ארץ אדום שכנה בגוש ההררי שֶמִּמִּזְרַח לערבה, ומדרום לים המלח, עד מפרץ אילת. דרום ירדן של ימינו. כל הנוסע בִּכְבִישֵי הערבה בדרכו אל או מאילת, יביט מזרחה (ימינה אם אתם נוסעים מאילת, וּשְמֹאלָה אם אתם נוסעים לאילת) ויראה את ארץ אדום בִּמְלוא תפארתה.
לפי התפיסה המקראית אדום הוא אח לישראל. כלומר האב המייסד של האדומים הוא אחיו של האב המייסד של הישראלים. הסיפור הראשון הנקשר לאדומים הוא סיפור לידת עשו ויעקב (ציטוט): וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ (תאומים. התופעה של נפילת האל"ף מוכרת היטב). כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם (סוף ציטוט. בראשית כ"ה 21 - 26).
נתחיל בעובדה שזהו סיפור אייטיולוגי. כלומר סיפור המסביר תופעה. למשל: מדוע לנחש אין רגליים? כי אלהים העניש אותו. מדוע הנשים סובלות בלידה? כי אלהים העניש אותן. מדוע האדם עמל למחייתו? כי אלהים העניש אותו. זה סיפור אייטיולוגי. התופעה המוסברת בסיפור (ולא רק בסיפור הזה) היא, מדוע עם ישראל הצעיר גבר (ברוב ההיסטוריה) על האדומים שהם הבכורים. מדוע ישראל שלט באדום ולא להיפך.
סיפור זה כבר מכיל רמז מטרים, כלומר פְּרִיט מידע הנחוץ להמשך הבנת העלילה. את הרמז מבינים תמיד בדיעבד. אֲחַד הילדים הוא: כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר. כלומר לרבקה אמנו יצא סוודר נאה. אחד שמתרחץ באבקת כביסה.
סיפור זה הוא מעניין, כיוון שהוא נכתב על ידי גבר שאין לו שום מושג כיצד נולדים תינוקות. תינוק מגיח מרחם עמו כאשר ראשו הוא הראשון. במקרים נדירים רגליו הן הראשונות, מה שמכונה לידת עכוז. אין תינוק שיוצא כשידו קדימה. תעלת הלידה היא כה צרה, עד שגולגולת התינוק נמעכת, ומתאחה רק לאחר הלידה. תינוק שיושיט את ידו קדימה – חזקה עליו שישבור את מפרקתו. אותו דבר לגבי סיפור לידת פרץ וזרח. היד לא יצאה ראשונה. והנה מדרש שם, כלומר סיפור המסביר את מתן השם. מדוע יעקב נקרא כך? כי הוא אחז בעקב עשו. הגם שבהמשך יהיה הסבר אחר, מתאים יותר לנסיבות.
המספר המקראי דילג על שנות ילדותם, ומיד אנו בְּבַחֲרוּתָם (ציטוט): וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה. (ברא כ"ה 27 – 34).
שימו לב לאפיון הדמויות. עשו הוא ציד. מילה בעלת הקשר שלילי במקרא. בפרק הקרוב של דבר היום על נמרוד – נרחיב בנושא. ואילו יעקב הוא 'איש תם יושב אוהלים'. וּכְמוֹ שקורה לא פעם, יש פה עוד רמז מטרים. יצחק האב אוהב את עשו, ואילו רבקה האם אוהבת את יעקב. גם את הרמז הזה נבין בדיעבד. דווקא על התם (נאיבי. תמים בלשון המקרא משמעו 'שלם') יושב האוהלים יש בקורת של המספר המקראי .יעקב הכין תבשיל כלשהו. התיאור הוא: וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד. לא 'ויכן תבשיל'. לא ויבשל מאכל'. לא 'ויעש מטעמים'. אלא 'ויזד נזיד'. הביטוי מהדהד לנו 'זדון' ורשע. וכך בשתי מילים הביע המחבר את דעתו על יעקב שאינו תם ואינו ישר. רמז מטרים להסבר נוסף לשמו של יעקב.
