Skip to content

פרק 189 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

עמוס הנביא הוא ראשון נביאי הכתב. כלומר הנביא הראשון שדבריו הועלו על הכתב בילקוט נבואות שכתב עמוס, או סביר יותר, אחד מתלמידיו. כתיבת הנבואות על ידי אחד מתלמידי הנביא מוכרת היטב מירמיה, לאחר שיהויקים שרף את המגילה שירמיהו שלח אליו (ציטוט): וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר, וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּאֵשׁ; וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים, כָּהֵמָּה (סוף ציטוט. ירמיה ל"ו 32).

עמוס אינו הנביא הראשון כמובן. הוא הנביא הראשון שיש ספר על שמו המכיל את דבריו. אין לנו 'ספר אליהו' או 'ספר אלישע'. נכון, יש 'ספר שמואל', אבל הספר רק קרוי 'שמואל', ולא מכיל את אוסף נבואותיו. למעשה, לקראת אמצע הספר שמואל מת.

הכותרת בספר עמוס, שהוספה על ידי עורך הספר, קובעת את המסגרת הכרונולוגית בה פעל עמוס הנביא (ציטוט): דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ  אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ (סוף ציטוט. עמוס א' 1).

עמוס היה נוקד, כלומר רועה בכיר או בעל עדרים. הוא הגיע מִתְּקוֹעַ אשר בארץ יהודה. הכפר הערבי תוקוע ליד הרודיון של ימנו. הוא פעל בימי עוזיה מלך יהודה וירבעם מלך ישראל. עוזיה מלך בין השנים 785 – 733 לפני הספירה. נראה כי חלק מהזמן הוא שלט יחד עם אביו אמציה, וחלק מהזמן בנו יותם שלט עמו, בשל הצרעת בה לקה עוזיה. ירבעם מלך ישראל, הידוע כירבעם השני, מלך בין השנים 789 – 748. וגם הוא, ככל הנראה, שלט יחד עם אביו זמן מה. בימי המלכים הללו הגיעו ממלכות ישראל וִיהוּדָה לשיא גדולתן.

מידע מעניין הוא הסיפא: שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ. הכוונה היא לרעש אדמה. הרעש מתוארך לשנת 750 לפני הספירה, ועקבותיו התגלו באתרים רבים בארץ. הממצאים כוללים שכבת חורבן, אך ללא שריפה. כלומר המקום לא חרב במלחמה, אלא באסון טבע. לא ברור האם הוא התחיל או גמר לנבא שנתיים לפני הרעש. בכל אופן הרושם הוא של פעילות נבואית קצרת ימים. בין ימים ספורים ועד חודשים אחדים. אם תגידו כמה שנים – גם בסדר.

ספר עמוס נפתח בהכרזה שהיא הכותרת לנבואות (ציטוט): וַיֹּאמַר יְהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל (סוף ציטוט. עמוס א' 2). בפסוק זה רואים את האמצעי הכה נפוץ אצל עמוס – התקבולת. תקבולת היא אמצעי אומנותי, בו אומרים אותו הדבר בשני אופנים שונים. ה' מדומה לאריה, וּדְבָרָיו הם שַאֲגַת האריה (=כולם שומעים).  דימוי האל לאריה מוכר במקרא. כך ביואל (ציטוט): וַיהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ, וְרָעֲשׁוּ, שָׁמַיִם וָאָרֶץ; וַיהוָה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ, וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. יואל ד' 16).

קול ה' גורם לְתוֹפְעוֹת טבע מרשימות. קול ה' גורם ליובש וּבַצוֹרֶת מִ'נְאוֹת  הרועים' ועד 'ראש הכרמל'. נאות – נאות מדבר. הכרמל – הכרמל הפורה והשופע. כלומר מהמדבר עד הארץ הפוריה – קול ה' ייבש הכל!

