בפעם שעברה דנו בשלוש הנבואות הראשונות. היום נעסוק בִּשְאַר הנבואות. הנבואה הבאה היא הנבואה על עמון (ציטוט): כֹּה, אָמַר יְהוָה,
עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:
עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם.
יד וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ;
בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה.
טו וְהָלַךְ מַלְכָּם, בַּגּוֹלָה; הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו,
אָמַר יְהוָה (סוף ציטוט. עמוס א' 13 – 15).
מבנה נבואה זה דומה לנבואה הקודמת. דגם שלושה... ארבעה, אי המחילה, פירוט החטא, פירוט העונשים, וחתימה. החטא העמוני גם הוא בזוי בִּמְיוּחָד: עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם. במסגרת המלחמה להרחבת שטחי ארץ בני עמון, הם בקעו נשים הרות מהגלעד. ביקוע נשים הרות הוא חטא המציין אכזריות רבה במיוחד. תקיפת תינוקות בבטן אמם! גם מנחם בן גדי מלך ישראל נהג כך (ציטוט): אָז יַכֶּה-מְנַחֵם אֶת-תִּפְסַח (בתה"ש: תפוח. וזה עדיף. תפוח נמצאת בלב השומרון. תפסח מצויה על נהר פרת. לא מעשי. ונמשיך) וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ, מִתִּרְצָה--כִּי לֹא פָתַח, וַיַּךְ; אֵת כָּל-הֶהָרוֹתֶיהָ, בִּקֵּעַ (סוף ציטוט. מלכים ב' ט"ו 16).
למרות האכזריות הרבה, הרי הופעות רכיב ביקוע הֶהָרוֹת במקרא וּמִחוּצָה לו רומזת כי מדובר ברכיב ספרותי. רכיב הבא לציין אכזריות גדולה, ולאו דווקא ביקוע נשים הרות בפועל.
ואחרי חטא כה כבד מגיע העונש: וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ; בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה. טו וְהָלַךְ מַלְכָּם, בַּגּוֹלָה; הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו.
קודם כל יש את רכיב האש הרגיל. בנוסף ישנו עונש גלות: המלך והשרים גם יחד יצאו לגולה. בעצם מדובר על סוף קיום עמון כִּמְדִינָה. לא מדינה עצמאית, אלא מדינה בכלל. ראוי לציין כי יש הקוראים: מִלְכֹּם (האל העמוני) ולא מַלְכָּם. הניקוד הוא המצאה מאוחרת בהרבה לִימֵי עמוס. כך שיתכן כי האל יצא לגלות. כך למשל, כשסרגון התהדר בנוצות לא לו בנוגע לכיבוש שומרון הוא ציין (ציטוט): 27280 אנשים יחד עם מֵרְכְּבוֹתֵיהֶם ואֵלֵי מבטחם (אולי העגלים מדן ובית אל) מניתי כשלל (סוף ציטוט. כתובת הסיכום מכלח).
מצד שני ההקבלה בין מלך לשר ידועה. כך למשל (ציטוט): וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם-יְהוָה. (סוף ציטוט. ירמיה מ"ט 38). ולכן יש להשאיר את הפסוק כמו שהוא.
הנבואה הבאה היא על מואב, הקשור לעמון בְּקִשְרֵי משפחה. לפי המסורת המקראית מואב ועמון הם אחים מאב, ואימותיהן הן אחיות (ציטוט): כֹּה, אָמַר יְהוָה,
עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:
עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם, לַשִּׂיד.
ב וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת;
וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
ג וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט, מִקִּרְבָּהּ; וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ,
אָמַר יְהוָה (סוף ציטוט. עמוס ב' 1 – 3).
