לנהלן. במלחמות החוץ נשא בעול חיל הרכב השכיר (למשל קרב קרקר, לו יוקדש פרק). על חיל הרכב להלן.

בספר דברי הימים יש התייחסות לצבא המילואים של יהודה. גם פה צריך לקחת את העדות בזהירות. פעם ראשונה נזכר צבא המילואים בימי אסא (ציטוט): וַיְהִי לְאָסָא, חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח, מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף (סוף ציטוט. דברי הימים ב' י"ד 7). החלוקה הגיאוגרפית- שבטית ליהודה ובנימין, למרות המספרים המופרזים בעליל, רומזת כי מדובר בצבא העממי.

פעם שניה נזכר צבא מילואים אצל יהושפט בן אסא מלך יהודה (ציטוט): וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל, עַד-לְמָעְלָה; וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת, וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת.  יג וּמְלָאכָה רַבָּה הָיָה לוֹ, בְּעָרֵי יְהוּדָה; וְאַנְשֵׁי מִלְחָמָה גִּבּוֹרֵי חַיִל, בִּירוּשָׁלִָם.  יד וְאֵלֶּה פְקֻדָּתָם, לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם:  לִיהוּדָה, שָׂרֵי אֲלָפִים... דלגתי קצת יז וּמִן-בִּנְיָמִן--גִּבּוֹר חַיִל (וכולי.... סוף ציטוט. דברי הימים ב' י"ז 12 – 19). גם כאן החלוקה הגאוגרפית – שבטית ליהודה ובנימין מעידה על צבא מילואים.

הפעם השלישית היא בנוגע לעוזיה (ציטוט): וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד, בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם... דלגתי קצת כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לְגִבּוֹרֵי חָיִל--אַלְפַּיִם, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.  יג וְעַל-יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, עוֹשֵׂי מִלְחָמָה, בְּכֹחַ חָיִל--לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ, עַל-הָאוֹיֵב (סוף ציטוט. דברי הימים ב' כ"ו 11 – 13).

גם פה המספרים מופרזים, אבל מעניין היחס בין ראשי האבות לגיבורי החיל – 2600 לבין חיל צבא 307,500 עושי המלחמה. היחס שהיינו מצפים לו בין הצבא המקצועי לצבא העממי.

לאחר השעבוד היהודאי לאשור חל פיחות חד במעמד הצבא כמכשיר במדיניות החוץ. בִּתְקופה זו פעל צבא יהודה בשירות האינטרסים של מלכי אשור. כך למשל נזכר מנשה כמי ששלח כוחות צבא לעזרת מלכי אשור בעת מסעותיהם למצרים. חיילים אלה לא היו שכירי חרב אשוריים, אלא כוחות עזר של המלכים הכפופים לאשור. מי ששלם את שכרם היה מנשה, לא אשורבניפל.

עם נסיגת האשורים מהמרחב הסורי – ארץ ישראלי, לאחר מות אשורבניפל (תהליך שהחל בשנת 627 לפני הספירה ותם בשנת 605 עת הבבלים כבשו את הארץ) חזר צבא יהודה להיות מכשיר בִּמְדיניות החוץ.

לפי המקרא יאשיהו ניהל מדיניות של התרחבות קרקעית. כמה גורמים מקשים על הבנת התיאור המקראי כמות שהוא. לא נתייחס לכולם, אלא רק נעסוק בשאלה האם ליאשיהו היה בכלל צבא שיכול היה לכבוש שטחים בארץ ישראל וּלְסַפְּחָם לממלכתו.

למרבה הצער יש שתיקה מוחלטת מצד המקרא. גם החרס ממצד חשביהו (ואני מזכיר את פרק 131 בו דנו בנושא. בדף הפרק שמתי קישור) אינו מספק הוכחה חד משמעית. אז כשאין דבר וחצי דבר, ההשערות פורחות. אבל אני רוצה להתמקד במשהו שיכול לתת לנו הצצה סבירה אל המצב הצבאי בימי יאשיהו. אני מדבר על ספר דברים שחובר, ככל הנראה, בתקופה שבין חזקיהו ליאשיהו. בספר דברים ישנו קובץ של חוקי המלחמה. ניתוח חוקי המלחמה יכול לספק לנו מידע רב ערך על הנסיבות בהן נוצרו חוקים אלה.