כאן מתחילות הנבואות על הגויים. אז ברשותכם כמה מילים על נבואות הגויים. במקרא יש כַּמָּה וְכַמָּה קִבְצֵי נבואה המיועדים לאומות העולם. קבצים אלו מכונים במחקר 'הנבואות על הגויים'. נביאי ישראל לא חששו לנבא (בשם ה'!) גם על ואל העמים השונים. הנבואות על הגויים נמצאות ב: עמוס א' 3 – ב' 5 (כולל הנבואה על יהודה), ישעיה י"ג – כ"ג, ספר נחום, צפניה ב' 5 – 15, ירמיה מ"ו – נ"א, יחזקאל כ"ה – ל"ב, וספר עובדיה לו הקדשנו פרק. בדף הפרק שמתי קישור.

הנבואות לגויים מכילות נבואות חורבן לעמים השונים, שפגעו בעם ישראל. חשוב לזכור, שאין זה משחק סכום אפס. חורבן הגויים אין משמעו ישועה לישראל! מי שחטא – יענש. בהמשך נדון בשאלה עד כמה הנבואות על הגויים אכן כוונו לִשְכֵנֵי ישראל, ועד כמה הם נועדו לאוזן הישראלית.

עמוס הוא הראשון שנבא על העמים. אפשר שהיו נביאים 'קדם עמוסיים', שניבאו על העמים. אך עמוס הוא הראשון ששרד בכתב. הנבואות על הגויים בספר עמוס מסודרות בסדר גיאוגרפי: הנבואה הראשונה על ארם שנמצאת מִצְפוֹן מזרח לישראל. הנבואה השניה על  עזה מִדְרוֹם מערב. לאחר מכן צור מצפון מערב ואדום מדרום מזרח. לאחר מכן עמון ומואב ממזרח. ולבסוף יהודה מדרום. הנבואות "סוגרות" במרכאות על ממלכת ישראל מכל הכיוונים. הנבואה השמינית, החשובה והעיקרית היא על ממלכת ישראל. ונדון בה בהמשך.

הנבואה הראשונה היא על דמשק (המייצגת את כלל הארמים, בהיותה בירת הממלכה הארמית החשובה והגדולה) (ציטוט):

כֹּה אָמַר יְהוָה:

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ 

עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת-הַגִּלְעָד. 

ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל      וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד. 

ה וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק          וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן       

וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן           וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה

אָמַר יְהוָה (סוף ציטוט. עמוס א' 3 – 5).

פתיחת הנבואה היא כֹּה אָמַר יְהוָה  - זוהי נוסחת פתיחה מקובלת בדברי הנביאים. זהו מקור הסמכות של דברי הנביא. הרי יכול לבוא מאזין לנביא ולומר: 'בחורצ'יק, מי אתה? מה אתה רוצה מאיתנו? את מי אתה מייצג בכלל?'. אז התשובה היא: 'אני נביא, אני רוצה שתקשיבו לדבר ה', שאותו אני מייצג'. ובשלוש מילים: כֹּה אָמַר יְהוָה.

והנה הנבואה ממש: עַל- שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל- אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ – דגם שלושה וארבעה מבטא שלמות ושיא. שלוש וארבע הם מספרים טיפולוגיים (כלומר מספרים בעלי משמעות וסמליות), ויחד הם שבע, שהוא מספר השלמות. בַּפּועל לא נמנים שבעה חטאים אלא אחד חמור במיוחד, המייצג את כל השאר.

הדגם המדורג של שלושה וארבעה (ויש גם דגם של שבעה ושמונה) מופיע בעוד מקראות. למשל בספרות החוכמה (ציטוט):  שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי  וארבע (וְאַרְבָּעָה) לֹא יְדַעְתִּים. יט   דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר, דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם, וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה... דלגתי קצת כא תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא-תוּכַל שְׂאֵת. כב תַּחַת-עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם. כג תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ (סוף ציטוט. משלי ל' 18 - 23).

הדגם הנפוץ 'שלושה... וארבעה' משמש בידי עמוס לציין את החטא המוחלט של הארמים. חטא שיצדיק את העונש הכבד, שה' יעניש את הארמים. על מנת לציין את גודל החטא נאמר:  לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  - כלומר לא אבטל אותו. אין חזרה בתשובה. עוד בטרם המאזינים יודעים מהו החטא – כבר ברור להם שאין מחילה. דבר זה יצר מתח בנוגע לשאלה: איזה חטא כה גדול חוללו הארמים? חטא שאין עליו מחילה וְכַפָּרָה. החטא הוא: עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת-הַגִּלְעָד. ברשותכם כמה מילים על דיש. הדיש הוא חלק מתהליך עיבוד החיטה הקצורה.

