Skip to content

פרק 158 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

יום השבת עורר את פליאתם של אנשי יון ורומי, שכתבו מידי פעם בִּפְליאה על מנהגם המוזר של היהודים לשבות מכל מלאכה אחת לשבעה ימים. מוזר עוד יותר הוא המנהג להשבית ממלאכה את העבדים והבהמות. זהו נזק כלכלי ברור!

המשורר ההלניסטי מלאגר (Meleager) או מלאגרוס נולד בעיר גַדַרָה שבעבר הירדן. העיר עצמה נמצאת בִּצְפוֹן הגלעד, מתחת לישוב אום קייס שבממלכת ירדן. אחד מפרברי העיר שכלל את מתחם המרחצאות שלה מצוי כיום בשטח ישראל – חמת גדר. העיר נכבשה על ידי אלכסנדר ינאי החשמונאי בראשית המאה השניה לפני הספירה. לאחר הכיבוש הרומי בשנת 63 לפני הספירה שבה העיר להיות עיר הלניסטית, אולם היא שבה וסופחה למלכות הורודוס בשנת 30 לפני הספירה. לאחר מות הורודוס הפכה גדרה שוב לעיר הלניסטית.

קורות חייו של המשורר מלאגר לוטים בערפל. מקובל להניח כי הוא חי בין השנים 140 עד 60 לפני הספירה. מתוך שיריו עולים שלושה מקומות מרכזיים בחייו. גדרה עיר הולדתו. צור בה בילה את מרבית חייו, וקוס לשם הגיע לעת זקנתו. לא ברור האם מלאגר חי תחת שלטון יהודי (של בית חשמונאי) אם לאו, אך ברור שהוא הכיר יהודים שהיו גם בגדרה, גם בצור וְכַנִרְאֶה גם בקוס. מלאגר היה משורר הלניסטי פורה וּמוּכָּר בִּתְקופתו. חוקר תרבות יון יוסף גייגר הגדיר אותו כ'מִטּוּבֵי וּמֵחֲשוּבֵי המשוררים שקמו בארץ ישראל בכל הדורות ובכל הלשונות'. רבים משיריו נשמרו והם גדושים מלוא החופן במוטיבים מהמיתולוגיה היונית. למרות שחי בארץ ישראל ואין ספק שהכיר יהודים, אין בכלל שיריו של מלאגר שום רמז לִיהוּדִים או ליהדות. למעט שיר אחד. נקרא את השיר תחילה

(ציטוט): מִי שֶעַתָּה מַחֲזִיק בָּּךְ, דֵמוֹ (אהובת המשוררת. במלרע) לִבְְנַת הַלְּחָיַיִם

תַּחַת הָעוֹר הוּּא עוֹלֵז, אַךְ לּבָבִִי נֶאֳנָח.

אַךְ אִם כִּסּוּף שֶל שַבָּת בָּךְ יֹאחֵז, בְּכָךְ אֵין כְּבָר רָב­־תֵּמַהּ

בְּשַבָּתוֹת צוֹנְנוֹת, אֶרוֹס גַּם שָם וְהוּא חַם (סוף ציטוט).

זהו שיר אהבה לדמו (במלרע) אהובת המשורר, לה הוא הקדיש כַּמָּה וְכַמָּה שירים. הוא הקדיש שירים גם לְאֲחֵרות וּלְאֲחֵרים אם תְּהִיתֶם. אהובתו מתוארת כְּלִבְנַת לחיים. דימוי נדיר אצל מלאגר, אך אולי הולם את 'התפיסה הקרה' של שבת. כלומר שבת כיום בו אסור להדליק אש.

מישהו אחר אוחז בדמו, דמו גועש בעורקים (תַּחַת הָעוֹר הוּּא עוֹלֵז) אך לבו של המשורר אכול קנאה.

ביטוי המפתח הוא 'כיסוף של שבת' (sabbatikos poqos ביונית). מה משמעות הביטוי? האם זהו דימוי לִיהוּדִי, זה הנכסף לשבת, אותו דמו אוהבת? האם זה כיסוף של המשורר ליום שבת עצמו?

