Skip to content

פרק 183 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

בפרק שעבר דנו בסיפורים המקראיים על היווצרות אדום, והיחסים בין אדום לישראל עד ימי אמציה מלך יהודה. בפרק זה נמשיך עם האדומים ותולדותיהם, ונשלב מקורות חוץ שמופיעים החל מהמאה השמינית לפני הספירה.

נתחיל באזכור הראשון שלהם במקור אשורי. מקור זה הוא אדד ניררי השלישי מלך אשור (מלך בין השנים 811 – 783 לפני הספירה). מלך זה נרמז במקרא בתור 'מושיע'. ממלכת ארם דמשק לחצה על ממלכת ישראל בימי חזאל ובן הדד בנו. העליה הארמית נבעה מירידה אשורית. אולם עם עליית אשור הוקל הלחץ הארמי על ישראל (ציטוט):  וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם וּבְיַד בֶּן-הֲדַד בֶּן-חֲזָאֵל כָּל-הַיָּמִים.  ד וַיְחַל יְהוֹאָחָז אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע אֵלָיו יְהוָה כִּי רָאָה אֶת-לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי-לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם.  ה וַיִּתֵּן יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד-אֲרָם וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ג 3 – 5).

וכך כתב אדד ניררי השלישי, על כתובת מלכותית שנחקקה על אבן. לוח האבן נמצא בכלח' בירת האימפריה דאז. (ציטוט): היכל אדדי נרר מלך גדול דלגתי קצת... הכובש מן הר סִלֻנַ... דילוג ומן הפרת, ארץ חת, ארץ אַמֻרֻ, על כל סביבותיה, צור, צידון, ארץ עמרי, (ממלכת ישראל) אדום, פלשת, ועד הים הגדול שבמערב השמש – הכנעתי לרגלי והטלתי מס (סוף ציטוט. לוח אבן מכלח).

שימו לה, שאדום (היושבת על דרך המלך, היא, דרך המסחר הראשית מערב לסוריה ומשם למסופוטמיה) נזכרת, אבל יהודה (הלא חשובה בעליל) – לא. האשורים הביעו ענין כלכלי באדום (כמו כל אימפריה וכל נציבות). זהו מסע ולא כיבוש קבוע. עדיין לא.

בימי תגלת פלאסר השלישי שמלך בין 745 – 727 לפני הספירה שוב עלתה אדום על צג המכ"ם האשורי. הפעם האשורים באו על מנת להישאר. כלומר להקים אימפריה המורכבת מנציבויות. או כמו שהן כונו אז: פחוות.

וכך נכתב, בכתובת הסיכום של תגלת פלאסר השלישי. כתובת על לוח טין (ציטוט): מנחה] מאת... [מ]תנבעל מארוד, סַנִפֻּ מבית עמון, שַלַמַנֻ ממואב [...] [מִ]תִּנְתִּ מאשקלון, יהואחז מיהודה, קוסמלך מאדום... זהב, כסף, בדיל, ברזל, עופרת, בגדי צבעוניים, כותנות, בגדי ארגמן של ארצם... (סוף ציטוט. כתובת הסיכום של תפ"ג).

קוס הוא האל הלאומי האדומי. קוסמלך הוא שם תיאופורי (כלומר כזה המכיל רכיב אלוהות בשמו) המקביל למלכיהו, אלימלך או מלכיאל.

האינטרס האשורי באדום ברור. בתחום ארץ אדום עוברת דרך המלך, המניבה מסי מעבר שמנמנים כאמור. ככל שיש פחות גופים האוחזים בנתח מהדרך, חלקם בפרוסת העוגה גדל.

בימי סרגון השני (שמלך בין 722 ל-705 לפני הספירה) שוב נזכרה אדום בזיקה למסע סרגון לאשדוד. מסע זה אירע בשנת 712 לפה"ס, ואף נזכר במקרא (ציטוט): בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן (תרתן הוא תוארו של שר הצבא) אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ (סוף ציטוט. ישעיה כ' 1).