הסיפור ידוע וּמוּכָּר. עשו חזר עייף מִמַּסַּע הציד. כנראה כושל. הוא רעב. הוא כה רעב, עד שאין לו ענין לברר מה זה. 'האדום האדום הזה'. לא חשוב מה זה. נו, הזה בצבע אדום. יעקב לא היסס לרגע, ודרש תמורה הולמת: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. פה צריך לעצור רגע, ולהסביר שהבכורה בעולם הקדום שוה המון. גם כבוד, גם מעמד וגם הטבות כלכליות. מכירת הבכורה כנגד נזיד עדשים שקולה כנגד זה שמלכת אנגליה תמכור את הכס תמורת מנת פיש אנד צ'יפס. עשו, כצפוי לא חשב פעמיים והסכים לעסקה. שימו לב לתיאור מעשי עשו: וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה. רצף פעלים מסמל מהירות ולחץ. ניתן ממש לדמיין את עשו מתנפל על האוכל, בולע, מגיר אל קרבו את הנזיד, טורף בְּכַמָּה שניות את הקערה. הסיפא היא החשובה. עשו בז לבכורה!
סיפור מכירת הבכורה נועד לגחך על עשו, כִּבְהֵמָה גסה העסוקה במילוי צרכיה הפיזיולוגיים ללא כל מחשבה על משמעות מעשיה. המסר הוא: מי שבז לבכורה לא ראוי לה.
אבל מותר לתהות האם עשו הוא הפתי בסיפור? חבר מועצת החכמים עמית פלצ'י, שהוא משפטן בהכשרתו, הסב את תשומת לבי, שאולי יש בעסקה היבט לא חוקי. אם עשו מכר את הבכורה שהיא שלו בלבד ליעקב– אין בעיה. מסריח אבל חוקי. אבל אם הבכורה אינה של עשו אלא של יצחק המוריש אותה לעשו, הרי עשו מכר משהו שלא היה שייך לו מלכתחילה, ומשכך המכירה בטלה ומבוטלת. תמיכה בגישה זו יש בהמשך עת יצחק רצה לברך את בנו בכורו. ליצחק לא אכפת מה עשו ויעקב סגרו בינהם. מבחינתו עשו הוא בכורו והוא ראוי לַבְּרָכָה! הא ראיה – יעקב נאלץ להתחזות לעשו על מנת לגנוב את הברכה.
עשו לא היה כזה טיפש וּבְהֵמִי כפי שנדמה. עשו קבל ארוחה תמורת חתימה על הקרח.
סיפור זה, שמציג את עשו בצורה מגוחכת נועד להצדיק את הסיפור הבא בו יעקב יגנוב את הברכה (שימו לב הברכה ולא הבכורה). כלומר יעקב נאלץ להתחזות לאחיו על מנת לקבל מה שמגיע לו. זה לא יעקב אשם, אלא יצחק, שלא מכבד את ההסכם בין בניו.
נקרא את סיפור גניבת הבכורה. הסיפור משקף את העדיפות הישראלית על פני האדומים. סביר ששרשי הסיפור נעוצים בִּימֵי דוד, עת ישראל כבש את אדום (להלן) (ציטוט): וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (פרט חשוב להמשך העלילה); וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי (מזכיר את אברהם שענה כך לאלהים בסיפור עקדת יצחק) דלגתי על השיחה והנה העיקר... בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת... עוד דילוג וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. ו וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר:... דילוג נוסף ט לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב. י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ...שוב דילוג טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, (לְבִגְדֵי החמודות יהיה תפקיד מכריע בהמשך) אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן. טז וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו--וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו... דילוג נוסף יח וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ... דילוג כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו... דילוג וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?וַיֹּאמֶר, אָנִי... דילוג אחרון כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי. כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; (סוף ציטוט. בראשית כ"ז 1 - 27).