חוקי המלחמה בספר דברים היו קובץ אחד שהתפצל לארבעה חלקים שונים (נסיבות הפיצול ומהלכו אינם מענינו של פרק זה. כ', כ"א 10 – 14, כ"ג 10 – 15, כ"ד 5). בואו נבחן את החוקים הרלוונטים לענייננו. בחוק הראשון נכתב (ציטוט): כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם... דלגתי קצת ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ--מִפְּנֵיהֶם.  ד כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (סוף ציטוט. דברים כ' 1 - 4).

קטע זה דן בַּיְּצִיאה למלחמה, וּפוֹנֶה בדברי עידוד אל חיל הרגלים העממי, שאינו רגיל לעמוד כנגד סוסים ורכב, ולא אל החיל המקצועי בעל ההכשרה והאמצעים לעמוד מול סוס ורכב.

הקטע הבא דן בשחרור מהצבא בעת מלחמה (ציטוט): וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ.  ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ (סוף ציטוט. דברים כ' 5 – 6).

קטע זה דן במקרים בהם אדם התחיל דבר מה וטרם סיימו. מי שבנה בית ולא חנך אותו, ומי שנטע כרם ולא חילל אותו (כלומר חיכה 4 שנים עד שפירותיו הפכו למותרים באכילה). ברור שאין המדובר בִּשְכִיר חרב המלמד ידיו למלחמה, אלא באזרח העושה לביתו (במקרה זה בונה אותו) והמלחמה משבשת את תכניותיו. המקרה השני מתייחס במפורש לאיכר שנקרא למלחמה. ברור אפוא כי מדובר בִּמְגוּיְּסי חובה, ולא שכירים החיים על חרבם ולא מעבדים אדמה.

החוק הבא עוסק אף הוא בשחרור מהמלחמה (ציטוט): וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה (סוף ציטוט. דברים כ' 7). אל חוק זה ניתן לצרף פסוק נוסף (ציטוט): כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה--לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר:  נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח, אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח (סוף ציטוט. דברים כ"ד 5).

בשני הפסוקים מדובר במי שעומד להתחתן או שכבר התחתן וגם פה המלחמה פוגעת בחיי המשפחה שלו. אדם החי על חרבו ומלמד אצבעותיו למלחמה אינו יכול להתחמק מִמִּלְחמה בתואנת נישואים.

אפשרות רביעית לקבלת פטור היא (ציטוט): וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ (סוף ציטוט. דברים כ' 8). קטע זה דן בפחדנים ובהשפעתם המזיקה על רוח הלחימה של חבריהם. מדובר באזרחים שמוצאים עצמם לפתע בלב המלחמה. מצב לא קל גם למקצוענים (שמקבלים כסף ומצופה מהם להתגבר על פחדיהם), קל וחומר לאזרחים.

הפעם הראשונה בה הופעל 'סעיף הפחדנים' היה עת גדעון נערך למלחמה במדין (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-גִּדְעוֹן, רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם:  פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי.  ג וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ. (סוף ציטוט. שופטים ז' 2 – 3). מתוך שלושים ושניים אלף איש עשרים ושניים אלף איש הלכו הביתה. אמנם אחרי זה היה צריך את מבחן המלקקים, אבל העובדה שקרוב ל-70% הצהירו בריש גלי שהם פחדנים היא הסיבה שזו גם הפעם האחרונה שבה הופעל סעיף הפחדנים...

ניתוח חוקי המלחמה מלמד שהם מכוונים לצבא העממי ולא לצבא השכיר. עולה אפוא כי עיקר צבא יהודה בימי יאשיהו (וכנראה ברוב ימי ממלכת יהודה) היה צבא איכרים שנקראו לדגל ביום פקודה, ולא חיל שכירים הנכון תמיד לִפְקוּדת השליט.

זה מזכיר את צבא המילואים בימנו. אם כי ישנו הבדל עצום בין צבא המילואים של ימנו לצבא המילואים של פעם. כל חיילי המילואים בימנו עברו הכשרה בצבא הסדיר, ומתאמנים (מי יותר ומי פחות) על מנת לשמור על כשירות מתאימה. כשזה לא קורה מקבלים את מלחמת לבנון השניה.

נגישות