וכך כתב סרגון על אנשי אשדוד שהעזו למרוד נגדו. הטקסט מקוטע מעט. הטקסט נמצא בנינוה ב'מנסרת האנאלים'. מעין כתובת סיכום של מעללי סרגון (ציטוט): בשנת מלכותי התשיעית אל [אשדוד שלחוף ה]ים הגדול ה[לכתי...]. [העיר] אשדוד [...]. בגלל [  הרעה שהוא עשה...] (מלך אשדוד. הרעה היא מרד באשור כמובן. אַחִמִתִּ  [...]. אחיו הצעיר על [אנשי אשדוד] העלתי והו[שבתי...]. מס ומנחה  [...] כמו המלכים [אבותיי...] הטלתי עליו ו[...]. [(אך) אנשי ארץ חת] הרעים, (ארץ חתי היא מה שממערב לפרת. כלומר כל אלה שלא היו מרוצים מהאשורים) ... לא לשאת מנחה זממו רע. [נגד] מושלם (ב)מרד [שבור...] וכמי ששפך דם מת[וך אשדוד] הוציאוהו. יַמַנִ, איש נק[לה...] כמלך עליהם ה[מליכו...] הושיב[והו]. (דילוג על כמה שורות) אל מ[לכי] פלשת, יהודה, אד[ום], מואב (וגם) יושבי (חוף) הים, נושאי מ[ס ו]מתנות של האל אשור אדוני, (שלחו) דברי סרה ושקר, כדי להופכם לאויב לי... (סוף ציטוט. מנסרת האנאלים מנינוה).

האשדודים לא התלהבו מהשלטון החדש. סרגון החליף את מלך אשדוד באחיו, הצייתן. אנשי אשדוד התלהבו עוד פחות מהשלטון החדש, וסילקו את אחימיתי המלך מטעם האשורים. הוא כנראה נרצח. הם מינו אדם אחר. אך בהבינם את יחסי הכוחות בין מכבי קרית עקרון לבין בית"ר ירושלים הם פנו לעזרת השכנים. השכנים היו נבונים מספיק על מנת שלא להצטרף. שבע שנים אח"כ יהיו כאלה שהתבונה תעזוב אותם, והם ימרדו באשור. מה שידוע בתור 'מסע סנחריב'. ואני מזכיר את הפרק על מסע סנחריב ליהודה, ואת הפרק על מסע סנחריב לצור.

בתארו את המסע ליהודה כתב סנחריב במנסרת ראסם, אותה הזכרנו בפרק על מסע סנחריב. אני מזכיר שמנסרה היא גוש טין מצולע, עליו חקוקה כתובת (ציטוט): במסעי השלישי עליתי על ארץ חת. לֻלִֻ מלך צידון אשר מורא הוד מלכותי המם אותו, ברח הרחק מעבר לים... דלגתי קצת מנחם משַמְשִמַרֻנַ, אתבעל מצידון, עַבְּדִלִאַתִּ מארוד, אֻרֻמִלּכִּ מגבל, מִתִּנְתִּ מאשדוד, פֻּדִאִלֻ מבית עמון, כַּמַשְנַדְבִּ ממואב, עַיַרַמֻ מאדום, כל מלכי אמר הביאו לפני מתנת עשירות, מתנות ראווה כבדות – פי ארבע (מן הרגיל) ונשקו את רגליי (סוף ציטוט. מנסרת ראסם).