יעקב התחזה לעשו ,על מנת לקבל את הברכה של יצחק. חשוב לזכור כי בימי קדם התפיסה הייתה של 'נגעת – נסעת'. המילה שיצאה היא כמו קליע. לא ניתן להחזירה. גם אם הברכה הוצאה במרמה, כוח המילה תופס. יצחק העיוור נתפס כַּחֲלוּש דעת, שבנו סובב אותו על האצבע הקטנה. האמת היא שונה. למרות עיוורונו יצחק חד וחשדני. קודם כל הוא שאל 'מי זה'? המהירות נראתה לו חשודה. התשובה: עשו. הוא עדיין לא השתכנע, ותהה: מדוע הגעת כה מהר? הרי ציד הוא תהליך ארוך, כמה שעות לפחות. זה טוב מידי מכדי שיהיה אמיתי. יצחק רצה למשש את עשו. הנה הרמז המטרים של עשו כִּסְוודר אנושי. רבקה, אחות של לבן הנוכל, ונוכלת בזכות עצמה, צפתה אפשרות זו מראש. כזכור ליעקב היו עורות גדיי עזים על ידיו ועל צווארו הֶחָלָק. מפה אנו מבינים עד כמה עשו היה שעיר... יצחק החשדן הבין שיש פה משהו לא תקין, במשפט המפורסם: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. ועדיין יצחק לא השתכנע. היה צריך עוד מבחן אחד. מבחן הריח. אם יש חוש שכמעט לא מרמה אותנו הוא חוש הריח. גם אם נראה מאכל מדהים ככל שיהיה, שמצטלם הכי טוב באינסטגרם, אבל שריחו לא טוב – לא נאכל אותו. וּפֹה באה לִידֵי ביטוי החכמה של רבקה אימנו. היא הלבישה את יעקב בבגדי חמודות. לא ברור מה הקשר של החמודות לענין אלא שאין מדובר בחמודות אלא ב'חמוצות'. חילופי ד' – צ'. פה באופו ישיר. בד"כ באופן עקיף: כמו דהב – זהב – צהב. ובגדי חמוצות הם בגדים מוכתמים בדם, וריחם חמוץ. זה מתקשר יפה לְפָסוק מספר ישעיהו (ציטוט): מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה? (סוף ציטוט. ישעיה ס"ג 1). בוצרה היא עיר מרכזית באדום.
רבקה הוכיחה שהיא לא השאירה דבר וַחֲצִי דבר ליד המקרה. היא חיפשה את יעקב לעשו גם בחוש המגע וגם בחוש הריח. רק אחרי שיצחק הריח את ריח עשו הוא היה מוכן לברך את "עשו" במרכאות.
ההמשך ידוע. יעקב קיבל את הברכה השוה המשקפת את יחסי ישראל – אדום מימי דוד ואילך: יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית כ"ז 29). עם ישראל הוא הגדול וְהֶחָזָק, ואילו העם האדומי הוא הקטן. בניגוד לסדר הלידה. ישראל שלט באדום מעת לעת, אבל אדום לא שלט בישראל מעולם. הברכה לעשו הורכבה מִשְּאֵריּוֹת מחוממות.
אמרתי מקודם שיש מדרש שם נוסף ליעקב (ציטוט): וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם--אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (סוף ציטוט. בראשית כ"ז 36). לפועל 'לעקוב' יש גם משמעות של 'לרמות'. יעקב אולי אחז בעקב, אבל בטח שרימה את אחיו.
בהמשך יש סיפור על התפייסות בין יעקב לעשו. סיפור מעניין היכול לשקף יחסי קרבה.
לא מן הנמנע כי לאדומים היה סיפור דומה אך הפוך. אבל זו השערה ותו לא.
הקרבה הרבה בין ישראל לאדום משתקפת בעובדה המעניינת שפרק שלם (!) בספר בראשית, פרק ל"ו, מוקדש לתולדות עשו וצאצאיו. אף עם אחר לא זכה להתייחסות כזו במסגרת הסיפור הישראלי. רק האדומים זכו ליחס כזה. אל נכון בשל הקרבה הרבה בין ישראל לאדום. באמצע סיפורי האבות עוזבים הכל, ומספרים על האחים שלנו. גם החוק המקראי מכיר בקרבה הרבה של ישראל לאדום. אמנם הציטוט הוא מספר דברים המאוחר, אבל זה רק מחזק את הרעיון, כי מאות שנים לאחר ההתנחלות – הזיקה בין ישראל לאדום שרירה וקיימת (ציטוט): לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא (סוף ציטוט. דברים כ"ג 8). בהמשך, מותרים האדומים לבוא בִּקְהַל ה' (דהיינו עם ישראל) בדור השלישי. וזאת בניגוד לִבְנֵי מואב ובני עמון שאסורים לבוא בקהל ה' עד עולם. נושא מרתק אך הוא חורג מתחום הפרק.