לאחר הקציר יש שיבלים. צריך להפריד את גרעיני החיטה או השעורה מכלל השיבלת. לא מעשי להפריד את הגרעינים אחד – אחד. הפתרון הוא לחץ ושפשוף. מניחים את השיבלים על משטח. על השיבלים מניחים מורג. מורג הוא לוח עץ ובו משובצות אבנים או חודי מתכת. את החלק המחוספס, זה עם האבנים, מניחים על השיבלים. את המורג רותמים לִבְהֵמָה שמושכת אותו, ועל המורג ניצב אדם. משקל האיש לוחץ על השיבלים, וּתְנוּעַת המורג מפרידה בין הגרעינים לבין הקליפה. כך הבהמה מסתובבת לה שוב ושוב, עד שהקליפה והגרעינים נפרדים זה מזה. זה כמו שמבקרים מישהו והוא מגיש בוטנים. הבוטנים מגיעים בקליפה חומה דקה. אז העצלנים, תחת לקלף אחד – אחד, נוטלים חופן, מגלגלים אותו בין שתי הידיים, וכך הקליפה החומה מתקלפת. כיון שמדובר בשיבלים טעימות, לבהמה יש נטיה לכרסם פה ושם. היו חקלאים שלא ממש אהבו שהבהמה עוקצת אותם, ושמו זמם (מחסום לפה). אבל החוק המקראי מחייב להניח לבהמה לאכול מהחיטה (ציטוט): לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (סוף ציטוט. דברים כ"ה 4).

הגלעד הוא הגבול ההיסטורי בין ישראל לארם. במקרא ישנו סיפור המסביר את אופן היווצרות הגבול. לאחר שיעקב ברח מלבן הארמי, לבן דלק אחריו והשיגו. בסופו של דבר הם נפרדו כִּידִידִים (ציטוט): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל-הַגָּל.  מז וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא (תרגום מדויק. יגר = גל. שהדותא = עד. כמו שהיד בערבית) וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.  מח וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ גַּלְעֵד (סוף ציטוט. בראשית ל"א 46 - 48).

אזור הגלעד עבר מצד לצד במלחמות השונות, ויש תיעוד מקראי לחלק ממלחמות אלו. למשל סיפור מות אחאב בסוף ספר מלכים א'.

דימוי הדיש בחרוצות ברזל (ולא אבן) מציין את האכזריות הארמית בנוגע לְתוֹשְבֵי הגלעד. הארמים נטלו את תושבי הגלעד, השכיבו על הארץ, ועברו עליהם במורג ובו מסמרי ברזל.  זמן האירוע ומהותו – אינם ידועים.

זה מזכיר את מעשי דוד לאחר כיבוש רבת עמון (ציטוט): וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הוֹצִיא, וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם במלכן (בַּמַּלְבֵּן), (סוף ציטוט. שמואל א' י"ב 31).

ועתה העונש הֶחָמוּר לחטא הֶחָמוּר: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד. 

ה וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה.  העונשים מתוארים באמצעות תקבולות.

ה' ישלח אש בְּבֵית חזאל (מייסד השושלת), האש תאכל את אַרְמְנוֹת בן הדד (בן חזאל).  ה' ישבור את הבריח (סמל העוצמה) של דמשק (כלומר העיר תיפול בידי אויביה), יכרית כלומר ישמיד ,את יושבי בקעת און (= רשע), כפי הנראה בקעת הלבנון, ויכרית את השליט (תומך שבט, כלומר אוחז מטה השלטון) מבית עדן (עיר ארמית על גדת הפרת שנכבשה על ידי האשורים).

סיום העונש הוא מעניין: וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה. מתברר שעונש הגלות מהאדמה לא ייחודי לישראל! ה' יכול להעניש עמים אחרים בגלות. הארמים יוּגְלוּ למקום בשם קיר, הנזכר בעוד מקראות (ציטוט מהמשך ספר עמוס): הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה  הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר (סוף ציטוט. עמוס ט' 7).