כזכור, לאחר מות סרגון פרצו מרידות בבבל ובלוונט. לקח לסנחריב ארבע שנים לדכא את המרד בבבל, ובשנת 701 הוא התייצב פה עם המון כוחו ועוצם ידו. למדינות רבות היה פֶּה של אריה אך נשמה של חתול. עם הופעת סנחריב הם מיהרו להכנע ולשלם מס כפול 4. לא שילמתם מס ארבע שנים? (705 עד 702 כולל, לפני הספירה). אין בעיה. עכשיו תשלמו הכל במכה אחת, ואני לא אוריד לכם את הראש. וכך היה. שימו לב שמִתִּנְתִּ מאשדוד אץ רץ לשלם את המס. הכאפה האשורית 11 שנה קודם עוד צלצלה באוזניו. למרבה הצער חזקיהו מלך יהודה לא נמנה עם בעלי התבונה.

עַיַרַמֻ מלך אדום, מדינה קטנה על דרך אסטרטגית, העדיף לסבול ולשתוק. לאחר מסע סנחריב שרר במרחב 'השלום האשורי'. הייתה מעצמה הגמונית אחת (מצרים נכבשה על ידי אשור). הכלכלה פרחה והכל היה טוב. כל כך טוב, עד שאסרחדון מלך אשור (מלך בין 681 עד 669 לפני הספירה) יזם שורת מפעלי בניה בנינוה עיר הבירה. הענין נזכר במנסרת א' מנינוה (ציטוט): ... גייסתי את מלכי ארץ חת ועבר הנהר: בעל מלך צור, מנשה מלך יהודה, קוסגבר מלך אדום... דלגתי קצת יחד 22 מלכי ארץ חת, חוף הים ולב הים. ציוותי את כל אלה, לסחוב אל נינוה עיר אדנותי  תוך סבל וקשיים, לצורך (בניית) ארמוני – עצים גדולים, קורות ארוכות וקרשים דקים של עץ ארז ועץ אורן, גידולי הר שריון והר הלבנון... (סוף ציטוט. מנסרת נינוה א).

כיון שארץ אשור (כורדיסטן של ימנו) לא השתבחה בעצי הבניה שלה, היה צורך להביאם מהרי לבנון והרי מול הלבנון (שריון). מעניין להזכיר שבאל ביארה, ליד פטרה, התגלתה בולה (כלומר פיסת טין החותמת מכתב) ועליה החותמת לקוסגבר מלך אדום. מקרה נדיר בו מוצאים טביעת חותם מלכותית.

          בטרם נפנה לחלקם של האדומים בחורבן ירושלים, נזכיר את הקשר בין אלהי ישראל לאדום, ונראה כמה נבואות מקראיות על האדומים. נתחיל בנבואות. ראשון נביאי הכתב, עמוס, הקדיש לאדומים נבואה שלמה במסגרת 'נבואות הגויים' שלו (ציטוט): כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶַצח. יב וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה (סוף ציטוט. עמוס א' 11 – 12).

האדומים הואשמו בפשע נגד ישראל. הכינוי 'אחיו' מתייחס ליעקב, כלומר לעם ישראל. רַחֲמָיו – מתייחס לנערות צעירות, מלשון רחם, ולא לרחמים. מהות האירוע ורקעו לא ברורים די הצורך. בסוף ספר עמוס יש עוד התייחסות לאדום, אך זו התייחסות מאוחרת, ונראית כהוספה לספר (ציטוט): בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם.  יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי, עֲלֵיהֶם:  נְאֻם-יְהוָה, עֹשֶׂה זֹּאת (סוף ציטוט. עמוס ט' 11 – 12).

גם ירמיהו התייחס לאדום בכמה הזדמנויות. כך בנבואת העורלה (ציטוט): הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וּפָקַדְתִּי, עַל-כָּל-מוּל בְּעָרְלָה.  כה עַל-מִצְרַיִם וְעַל-יְהוּדָה, וְעַל-אֱדוֹם וְעַל-בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל-מוֹאָב, וְעַל כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה, הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר--כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי-לֵב (סוף ציטוט. ירמיה ט' 24 – 25).