יש בפרק שתי רשימות יחס של עשו, בראשונה מזכירים את בניו, וּבַשְנִיָּה מזכירים גם את נכדיו. אחד מִנְּכָדָיו של עשו עוד יחולל צרות צרורות לעם ישראל: עמלק. אליפז אבי עמלק הוא אחיין של יעקב. עמלק הוא אחיין מדרגה שניה של ישראל. דווקא בשל הקרבה הזו הכעס על העמלקים הוא כה גדול. ומוכר המשפט: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י"ז 15).
שתי הרשימות מעידות על שתי מסורות אדומיות שנטמעו בפרק הישראלי.
בהמשך הפרק יש רשימה מרתקת של אלופי אדום. רשימה המשקפת חלוקה אדומית פנימית, עדות להכרות הקרובה של עם ישראל עם אחיו האדומים. המילה 'אלוף' משקפת מעמד הנהגה כלשהו. המונח 'אלוף' בפרק העניק את השם לדרגה השניה בהיררכיה הצה"לית (ציטוט): אֵלֶּה, אַלּוּפֵי בְנֵי-עֵשָׂו: בְּנֵי אֱלִיפַז, בְּכוֹר עֵשָׂו--אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר, אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז. טז אַלּוּף-קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם, אַלּוּף עֲמָלֵק; אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם, אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה. יז וְאֵלֶּה, בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן-עֵשָׂו--אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח, אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה; אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל, בְּאֶרֶץ אֱדוֹם--אֵלֶּה, בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יח וְאֵלֶּה, בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו--אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם, אַלּוּף קֹרַח; אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה, בַּת-עֲנָה--אֵשֶׁת עֵשָׂו. יט אֵלֶּה בְנֵי-עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם, הוּא אֱדוֹם (סוף ציטוט. בראשית ל"ו 16 – 19).
שימו לב, שאליפז הוא אלוף תימן. זה מעניין כי אליפז התימני הוא אחד מחברי איוב. תימן היא לא הארץ בִּדְרום ערב, אלא עיר חשובה באדום. חורבת טאווילן של ימנו.
בהמשך הפרק יש רשימה כופלת של אלופי אדום. שוב מסורת כופלת שמצאה את דרכה למקרא. רוב האלופים ברשימה השניה לא נזכרו בראשונה, למעט קנז ותימן. הדבר המרתק ברשימה השניה הם שני אלופים: אַלּוּף תִּמְנָע ו אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה. תמנע היא פילגש עשו ואהליבמה היא אשת עשו, שנזכרו בתחילת הפרק. זה מרתק. יש לפנינו שני בתי אב המתייחסים אל האם ולא אל האב.
זה מזכיר מאוד את בנות צלפחד שהפכו לשם גיאוגרפי: 'תרצה' הייתה בירת ישראל. ו'נעה' ו'חוגלה' היו אזורים הנזכרים ב'חרסי שומרון' (חרסים מסוף ממלכת ישראל. סביב שנת 750 לפני הספירה).
בהמשך יש רשימה של תוֹשְבֵי אדום שקדמו לאדומים. גם להם היו אלופים, והמעניין הוא שחלק מהשמות בִּרְשִימַת יושבי אדום הקדומים מופיע גם ברשימת היחס של עשו – רמז לטמיעה של קבוצות שונות באדומים. תהליך דומה למה שקרה לכלבים והקנזים למשל, שנטמעו בעם ישראל. ואין הטמעות אלא נישואים בין הקבוצות.