שימו לב מה סופר לאחר שתגלת פלאסר הג' כבש את דמשק (ציטוט) וַיִּשְׁמַע אֵלָיו (אל אחז מלך יהודה) מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל-דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה וְאֶת-רְצִין הֵמִית (סוף ציטוט. מלכים ב' ט"ז 9). הארמים באו מקיר, ואליה ישובו.

זה מזכיר, שלאחר חורבן בית ראשון ורצח גדליה, שארית הפליטה ברחה מצרימה. בִּבְחִינַת עליתם ממצרים, וחזרתם אליה. והנה הסיום:  אָמַר יְהוָה – סגירת הנבואה.

חטאי הארמים (וכן של שאר העמים) הם חטאים שבין אדם לַחֲבֵרוֹ! במקרה זה פשעי מלחמה נגד הישראלים.

על בסיס פסוקים אלה כתבה זרובבלה שושנקין, לאחר מלחמת יום כיפור שיר. נשמע קטע קצר מפי משה הלל. יאיר מילר הלחין.

קטע מהשיר

הנבואה השניה היא על עזה, העיר הגדולה והחשובה המייצגת את הפלשתים. מעניין לציין, כי גת העיר הפלשתית הגדולה בה"א הידיעה אינה מייצגת את הפלשתים. מיד נסביר מדוע (ציטוט): כֹּה אָמַר יְהוָה:

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ 

עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה         לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם. 

ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה      וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. 

ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד         וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן

וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן          וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים

אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה (סוף ציטוט. עמוס א' 6 – 8).

מבנה נבואה זה דומה לנבואה הקודמת. דגם שלושה... ארבעה, אי המחילה, פירוט החטא, פירוט העונשים, וחתימה. מהו החטא? עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם. 

אנשי עזה עסקו בסחר עבדים. עזה הייתה נמל מרכזי במזרח הים התיכון. קרובה למצרים, לא רחוקה מלבנון, מקום טוב באמצע. אז באופן טבעי סחר עבדים היה אחד מענפי המסחר בעזה. סחר עבדים הוא תופעת לוואי של מלחמות בימי קדם. בתום המלחמה יש שבויים, או אוכלוסיה נכבשת. חלק מהאנשים נמכרים לעבדים, ובכך המנצחים מרוויחים משהו מכל העסק. הדבר החשוב הוא, שזהות הגלות שהוסגרה לאדום אינה נמסרת. בכך החטא מועצם. עצם הסחר בעבדים הוא פסול. נקודה. סימן קריאה. אין זה משנה כלל האם מדובר בעם ישראל אם לאו. העבדים עצמם נשלחו לארץ אדום. אפשר שהדבר קשור לתעשיית הנחושת האדומית. בארץ אדום היו מכרות נחושת הן בפונון לא רחוק מפטרה, והן בתמנע. המכרות נזקקו לאספקה סדירה של כח אדם, בשל התנאים הלא קלים ששררו במכרות. כל מי שביקר בתמנע ביולי – אוגוסט באחת בצהריים יודע למה אני מתכוון.

חשוב להדגיש – לא התעללו בעבדים במכרות הנחושת. הנסיון והידע של עובדים ותיקים שוה המון. האינטרס הוא שהעובד יעבוד כמה שיותר זמן, ויהיה יעיל ככל הניתן. אבל כמו שאמרתי, התנאים לא פשוטים, וַאֲנָשִים מתו. גם במקרה זה הזמן והרקע – אינם ברורים. וגם זה בכוונת מכוון. הרעיון הוא החטא העקרוני ולא נגד מי כוון החטא.

גם במקרה זה העונשים בנויים בצורת תקבולת: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן. וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים

נבואה זו משורשרת לקודמת בכמה ביטויים (להלן). חומת עזה וְאַרְמְנוֹתֶיהַ יעלו באש – כלומר חורבן מוחלט. יושבי אשדוד ומושל אשקלון ייכרתו.  וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי – אכניע. כמו שנזכר בספר תהילים (ציטוט): כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי (סוף ציטוט. תהילים פ"א 15).