עם ישראל נימול באופן פיזי, אך ערל לב כלפי ה' אלהיו. אף בנבואת 'כוס החמה' (נבואה בה ה' ישקה את כל העמים, כולל יהודה, בכוס חמה ותרעלה) נזכרת אדום. נבואה זו ארוכה כאורך הגלות, ואין טעם לקרוא את כל העמים הרבים. הענין ברור.

          לארץ אדום יש קשר הדוק להתגלות אלהי ישראל. בשלושה מקומות במקרא נזכרת התגלות האל מארץ אדום דווקא. כך בשירת דבורה, הנחשבת בעיני רבים, לטקסט המקראי הקדום ביותר (ציטוט): יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם (סוף ציטוט. שופטים ה' 4). שעיר הוא כינוי נוסף לאדום. והנה בשירת דבורה ה' יצא משעיר וצעד מאדום. בברכת משה לקראת מותו נכתב (ציטוט): וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ (להם), הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (סוף ציטוט. דברים ל"ג 2). שוב, האל זורח משעיר. אזכור שלישי לענין יש בספר חבקוק (ציטוט): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה (סוף ציטוט. חבקוק ג' 3). אלהים בא מתימן. ואין תימן הארץ שבדרום חצי האי ערב, אלא העיר תימן שבאדום. בפרק שעבר הזכרנו את חושם מארץ תימן, ואת אליפז התימני מספר איוב. שני אנשים מארץ אדום. ואני מזכיר את הכתובת מכונתילת עג'רוד (וגם את הפרק על כונתילת עג'רוד. א. ב.) שם נכתב: ליהוה התמנ ולאשרתה. הנה כי כן, לפי התפיסה המקראית ה' הגיע מארץ אדום. זה לא אמור להפליא אותנו. אדום וישראל הם אחים. אך מתבקש שהאחים האמינו באותו אל (גם אם שמותיו שונים). אני מזכיר את אמציה מלך יהודה שסגד לאלי אדום. לאור זאת, מסתבר שאמציה לא ראה כלל בעיה עם אלי אדום, שהלוא האל האדומי והאל הישראלי – חד הוא.

          האדומים נטלו חלק בהכנות למרד היהודאי שהסתיים בחורבן ירושלים, ואף נטלו חלק פעיל בחורבן עצמו. יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה מרד בבבלים. מרד שהסתיים בגלות יהויכין (ציטוט): בְּיָמָיו עָלָה, נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ.  ב וַיְשַׁלַּח יְהוָה בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב, וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה, לְהַאֲבִידוֹ:  כִּדְבַר יְהוָה--אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (סוף ציטוט. מלכים ב כ"ד 1 – 2).

אין לקרוא 'ארם' (שלא קיימת מעל 100 שנה), אלא אֱדֹם. חילופי דל"ת ורי"ש.

לפני שצדקיהו מרד בבבל נזכרת מועצה דיפלומטית שהתכנסה בירושלים (ציטוט): בְּרֵאשִׁית, מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן-יֹאושִׁיָּהוּ--מֶלֶךְ יְהוּדָה (הכותרת שגויה. מדובר בצדקיהו, לא יהויקים) : הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, אֶל-יִרְמְיָה, מֵאֵת יְהוָה, לֵאמֹר. ב כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֵלַי, עֲשֵׂה לְךָ, מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת (עול לבהמות הכוונה); וּנְתַתָּם, עַל-צַוָּארֶךָ. ג וְשִׁלַּחְתָּם אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, וְאֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וְאֶל-מֶלֶךְ צֹר, וְאֶל-מֶלֶךְ צִידוֹן--בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם, אֶל-צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה (סוף ציטוט. ירמיה כ"ז 1 – 3).

ברגע האמת יהודה נותרה לבד, ועמי האזור לא סייעו לה. נראה כי האדומים, שנלחצו על ידי שבטים ערבים (שבעתיד יקראו להם נבטים), החלו ללטוש עיניים לכיוון דרום יהודה. תהליך שיגיע לשיאו בימי בית שני, עת דרום יהודה תקרא 'אדומיאה'. ונדבר על אידומיאה להלן.