סוף הפרק גורם כאב ראש לא קטן לְפַרְשָנֵי המקרא המסורתיים, ומשמח מאוד את פרשני המקרא הביקורתיים. אם מי מהמאזינות או המאזינים מצפה לתינוק, הסכיתו היטב, אולי תמצאו שם מתאים לרך הנולד (ציטוט): וְאֵלֶּה, הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר מָלְכוּ, בְּאֶרֶץ אֱדוֹם--לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם, בֶּלַע בֶּן-בְּעוֹר (מזכיר את בלעם בן בעור); וְשֵׁם עִירוֹ, דִּנְהָבָה. לג וַיָּמָת, בָּלַע; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, יוֹבָב בֶּן-זֶרַח מִבָּצְרָה. לד וַיָּמָת, יוֹבָב; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. לה וַיָּמָת, חֻשָׁם; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן-בְּדַד, הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וְשֵׁם עִירוֹ, עֲוִית. לו וַיָּמָת, הֲדָד; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. לז וַיָּמָת, שַׂמְלָה; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. לח וַיָּמָת, שָׁאוּל; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, בַּעַל חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר. לט וַיָּמָת, בַּעַל חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר, וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ; וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד, בַּת מֵי זָהָב. (סוף ציטוט. ברא' ל"ו 31 – 39).
מרשימה זו משתקף שלטון מלוכני אשר אינו שושלתי. מזכיר את השופטים בעם ישראל. הפסוק הראשון הוא הוא שגורם כאב ראש לפרשנות המסורתית. איך יודע המחבר שמלכים אלו מלכו לפני מלוך מלך בישראל? איך הוא יודע שיש מלך בכלל? אין זאת כי הוא חי אחרי המלך הראשון. שאול, או אם נהיה נדיבים מאוד – אבימלך בן גדעון שמלך בשכם. כך או אחרת מדובר בדבר שאירע לאחר הכניסה לארץ, כלומר לאחר מות משה. ואם זה נכתב אחרי מות משה, אז אולי לא משה כתב את התורה? ואני מזכיר את הפרק המשולש על חיבור התורה. חלק א. חלק ב. חלק ג. בדף הפרק שמתי קישור.
בפרק הבא יוסף נמכר לעבדות, ויעקב ובניו ירדו מצרימה. את האדומים נפגוש רק לאחר יציאת מצרים, עת בני ישראל רצו לעבור בארץ אדום (ציטוט): וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הַתְּלָאָה ֹתֵינוּ. טז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. יז נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין-דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. כ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו. (סוף ציטוט. במדבר כ' 14 – 21).
למרות הסקירה ההיסטורית, שנועדה לפרוט על מיתר הרחמים בלבו של מלך אדום, מלך אדום לא רצה את האחים הללו. 400 שנה לא שלחו אפילו גלויה, עכשיו נזכרו? מלך אדום אף גייס את צבאו (בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה) על מנת למנוע את מעבר 'אחיך ישראל' בתחומו. החשש האדומי מזכיר כמובן את בלק בן ציפור מלך מואב (ציטוט): וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה (סוף ציטוט במדבר כ"ב 2 – 4).
הסירוב האדומי הוביל להקפת ארץ אדום (וגם לסיפור נְחַש הנחושת בו לא ניגע). ככתוב: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. (במדבר כ"א 4).
הביטוי לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם משמעו הוא ללכת מאילת מזרחה עמוק לירדן, בואכה ואדי סירחאן, לעלות צפונה באמצע הישימון ואז לחתוך מערבה כדי ליפול על הר נבו. חתיכת דרך. ללא תופתעו ודאי לשמוע, שישנה מסורת אחרת בספר במדבר, הגורסת שבני ישראל הלכו ישר ולא סבבו את ארץ אדום (ציטוט): וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר-צִן הִוא קָדֵשׁ. לז וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם... (והנה זה מתחיל) מא וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה. מב וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן. (חורבת פינאן כמה ק"מ מזרחה מעין יהב. בלב ארץ אדום) מג וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. מד וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב (ליד נחל זרד, ואדי חסה של ימנו, הנשפך לִדְרוֹם ים המלח) (סוף ציטוט. במדבר ל"ג 36 – 49).
הנה כי כן, בְּכַמָּה פסוקים בודדים תואר כיצד בני ישראל חצו את ארץ אדום ללא בעיה וללא בקשת רשות. היו חוקרים שהניחו שכפל המסורות משקפות שני גלי יציאה (רעיון סביר כשלעצמו). הגל הראשון היה לפני יסוד המלוכה באדום (נניח במאה הארבע עשרה. מה שמתאים לתאור המקראי של יסוד מקדש שלמה. לפיו המקדש נחנך כ-480 שנה לאחר יציאת מצרים. אם המקדש נחנך סביב 960 לפני הספירה אז 480 שנה אחורה נותן לנו את המאה הארבע עשרה). אז בני ישראל לא נתקלו בשלטון מרכזי חזק, ופשוט הלכו ישר. הגל השני היה לאחר יסוד המלוכה (מאה שתיים עשרה לפני הספירה). אז הם הלכו מסביב.
