'אבר מן החי' היא אחת משבע מצוות בני נח. שבע מצוות אלו הן מצוות, שלפי חז"ל מחויבת בהן כלל האנושות. לפי חז"ל המצוות הראשונות ניתנו לאדם הראשון, והשביעית לאחר המבול. מכאן שמן 'שבע מצוות בני נח'. בתלמוד נכתב (ציטוט): תנו רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי (סוף ציטוט. סנהדרין נו ע"א). המצוות הן דינים – הקמת מערכת משפט. ברכת השם – ביטוי נקי לאיסור קללת האל. עבודה זרה – זה איסור אלילות. גילוי עריות – יחסי מין אסורים. בעיקר בתוך המשפחה, אבל לא רק. שפיכות דמים – זה רצח. גזל – לקיחת דבר בְּכֹח וּלְלֹא רשות, והחשובה לענייננו – אבר מן החי.
משמעות מצוות אבר מן החי היא פשוטה. אסור לאכול אבר מבעל החיים בעודו בחיים. יש להרוג אותו קודם, ואז מותר לאכול אותו. העובדה שישנו איסור כזה רומזת, שהיו כאלה שאכלו אבר מן החי.
בְּהֶעֱדֵר אמצעי קירור ושימור, הרי שחיטת הבהמה מחייבת את אכילתה תוך זמן קצר. כך בספר ישעיה (ציטוט): וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת (סוף ציטוט. ישעיה כ"ב 13). יש הסבורים כי פסוק זה מתייחס למצור האשורי על ירושלים. כיון שהאוכל הולך ואוזל, הרי אין מה לעשות עם הבהמות. אז שוחטים הרבה בהמות, וְכוּלָּם חוגגים עם בשר רב מאוד. אני מזכיר, שבימי קדם רוב האנשים אכלו בשר בעיקר בחגים עת הקריבו קרבנות. שימו לב מה נכתב לפני יציאת מצרים (ציטוט): דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת. ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה... דלגתי קצת י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ (סוף ציטוט. שמות י"ב 3 - 10). אין להשאיר בשר שלא נאכל. לכן צריך מראש להתארגן יחד (במקרה של משפחות קטנות), ומה שנותר לשרוף. לאכול כבש שלם (שלא לומר פרה) – זה המון בשר!
על כן, גדול הפיתוי לכרות אבר מהבהמה, בעודה בחיים, לצורך אכילת כמות קטנה של בשר. כך הבשר הנוסף נשאר טרי... האיסור נובע מהתפיסה, שצרכי האדם לא יכולים לגרום להתעללות קשה כל כך בְּבַעֲלֵי חיים. להרוג חיה על מנת לְאָכְלָה – זה בסדר. אבל לאכול אותה בשעורין – אסור בתכלית האיסור.
ראוי לציין, כי יש מקומות במזרח הרחוק, בהם נהוג לאכול חיות מסוימות בעודן חיות, כסימן לִטְרִיּוּת שיא. בחלק מהמקרים החיה נאכלת בשלמותה, אך במקרים אחרים היא נאכלת איברים איברים ובכל מקרה אין ממיתים אותה טרם אכילתה. בדף הפרק צירפתי כמה סרטונים המדגימים את הענין. לא לְבַעֲלֵי קיבה רגישה. כך למשל בסין אוכלים חסילון (מה שמכונה בלעז שרימפ) שיכור. חסילון חי המושרה באלכוהול, לצורך כבישה קלה, ונאכל בעודו חי.
בקוריאה יש את הסנאקאג'י (sanakaji) שהוא תמנון חי ברוטב.
ביפן מצאנו את מנהג האיקיזוקורי (ikizukuri. סשימי חי).– חיתוך דג, סרטן או תמנון בעודם חיים, ואכילתם ברוטב.
תת מנהג הוא ה אודורי אבי – (odori ebi) כמו איקיזוקורי, אבל עם חסילון, שהושרה באלכוהול (הוא משתכר ולא בורח).
הדוגמאות רבות, וכל הרוצה יכול לצפות בסרטונים שצירפתי לדף הפרק, ומשם להפליג על כנפי דמיונו הלא והלאה מוזמן.