הסכנה האדומית ליהודה נזכרת גם במכתבי ערד, שהם מכתבים מערד מסוף המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפני הספירה. זמן קצר לפני חורבן בית ראשון. ערד הייתה מצודת גבול בדרום יהודה. וכך נכתב באחד המכתבים (ציטוט): מֵעֲרָד ... וּמִקִינָ(ה ...) ה. וּשְלַחְתֶם אֹתָם רָמַת נֶגֶ[ב בְּיַ]ד מַלְכִּיָהוּ בֶּן קָרַבאוֹר וְהִבְקִידָם עַל יָד אֱלִישָע בֶּן יִרְמִיָהוּ בְּרָמַת נֶגֶב, פֶּן יִקְרֶה אֶת הַעִיר דָבָר. וּדְבָר הַמֶלֶך אִתְכֶם בְּנַבְשְכֶם. הִנֵה שָלַחְתִי לְהָעִיד בָּכֶם הָיֹם: הָאֲנָשִם אֶת אֱלִישָע, פֶּן תָבֹא אֱדֹם שָמָה ! (סוף ציטוט. ערד 24).

כותב המכתב הפציר בנמען לקדם את פני הסכנה האדומית: פן תבוא אדום שמה! תופעה מעניינת במכתב זה היא שהכותב כתב כמו שהוא דיבר. והבקידם תחת הפקידם. ובנבשכם תחת נפשכם. תופעה ידועה ומוכרת של חילופי עיצורים קרובים. כך לחלקנו יש סבתא, אבל לרובנו יש ספתא.

בחרס נוסף שוב נזכרה אדום (ציטוט): בִּנְכֶם גְּמַרְ[יָהוּ] וּנְחֶמְיָהוּ שֹלְחִ[ם לִשְלֹם] מַלְכִּיָּהוּ. בֵּרַכְתִּ[ךָ ליהו]ה. וְעַתָּ: הִטָּה [עַ]בְדְּךָ [לִ]בֹּה אֶל אֲשֶר אָמַ[רְתָּ וְכָּתַבְתִּ]י אָל אֲדֹנִי [אֶת כָּל אֲשֶר רָצָה הָאִיש. [וְאִישְיָהוּ בָּא מֵאִתְּךָ. וְאִיש [לֹא נָתַן לָהֶם. וְהֵן יָדַעְתָּה [הַמִּכְתָּבִם מֵאֱדֹם נְתַתִּם לַאדֹנִ[י בְּטֶרֶם יֵרֵד יֹם וְ[אִ]שְ[יָ]הוּ לָן [בְּבֵיתִי וְהֻא הַמִּכְתָב בִּקֵּש [וְלֹא נָתַתִּי. יֵדַע מֶלֶך יְהוּדָ[ה כִּי אֵינֶנּוּ יְכֹלִם לִשְלֹחַ אֶת הַ[... מחוק וְזֹאת הָרָעָה אֲשֶ[ר] אֱדֹ[ם עָשְֹתָה (סוף ציטוט. ערד 40).

במכתב זה נזכרים מכתבים מאדום, עדות לפעילות דיפלומטית כלשהי במצוות מלך יהודה ככל הנראה. ובסוף נזכרת הרעה אשר אדום עשתה.

רעה זו מתקשרת היטב לידיעות המקראיות על השתתפות האדומים בחורבן ירושלים. נביא כמה דוגמאות. בספר יואל נכתב (ציטוט): וֶאֱדוֹם, לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה; מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ דָם-נָקִיא בְּאַרְצָם (סוף ציטוט. יואל ד' 19).

כך ביחזקאל (ציטוט): כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה--וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם, וְנִקְּמוּ בָהֶם (סוף ציטוט. יחזקאל כ"ה 12).