אולם ממצאים ארכיאולוגים (מבני ציבור, תכנון עירוני, צבא ממוסד) הוכיחו באופן חד משמעי, שיסוד המלוכה באדום היה במקביל או מעט מאוחר ליסוד המלוכה בישראל. כלומר בזמן המשוער של יציאת מצרים (המאה ה-13. ואני מזכיר את הפרק על יציאת מצרים בו דנו בתארוך האפשרי. בדף הפרק שמתי קישור) כלל לא הייתה מלוכה באדום. זאת ועוד, התנחלות אדום בארצו אירעה במקביל להתנחלות ישראל בארצו. כלומר לא רק שלא הייתה ממלכה, אלא גם האדומים לא היו גורם משמעותי בשטח, אם בכלל.
המסורת על המלוכה בֶּאדום בימי יציאת מצרים היא השלכה מאוחרת של המצב בעת כתיבת הסיפור. כאשר נכתב הסיפור כבר הייתה מלוכה יציבה וַחֲזָקָה באדום, והכותב המקראי השליך מימיו אל ימי משה.
בתקופת ההתנחלות והשופטים לא נזכרו האדומים כלל. הם נזכרו שוב רק בקשר לכינון המלוכה על ידי שאול. בִּפְסוּק סִיכּוּם כללי וסכמטי נכתב (ציטוט): וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ (שמ"א "ד 47).
כלליות הפסוק ניכרת בעובדה שלמעט העמונים והפלשתים לא נזכר שום עימות של שאול עם המואבים, הארמים או האדומים. וגם אין סיבה שיתקיים עימות כזה. שאול ניהל מלחמה להצלת עיר בגלעד, ואת עיקר מאמציו הקדיש למאבקים בפלשתים. אז כשנלחמים על הבית, אין זמן לחפש הרפתקאות בחוץ לארץ.
שאול הקים מנהל מלכותי יש מאין, וּבְדוֹמֶה לדוד, גם הוא הֶעֱסִיק לא ישראלים בתפקידים שונים. בסיפור טבח כהני נב נזכר אחד מהם (ציטוט): וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן; וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ, וְאִישׁ, אֵין אִתָּךְ?... דלגתי קצת ז וַיִּתֶּן-לוֹ הַכֹּהֵן (לחם) קֹדֶשׁ:.. שוב דילוג ח וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה, וּשְׁמוֹ, דֹּאֵג הָאֲדֹמִי--אַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל... (דלגתי על הקטע בו שאול כעס על אחימלך שסייע לדוד המורד במלכות, וּרְצוֹן שאול להמית את כל אנשי נב. פרק כ"ב) יז וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה, כִּי גַם-יָדָם עִם-דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי-בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת-אזנו (אָזְנִי); וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת -יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי יְהוָה. יח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לדויג (לְדוֹאֵג), סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב דויג (דּוֹאֵג) הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע-הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. יט וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב (סוף ציטוט. שמואל א' כ"א 2 - כ"ב 19).
לפי הסיפור עבדי שאול חששו לפגוע בכהני ה', אז הזר והנכרי לא היסס לבצע את המעשה.
לאחר שדוד עלה למלוכה סופר כי הוא הרחיב את גבולות השליטה הישראלית (ציטוט): וַיַּעַשׂ דָּוִד, שֵׁם, בְּשֻׁבוֹ, מֵהַכּוֹתוֹ אֶת-אֲרָם בְּגֵיא-מֶלַח--שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אָלֶף. יד וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל-אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים (סוף ציטוט. שמואל ב' ח' 13 - 14).