בתורה נאסר הדבר מִכָּל וָכֹל!!! מי שרוצה לאכול בעל חיים, צריך להמיתו קודם. מותר לאכול חיות, אסור להתעלל בהן. בִּימֵי קדם לא היו חומרי הרדמה. בספר דברים נכתב בנוגע לשחיטת חולין (שחיטה שלא במקדש) (ציטוט): כִּי-יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר... דלגתי קצת וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ. כב אַךְ, כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל--כֵּן, תֹּאכְלֶנּוּ: הַטָּמֵא, וְהַטָּהוֹר, יַחְדָּו, יֹאכְלֶנּוּ. (טמא וטהור מתייחס לחיות שמקריבים וכאלה שאין מקריבים. בשני המקרים מדובר בחיה כשרה) כג רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר. (סוף ציטוט. דברים י"ב 20 - 23).
עד ריכוז הפולחן, הדרך לאכול בשר היתה להקריבו במקדש המקומי, ולאכול את הבשר (חלק לאל, חלק לכהן וחלק לבעלים. תלוי בסוג הקרבן). כאשר אין מקדש מקומי, ורוצים לאכול בשר – הותרה שחיטת חולין. במקרה של שחיטת חולין, ניתן לאכול את הצבי והאיל (כשרים למאכל, טמאים לקרבן כאמור), אבל כמו בקרבנות, יש לשפוך את הדם. מקטע זה (ונוספים) הסיקו חז"ל, שאין לאכול את הדם, כלומר את הנפש. אם אין לאכול את הדם, קל וחומר שאסור לאכול כשהנפש עוד שוכנת בבהמה. כלומר החיה צריכה למות לפני שניתן לאכול אותה. דהיינו אין לקחת אבר מן החי. מ.ש.ל.
ממצוות 'אבר מן החי' עולות שתי תפיסות: 1) לחיות יש נפש. 2) אין לפגוע בחיות שלא לצורך.
הרעיון שלבעלי חיים יש נפש אינו מובן מאליו. ישנו דיון הלכתי נרחב האם לחיה יש 'נשמה'? (בהנחה שאנחנו מבינים מה ההבדל בין נשמה לנפש...). הגישה המקראית רואה בְּבַעֲלֵי החיים יצורים להם יש נפש. המובן המקורי של המילה 'נפש' הוא גרון. כמו בביטוי 'הגיעו מים עד נפש'. כלומר המצב קשה, המים מגיעים עד הגרון. אך כבר במקרא לנפש יש משמעות השקולה לחיים עצמם. כמו המובן המודרני. אמת, לאדם יש נפש נעלה יותר (לפי המקרא ומאז), אבל אין זה אומר שבעלי החיים נטולי נפש.
מצוות 'אבר מן החי' גררה דיונים רבים אצל חז"ל. למשל (ציטוט): דמר סבר בחייה לאברים עומדת. ומר סבר בחייה לאו לאברים עומדת (סוף ציטוט. חולין קב ע"ב). כלומר, האם החיה בחייה לאברים עומדת או שמא בחייה לאו לאברים עומדת. האם ניתן לראות בבעל חיים, בעודו בחיים אוסף איברים? או רק לאחר השחיטה החיה הופכת לאוסף איברים (צלעות, פילה, אנטריקוט, כבד, מותן, כתף, לשון...)? כלומר מי שאוכל חיה שלמה, בעודה בחיים, האם יש פה 'אבר מן החי' (שהרי בחייה לאברים עומדת), או לא? (לאו לאברים עומדת). למשל: אדם שבלע חרק כלשהו. בטעות. כמו שלי יוצא מידי פעם בעת ריצה לבלוע זבובים או שאר חרקים שנכנסים לתוך הפה, וּבְטֶרֶם אני מבין מִימִינִי ומשמאלי – הופ – בלעתי את היבחוש בן השלולית. אם בחייה לאברים עומדת – הרי עברתי על 'אבר מן החי', שהרי החיה היא אוסף איברים בעודה בחיים. ואם בחייה לאו לאברים עומדת - הכל בסדר.
ישנם עוד דיונים מרתקים, אך ענין זה חורג מתחום הפרק, והבנתי בהם היא בסיסית ביותר.