הענין אף נזכר בספר איכה, בספר ירמיה ובספר עובדיה לו הקדשנו פרק שלם. אולם אזכור מוכר הוא בתהילים קל"ז, גם לו הקדשנו פרק. נקרא את הקטע הרלוונטי (ציטוט): זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ
(כלומר להרוס) עַד, הַיְסוֹד בָּהּ (סוף ציטוט. תהילים קל"ז 7).

          חורבן יהודה "משך" את האדומים לארץ יהודה כאמור. האזור מבית צור (בין ירושלים וחברון) ודרומה נתפס על ידי האדומים וכונה אדומיאה. ברשימת שבי ציון בספר עזרא, צוינו מקומות הישוב אליהם שבו הגולים. איש מהם לא התיישב דרומה מבית צור. עדויות להתיישבות האדומית הזו יש גם בממצא הארכיאולוגי. בחורבת עוזא, ליד ערד התגלה אוסטרקון אדומי מראשית המאה השישית לפני הספירה. כלומר 599 והלאה (ציטוט): אָמַר לַמֶּלֶך, אֱמֹר לְבִלְבֵּל הֲשָלוֹם אַתָּ? וְהִבְרַכְתִּךָ לְקוֹס. וְעֲתָּ תַּן אֶת הָאֹכֶל אֲשֶר עִמָּד אֲחִאִמֹּה [.. וְהֵרִם עֲ[דִ]אֵל עַל מִזְ[בַּח .. פֶּן יֶ]חְמַר הָאֹכֶל (סוף ציטוט).

מלך הוא שם פרטי מקוצר, ככל הנראה, ולא האיש הנושא בתפקיד מלך. אזכור קוס, האל האדומי, הוא שזיהה את הכתובת כאדומית. שימו לב עד כמה השפה קרובה לעברית. אדום אח לישראל, כבר אמרנו? במכתב התבקש בלבל לתת אוכל לפני שהאוכל יתקלקל: פֶּן יֶ]חְמַר הָאֹכֶל – הפירוש המקובל הוא פן יחמץ האוכל. כלומר בטרם הבצק יחמיץ. זה מזכיר את האיסור המקראי על הקרבת חמץ (ציטוט): כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ (סוף ציטוט. ויקרא ב' 11). מעניין.

          בירת אדומיאה היתה במרשה. מול קיבוץ בית גוברין של ימנו. בתקופה ההלניסטית מוכרת בארץ תופעה הקרויה 'ירידה מהתל'. ערים רבות עברו מהתל הקדום אל המישור שליד התל. למשל עכו ובית שאן. גם מרשה ירדה מהתל ועברה לבית גוברין הקרויה אלבתרופוליס (עיר האנשים החופשיים). אתר מרשה שוה ביקור. עולם תת קרקעי מופלא, ובראש הביקור אך למרגלות התל מערות הקבורה הצידוניות.

בתקופה החשמונאית חלה התקרבות כפויה בין ישראל לאדום. יוחנן הורקנוס בנו של שמעון (שלט בין 134 – 104 לפני הספירה) ראה ברעיון של 'ארץ ישראל לעם ישראל' תכנית פעולה פוליטית בשטחי שלטונו. הוא, ובניו יהודה אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי, גיירו גויים בכפיה (לראשונה ולאחרונה ביהדות). הורקנוס גייר את האדומים באדומיאה. כך כתב יוספוס בספרו 'קדמוניות היהודים' (ציטוט): הורקנוס כבש גם את אדוריים ואת מרשה, ערי אדום והכריע את כל האדומים, והרשה להם להשאר בארץ אם יימולו ויאותו לקים את חוקי היהודים. הללו קבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם גם את המילה וגם להשוות את שאר הליכות חייהם לאלו של היהודים, ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים (סוף ציטוט. קדמוניות י"ג 257 – 258).