אמנם כתוב 'ארם' ולא 'אדום', אך אין ספק כי מדובר בטעות מעתיק שהחליף את הדל"ת ברי"ש. אותיות דומות גם בִּכְתַּב עברי קדום. מה עוד ש'גיא מלח' נמצא באדום, לא בארם. השואה לפסוקים המקבילים מלמדת כי באדום עסקינן. כך נכתב בִּתְהִילִּים: וַיָּשָׁב יוֹאָב, וַיַּךְ אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא-מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף. (תהילים ס' 2). וכך נכתב בדברי הימים: וְאַבְשַׁי בֶּן-צְרוּיָה, הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח, שְׁמוֹנָה עָשָׂר, אָלֶף. יג וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים, וַיִּהְיוּ כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד (דה"א י"ח 12 – 13).
כפי הנראה אין פה שלוש מלחמות עם האדומים, אלא מלחמה אחת, כשבכל פעם הכאת אדום יוחסה לאדם אחר. סביר כי הזוטר בחבורה הוא שהכה את אדום. כלומר הגנרל הישראלי בִּשְדֵה הקרב היה אבישי בן צרויה. באופן טבעי הנצחון יוחס לִמְפַקֵּד הצבא יואב, ואח"כ למלך דוד. כמו השאלה מי שחרר את הר הבית? מוטה גור המח"ט בשטח (וזו התשובה הנכונה). עוזי נרקיס אלוף הפיקוד? יצחק רבין הרמטכ"ל? משה דיין שר הבטחון? לוי אשכול ראש הממשלה?
כיבוש אדום בִּידֵי דוד נזכר גם בתיאור חֵטְאֵי שלמה במה שמכונה 'הבטה לאחור' (פלאשבק בלעז) (ציטוט): וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה, אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי: מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא, בֶּאֱדוֹם. טו וַיְהִי, בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת-אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא, לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים; וַיַּךְ כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם. טז כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר, בֶּאֱדוֹם (מלכים א' י"א 14 – 16).
מעדות זו עולה כי הכיבוש של אדום היה קשה ולווה בהתנגדות רבה. ספק אם אכן 'כל זכר' הוכרת. סביר כי מדובר במשפחת המלוכה ובראשי המתנגדים לשליטה הישראלית באדום.
לא ברור מדוע דוד התנהג בְּכָזוֹ אכזריות עם האדומים. הפועל לְקַבֵּר בבנין פיעל, המציין חיזוק הפעולה וחזרה שלה, ולא לקבור בבנין פעל המקובל, רומז להיקף ההרג.
לאחר מכן אין לנו ידיעות על אדום עד ימי אחאב. לא ברור האם השליטה הישראלית באדום (והיהודאית לאחר הפילוג) נמשכה באדום בִּרְציפות, לסירוגין או בכלל התקיימה? בסיפור מות אחאב, בתיאור ימי יהושפט נכתב (ציטוט): וִיהוֹשָׁפָט, בֶּן-אָסָא, מָלַךְ, עַל-יְהוּדָה--בִּשְׁנַת אַרְבַּע, לְאַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. דלגתי קצת... מו וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, וַאֲשֶׁר נִלְחָם: הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לְמַלְכֵי יְהוּדָה... דילוג מח וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם, נִצָּב מֶלֶךְ (סוף ציטוט. מלכים א' כ"ב 41 – 48).
מידע זה סותר ידיעה אחרת בתיאור המסע הישראלי – יהודאי כנגד מואב, מסע בו נטל חלק יהושפט (ציטוט): וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וַיָּסֹבּוּ, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וְלֹא-הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם... דלגתי לסוף הפרק וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם--וְלֹא יָכֹלוּ. (מל"ב ג' 26).
רגע, אז בימי יהושפט יש מלך באדום או אין מלך באדום? התשובה נעוצה באופי השונה של שתי הידיעות. ידיעה אחת היא מה שמכונה 'כרוניקה' תיאור היסטורי של ימי יהושפט. אין מלך, אלא נציב. הידיעה השניה היא מתוך סיפור נבואי, בו אלישע הוא הציר עליו סובב הסיפור, ושם יש מלך, שתפקידו הוא ספרותי.