העונש יהיה מוחלט. הביטוי שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים מציין שאף פלשתי לא ישרוד.

אנחנו זוכרים את חמשת סרני פלשתים, ואילו כאן נמנו רק ארבע ערי פלשת: עזה, אשדוד, אשקלון ועקרון. איפה גת, העיר הגדולה, החשובה והמרכזית של פלשת? למרבה הצער גת כבר לא קיימת בשלב הזה. היא חרבה 80 שנה קודם לכן (ציטוט): אָז (בימי יואש מלך יהודה) יַעֲלֶה, חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם, וַיִּלָּחֶם עַל-גַּת, וַיִּלְכְּדָהּ (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ב 18). העיר גת מזוהה בתל צפית. בחפירות העיר התגלתה סוללת המצור הארמית מימי חזאל.

הנבואה השלישית היא על צור המייצגת את הפניקים. חשוב לזכור שבעת הזו צור וצידון הן יחידה פוליטית אחת. רק בעקבות מסע סנחריב הן תהפוכנה לִשְתֵי מדינות נפרדות. (ציטוט).

כֹּה אָמַר יְהוָה:

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי-צֹר וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ 

עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם                   וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. 

י וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ (סוף ציטוט. עמוס א' 9 – 11).

מבנה הנבואה דומה. דגם שלושה... ארבעה, אי המחילה, פירוט החטא, ופירוט העונשים. זה תקף לִכְלַל הנבואות. החטא הצורי מקושר לחטא הפלשתי: עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. אלה כאלה הסגירו גלות שלמה לאדום. כלומר עסקו בסחר עבדים. צור בדומה לעזה, ואף יותר ממנה, היא עיר נמל ממש מרכזית במזרח הים התיכון. היא קצת יותר רחוקה ממצרים, אבל קרובה בהרבה לאסיה הקטנה ואירופה. עיר עשירה בצורה בלתי רגילה. עיר שעושרה משך כובשים רבים. אך היותה אי, בתוספת צי חזק וּמְיוּמָן מנעו מכל מבקשי רעתה לְכָבְשָה. רק אלכסנדר מוקדון הצליח לכבוש אותה. הוא שפך סוללה מהיבשה אל האי, והפך את המלחמה הימית למלחמת מצור יבשתית. ובזו הצורים לא יכלו לו.

בנוסף לסחר העבדים, ענין מגונה כשלעצמו, הרי הצורים לא זכרו ברית אחים. למרות שהדעת נותנת שמדובר בִּבְרִית בין צור לישראל – הרי זהות הנפגעים אינה נזכרת – בכוונה. זאת על מנת להעצים את החטא. ברית האחים נזכרת בימי שלמה (ציטוט): ... וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו אֶל-שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ  כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים... דלגתי הרבה וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם (סוף ציטוט. מלכים א' ה' 15, 26). ובהמשך (ציטוט): וַיֹּאמֶר (חירם לשלמה) מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי אָחִי (סוף ציטוט. מלכים א ט' 13).

הביטוי 'אחי' לא מציין קרבה ביולוגית, אלא מעמד שוה. מלך אל מלך. היחסים הטובים נמשכו גם בימי בית עמרי (ציטוט): וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-אִיזֶבֶל, בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים (סוף ציטוט. מלכים א' ט"ז 31). זה נקרא 'נישואים דיפלומטיים'. חיזוק קשר בין מדינות באמצעות נישואים. אני מזכיר שבעת הזו צור וצידון הן יחידה פוליטית אחת, כך שאיזבל היא מצור וגם בתו של מלך צידונים.

העונש הוא, שלא במפתיע:  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.

גם צור תענש על ידי שריפת החומות. שריפת החומות, ובמשתמע כל העיר, היא העונש המוחלט. בימי קדם היה מקובל, שלאחר כיבוש עיר היו שורפים אותה כליל. מנהג לא כלכלי זה מאוד משמח ארכיאולוגים בני ימינו, היכולים, באמצעות מה שמכונה 'שכבת שריפה' להפריד שכבות בתל ולתארך ממצאים שונים. דוגמה לשריפה, שאת עקבותיה מוצאים בכל רחבי האתר יש בִּירוּשָלַיִּם (ציטוט): וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל  בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם.  ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.  י וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב-טַבָּחִים (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ה 8 – 10).