לא ברור עד כמה הגיור היה כפוי. אפשר כי רוב האדומים התגיירו מרצון. חלק מאנשי אדום לא רווה נחת מהתרבות ההלניסטית, ושמח להצטרף לאחיהם היהודים, שהיו חיל החלוץ במאבק בהלניזם. למעשה האדומים נטמעו בעם ישראל. גם לא ברור כמה אדומים התגיירו? כולם? חלקם? איזה חלק? סביר שאלו שישבו בהר חברון ושפלת יהודה התגיירו ברובם, ואילו אלה שישבו במישור החוף, כבר עברו הלניזציה מואצת, והיהדות לא קסמה להם במיוחד. אולי ההיפך.

האדומי המפורסם ביותר הוא הורדוס. למעשה מדובר ביהודי לכל דבר וענין, היות וכבר סבו אנטיפס התגייר. אנטיפס, התגייר, היה מושל אדומיאה מטעם אלכסנדר ינאי. רעיון טוב של השארת ההנהגה המקומית בידי הנציג המקומי. אביו של הורדוס, אנטיפטרוס (זה מהמבצר ליד ראש העין), היה יועץ של  הורקנוס השני. הורדוס עצמו מונה למלך יהודה על ידי הרומאים, והמשיך את מדיניות החשמונאים בגישתו האוהדת לצדוקים. ההתיחסויות השליליות של חז"ל להורדוס נובעות מהיותו אוהד צדוקים, אז "הכניסו" לו על יהדותו לכאורה. לקרוא על הורדוס אצל חז"ל, זה כמו לקרוא על אחאב בספר מלכים, וכמו לקרוא על טומי לפיד ב'יתד נאמן'. הורדוס התפרסם בכך, שהרס את הבית השני, ובנה אותו מחדש (למעשה הבית השלישי). הורדוס היה מגדולי הבנאים בארץ ישראל (ועל הדרך גרם נזק לעתיקות קודמות...). טביעת החותם של הורדוס על הנוף בארץ היא מדהימה: ירושלים, מצדה, קיסריה הרודיון, אנטיפטריס, חברון ועוד ועוד.

הטמעות האדומים בעם ישראל הייתה כה מלאה, עד שבמרד הגדול נגד הרומאים הגיעו צאצאי אדומים לירושלים על מנת להלחם ברומאים לכאורה, אבל בפועל ליטול חלק במלחמת האחים שהשתוללה ברחבי ירושלים. יוספוס פלאביוס כתב, כי הקנאים, בראשות יוחנן מגוש חלב (אותו יופסוס לא ממש חיבב) הזמינו את האדומים לסייע. הגיעו 20 אלף אדומים בראשות יעקב בן סוסא (אולי מהישוב סוסיא שבדרום הר חברון) ועוד שלושה מפקדים. בהגיעם אל ירושלים הם נותרו בחוץ, כיון שמתנגדי יוחנן מגוש חלב נעלו בפניהם את העיר. בסופו של דבר הם נכנסו לעיר ונטלו חלק במלחמת האחים. כך כתב יוספוס בספרו 'מלחמת היהודים ברומאים' (ציטוט): הקנאים הצטרפו לזעקת הקרב של האדומים, והשאון מכל העברים נעשה נורא יותר מחמת הסערה... דילוג הם (האדומים) התייחסו באופן שוה למתחננים וללוחמים, ורבים נהרגו בחרבם, כשהזכירו (אלה שנרצחו) אותם שקרובים הם (היהודים המקוריים ראו בצאצאי האדומים יהודים לכל דבר וענין) וביקשו מהם לכבד את המקדש המשותף... דילוג והתחילו לחפש את הכהנים הגדולים. עיקר הרדיפה הייתה אחריהם. מיד נתפסו והומתו... דילוג להערה מעניינת של יוספוס עצמו לא אטעה אם אומר שכיבוש העיר (על ידי הרומאים הכוונה)  התחיל במותו של חנניה (הוא חנן הכהן הגדול) ונפילת החומות ושקיעתה של המדינה היהודית מתחילים מהיום שהיהודים ראו את הכהן הגדול שלהם, ואביר ישועתם כשהוא נטבח בלב ירושלים (סוף ציטוט. מלחמת היהודים ברומאים ד' ה' ).