לאחר המסע כנגד מואב יש ידיעה נוספת הקשורה ליהורם בן יהושפט מלך יהודה (ציטוט): וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ, לְיוֹרָם בֶּן-אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וִיהוֹשָׁפָט, מֶלֶךְ יְהוּדָה--מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן-יְהוֹשָׁפָט, מֶלֶךְ יְהוּדָה. יז בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, הָיָה בְמָלְכוֹ; וּשְׁמֹנֶה שנה (שָׁנִים), מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם... דלגתי קצת כ בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה; וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ. (גם זו ידיעה כרוניסטית, המתאימה לידיעה שאין מלך באדום) כא וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה (אתר לא מזוהה), וְכָל-הָרֶכֶב עִמּוֹ; וַיְהִי-הוּא קָם לַיְלָה, וַיַּכֶּה אֶת-אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב, וַיָּנָס הָעָם, לְאֹהָלָיו. כב וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה; אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה, בָּעֵת הַהִיא. (סוף ציטוט. מלכים ב ח' 16 – 22).
בימי יהורם האדומים מרדו, והמליכו מלך. יהורם מלך יהודה ניסה לדכא את המרד וְכָשַל. באופן מוזר העיר לבנה מרדה גם היא. לא ברור הקשר בין אדום המצויה בדרום עבר הירדן, לבין לבנה, שאתרה לא זוהה בודאות, אך ברור שהוא וְכָשַל. יהודה. האם העיר לבנה מרדה כשאנשיה נוכחו לדעת שמלך יהודה הפסיד לאדומים? מדוע עיר יהודאית תמרוד במלך יהודה? ואולי זו עיר פלשתית בכלל, שניצלה את המצב? האם קיים קשר בין האירועים בכלל? האם הקשר הוא ספרותי בלבד? שאלות רבות וְכָל תשובה היא השערה.
פרשה נוספת בתולדות יחסי יהודה – אדום מצויה בימי אמציה מלך יהודה (ציטוט): הוּא- (אמציה) הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי- המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ יָקְתְאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה (סוף ציטוט. מלכים י"ד 7).
בדברי הימים הסיפור רחב יותר, וְכוֹלֵל שכירי חרב ישראלים (ציטוט):וַאֲמַצְיָהוּ, הִתְחַזַּק, וַיִּנְהַג אֶת-עַמּוֹ, וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח (שוב, גיא מלח בזיקה לאדום); וַיַּךְ אֶת-בְּנֵי-שֵׂעִיר, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים. יב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים, שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה, וַיְבִיאוּם, לְרֹאשׁ הַסָּלַע; וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ-הַסֶּלַע, וְכֻלָּם נִבְקָעוּ. (דה"ב כ"ה 11 - 12).
סיפור לא ברור על השלכת אנשים למותם מראש הסלע. לסיפור כמות שהוא יש בעיה. שבויי מלחמהמשמשים כפועלי כפיה / עבדים / פודים אותם – לא הורגים סתם. כמו במקרה דוד, לא ברור טעם השלכתם אל מותם (אם אכן זה קרה).
בהמשך דווח בעל דברי הימים על חטא / "חטא" של אמציה. אירוע שלא נזכר בספר מלכים (ציטוט): וַיְהִי, אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת-אֲדוֹמִים, וַיָּבֵא אֶת-אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר, וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים; וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה, וְלָהֶם יְקַטֵּר. (סוף ציטוט. דברי הימים ב' כ"ה 14).
לאור הזיקה בין ישראל לאדום, ובין ה' אלהי ישראל להתגלותו מאדום (התגלות בה נדון בחלק ב' של הפרק) סביר שאמציה לא ראה בֶּאלֹהֵי שעיר עבודה זרה, אלא מבחינתו אלהי אדום (אח לישראל) הוא אלהי ישראל (אח לאדום).
לאחר מכן, בגלל חטא האלילות לכאורה, בעל דברי הימים העניש את אמציה (ציטוט): וּמֵעֵת, אֲשֶׁר-סָר אֲמַצְיָהוּ מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם, וַיָּנָס לָכִישָׁה; וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה, וַיְמִיתֻהוּ שָׁם (סוף ציטוט. דברי הימים ב' כ"ה 27).
בעל דברי הימים לקח אירוע המופיע בספר מלכים, ונתן לו הסבר. אמציה נרצח? ברור! הוא סגד לֶאֱלִילִים.