גם במקרה זה המעשה וּזְמַנּוֹ אינם ברורים. העיקר הוא החטא הנורא שבסחר עבדים. חטא, שאולי, ואולי לא, כוון כלפי עם ישראל. אין זה משנה. העונש עליו הוא חורבן מוחלט!

הנבואה הבאה היא על אדום. הנבואה על אדום היא משמעותית במיוחד, היות ואדום הוא אח לישראל. ואני מזכיר את הפרק הכפול על האדומים א. ב. בדף הפרק שמתי קישור. נקרא בקצרה (ציטוט): וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ ... דלגתי קצת כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו.  כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב... (סוף ציטוט. בראשית כ"ה 21 – 26).

תפיסה זו מובעת בבירור בחוק המקראי. ככתוב: לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא (דברים כ"ג 8). ישראל ואדום אחים הם. הציפיה המוסרית מאדום דומה לציפיה המוסרית מישראל (לא תתפלאו לשמוע שזה כמו זה לא ממש עמדו בציפיות...).

ענין האחוה נזכר בנבואה מפורשות (ציטוט): כֹּה, אָמַר יְהוָה,

עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: 

עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו,   וְשִׁחֵת רַחֲמָיו,

וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ,         וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. 

יב וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן;          וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה (סוף ציטוט. עמוס א' 11 – 12).

גם כאן מבנה נבואה זה דומה לנבואה הקודמת. דגם שלושה... ארבעה, אי המחילה, פירוט החטא, ופירוט העונשים. חטאי אדום נזכרים בְּפֵירוּט מלא. ארבעה חטאים. זאת בגלל האחוה: אחד עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, שתיים וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, שלוש וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, ארבע וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח.

נבואה זו משורשרת לנבואה הקודמת על צור בעזרת הביטוי: אָחִיו. האדומים הם אח ממש לישראל, ואילו הצורים כרתו ברית אחים.

עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו  - האדומים רדפו אחרי הישראלים בחרב (רצון להרוג). וְשִׁחֵת רַחֲמָיו  - האדומים פגעו בנשים הצעירות דווקא. רחם – כינוי לאשה צעירה בגיל הפוריות, מלשון רחם. כך למשל בשירת דבורה (ציטוט): הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר (סוף ציטוט. שופטים ה' 30). בימי קדם חלוקת שלל המלחמה כוללת נערה או שתיים לכל חיל. כך היה מקובל. וְכָך במצבת מישע (ציטוט): ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא 15. הלכ. בללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואח 16. זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגר17. ת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה (סוף ציטוט).

אם זה מזעזע אתכם, אז אני מפציר בכם לזכור שאלו הם הערכים של ימי קדם. אל לנו לשפוט את אנשי העבר לפי הערכים שלנו כיום. אני מבטיח לכם שאילו אנשי קדם היו יודעים שחיילי צה"ל לא בוזזים בתים בעזה או לבנון, לא אונסים את הנשים, לא לוקחים להם נשים לצורך שפחות, לא בוזזים גופות  - הם היו מרימים גבה ומקוננים על ירידת הדורות (הערה: אני יודע שהיו מקרים כאלה ואחרים בהיסטוריה של צה"ל, אבל הם חריגים מאוד ויוצאים מן הכלל).

מילא שהאדומים רדפו אחר הישראלים בחרב (לכאורה הישראלים יכלו להתגונן), אלא שהם פגעו גם בנשים הצעירות, המסוגלות ללדת, כלומר פגיעה בעתיד העם.  זאת ועוד האדומים אף: וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. הם נוטרים טינה.

והעונש המקובל באש: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה. תימן ובצרה – שתי ערים חשובות באדום.

עד כאן ארבע הנבואות הראשונות. בפרק הבא נדון בִּשְלוֹש האחרונות ובמטרתן.

נגישות