אם משתמע מדבריי שאני מטיל על האדומים אחריות מיוחדת לחורבן ירושלים, אז לא. הם נטלו חלק פעיל במלחמת האחים. כמו שאר היהודים.

          בעיני חז"ל, למרות גיורם, ולמעשה תוך התעלמות מענין זה הפך 'אדום' לשם גנאי לרומי. כשם שהאדומים סייעו בחורבן בית ראשון, כך רומי החריבה את הבית השני. כיון שעיני השלטון היו פקוחות, השתמשו בשם קוד לרומי - 'אדום'. נקרא דוגמה אחת (ציטוט): יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (ציטוט מתהלים פ' 14) – למה הוא מושל (מדמה. את מלכות רומי הכוונה) בחזיר? אלא מה החזיר הזה בשעה שהוא רובץ פושט טלפיו – כלומר 'ראו שאני טהור' (החזיר מפריס פרסה ושוסע שסע. כלומר מבחינה חיצונית הוא כשר. מבחינה פנימית של העלאת גרה הוא לא. יש פה נסיון התחזות מצד החזיר, לכאורה). כך מלכות אדום הרשעה הזאת. גוזלת וחומסת ונראית כאילו מצעת את הבימה (סוף ציטוט. בראשית רבה ס"ה א).

לאחר התנצרות האימפריה הרומית והפיכתה לממלכה הביזנטית, נדד הכינוי אדום אל הכנסיה. נראה מדרש לענין (ציטוט): אלו הן הנסתרות שנגלו לרבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוי במערה מפני קיסר מלך אדום, ועמד בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה דלגתי קצת מיד נגלו אליו סתרי הקץ וסתומות והתחיל לישב ולדרוש דילוג... כיון שראה מלכות ישמעאל (הכיבוש המוסלמי) שהיא באה, התחיל לומר: 'לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה (הנוצרים), אלא אף מלכות ישמעאל? (המוסלמים) מיד ענה לו מטטרון שר הפנים (מטטרון הוא מלאך מרכזי במיסטיקה היהודית) ואמר לו: אל תירא. שאין הקב"ה מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה (סוף ציטוט. בית המדרש. חדר ג' 78). לדברי המדרש, האל שלח את המוסלמים (מדרש זה חובר בתחילת התקופה המוסלמית הקדומה), על מנת להושיע את ישראל מהנוצרים.

בסרט קזבלן יש שיר בשם 'כולנו יהודים', בו אריה אליאס ז"ל הדגים את הכינוי 'עשו' לנוצרים ו'ישמעאל' למוסלמים. קטע מהשיר.

תודה לאריה אליאס ששר וחיים חפר שכתב.

          התגיירות האדומים גרמה להם לרדת מעל בימת ההיסטוריה. האדומים נטמעו בעם ישראל, ולא נודע כי בא אל קרבו. חלק מהיהודים ממוצא אדומי, בעיקר בדרום יהודה התנצרו, ואח"כ התאסלמו, אבל לא מעט דם אדומי זורם בעורקינו עד עצם היום הזה.

הנה כי כן, התאומים שעקצו זה את זה (עשו בבכורה ויעקב בברכה), שצאצאיהם לחמו והשלימו זה עם זה – התמזגו זה בזה והפכו לעם אחד. ניתן לומר שיותר משאנו בני יעקב הקרוי ישראל, אנחנו בני יצחק בסופו של דבר. יש בנו את הגנים של יעקב וגם של עשו. ברכת יצחק ליעקב, הגיעה בסופו של דבר גם לצאצאי עשו. יש פה סגירת מעגל פואטית משהו. וזה יפה בעיני.

נגישות