שימו לב לשורה האחרונה המנגידה את השבת הצוננת (זו שלא מדליקים בה אש) לארוס, אל האהבה (ידוע בִּשְמוֹ הלטיני 'קופידון') המעניק לשבת חום אירוטי.

נִרְאֶה כי ניתן להבין את השיר כהערכה עמוקה של המשורר הנכרי אל יום שבת, וּבְעִיקר את הבנתו במהותה האירוטית של שבת. מהות חמה העומדת בניגוד ליום הקר לכאורה. יום בו אסור להדליק אש. אזכור ארוס מחזק גישה זו.

גישת 'השבת האירוטית' כלומר יום בו מותר (ואף רצוי) לקיים יחסי אישות לחיזוק הקשר הרוחני וגם הגופני בין בני הזוג, היא גישה מוכרת ביהדות. כך למשל בדיון התלמודי על חובת הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו, נאמר על תלמידי חכמים (ציטוט): זה המשמש מיטתו (כלומר מקיים את תשמיש המטה) מערב שבת לערב שבת (סוף ציטוט. כתובות סב ע"ב). מפה עולה המנהג לקיים יחסי מין בערב שבת. יחסי מין בהם יש מימד רוחני. גם בקבלה ידועות מעלותיו הארוטיות של יום שבת.

ראוי לציין כי הייתה גישה אחרת ביהדות. גישה שראתה ביחסי מין ביום שבת איסור חמור! גישה, שלמרבה השמחה, לא הפכה לזרם המרכזי ביהדות. כך למשל בספר היובלים (חיבור כיתתי מימי בית שני העוסק באובססיביות במספר שבע) יש איסור על עשיית כל מלאכה בשבת. בין האיסורים נכללו (ציטוט): והאיש אשר יעשה בו כל מלאכה יומת. וכל איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשה, ואשר ידבר דבר לעשות בו לצאת בו לדרך, וכל משא ומתן, והשואב מים, אשר לא הכין לו ביום השישי, ואשר ישא כל משא להוציא מאוהלו או מביתו – ומת! (סוף ציטוט. היובלים נ' 8).

גישה זו התגלגלה גם אל היהדות הקראית, זו המכירה רק בתורה שבעל פה, ולא בתורה שבכתב. בספר שמות נכתב (ציטוט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת.  (סוף ציטוט. שמות ל"ד 21). פירוש אבן עזרא לפסוק מתנגח בפירוש הקראי לפסוק. שימו לב לשנינות של אבן עזרא (ציטוט):

שֵׁשֶׁת יָמִים – ככה כתוב בראשונה.

וטעם בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר - שהם עיקר חיי האדם (האדם תלוי למחייתו בחריש וקציר. והנה התנגחותו בקראים). אמר ענן (מייסד הקראות. ענן בן דוד) ימחה שמו כענן: כי זה על משכב האשה (ענן בן דוד פירש את המילה 'חריש' כיחסי מין. סוג של סלנג).

והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר 'החריש', הלא במלת 'קציר' יחריש (שימו לב למשחקי המילים של אבן עזרא. אם 'חריש' הוא יחסי מין, אז המילה 'קציר' מוכיחה כי אין זה כך) (סוף ציטוט. אבן עזרא על אתר).

חבר מועצת החכמים דודי שטיינר הסב את תשומת לבי, שגם יהודי אתיופיה נמנעו מקיום יחסי מין ביום שבת, כחלק מהלכה לא פרושית שהחזיקו בידם.

עובדה מעניינת היא, שלמרות שהעולם ההלניסטי מכיר את השבת כבר מאה וחמישים שנה לפחות, הרי זו הפעם הראשונה בה נזכר יום השבת במקור לא יהודי.

אז לכו נוחו ואהבו ביום שבת. פסח הוא שוה ערך לשבת, כן?

נגישות