הדגם הרגיל. שלושה... ארבעה, אי המחילה, פירוט החטא, פירוט העונשים, וחתימה. אבל פה יש חידוש. החטא הוא במפורש לא כנגד ישראל. אם עד עכשיו היה ניתן לייחס את החטאים כך או אחרת כנגד עם ישראל – הרי פה ברור שהחטא הוא נגד האדומים. העונש הוא על התנהגות לא מוסרית באופן כללי. במקרה זה ביזוי המת. בתרבות השמית יש חשיבות עליונה להביא אדם לקבר. אחת הנבואות הכי חמורות היא אי הבאה לקבורה (ציטוט): הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם (סוף ציטוט. מלכים א' י"ד 11). או בִּנְבוּאַת הלעג של ישעיהו על סרגון השני (ציטוט): וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ, כְּנֵצֶר נִתְעָב--לְבֻשׁ הֲרֻגִים, מְטֹעֲנֵי חָרֶב; יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס (סוף ציטוט. ישעיה י"ד 19).
היו שניסו לקשור את האירוע עם הידיעה הבאה, מהמסע הישראלי – יהודאי – אדומי כנגד מישע מלך מואב (ציטוט): וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב, כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם--וְלֹא יָכֹלוּ (סוף ציטוט. מלכים ב' ג' 26).
אולם אי אפשר לקשור בין האירועים. בנוסף, מישע מלך מואב לא הצליח להבקיע אל מלך אדום, אז כיצד הוא שרף את עצמותיו?
שריפת עַצְמוֹת המת לצורך הכנת סיד היא ביזוי איום ונורא של המת וחילול כבודו. על מנת להכין סיד עורמים המון עצים, עליהם מניחים אבני גיר בְּכַמּוּת רבה, ודואגים שהאש תבער זמן רב. בסופו של דבר מתקבל מה שקרוי סיד. כיון שזה חומר פעיל, שופכים מים על התערובת, מה שנקרא 'סיד כבוי'. שריפת עצמות לצורך הפקת סיד היא טיפה בים, ולא יעילה מבחינה כלכלית. ברור שמדובר בְּבִיזוּי מוחלט של המת. בבחינת 'ימח שמך' באופן סופי ומוחלט.
על חטא זה, בין אדם לחברו, כאשר החוטא והנפגע אינם ישראלים, המואבים יענשו בחומרה. יש פה מסר אוניברסלי מאוד חזק: אלהים שופט גם עמים אחרים על חטאים שבין אדם לחברו!
והנה העונש: וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת; וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר. וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט, מִקִּרְבָּהּ; וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ.
העונש הרגיל של אש וחורבן ערים. האש תאכל את אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת. קריה משמעה עיר. כמו (ציטוט): יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ: הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן; קִרְיַת, מֶלֶךְ רָב. (סוף ציטוט. תהילים מ"ח 3). ובימנו: קרית גת, קרית מלאכי וכו'. הריבוי של קריה הוא קְרִיּוֹת או קְרָיוֹת ולא קִרְיוֹת. מי שמכיר את צומת הצ'ק פוסט בחיפה, שירים את ראשו לְשִלְטֵי ההכונה ויראה שכתוב 'צומת הקריות' ובאנגלית Qriyot.
המואבים ימותו ברעש המלחמה. קול שופר מסמל מלחמה וּפַחַד (ציטוט): אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ (סוף ציטוט. עמוס ג' 6).
הכרתת השופט והרג השרים מסמל את חורבן מואב. ושוב צמד 'שר – שופט' מסמל את השלטון. על חטא חמור (שריפת עצמות לסיד לצורך ביזוי המת) המואבים יענשו בִּשְרֵיפַת עריהם. מידה כנגד מידה. פשוטו כמשמעו במקרה זה.
עברנו על שש נבואות והנה הנבואה הבאה. נבואה זו היא על יהודה, שנחשבת, לצורך הענין, כחלק מהגויים (עמוס הוא מתקוע אשר בִּיהוּדָה, אבל כרגע הוא נמצא בישראל. הוא התאים את המסר לקהל). הנבואה על יהודה טומנת בחובה הפתעה. זו הנבואה השביעית. שבע הוא מספר השלמות (ציטוט): כֹּה אָמַר יְהוָה
עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ
עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ
וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר-הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם.
ה וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. עמוס ב' 4 – 5).
גם פה הדגם הרגיל. אך שימו לב, כי ביהודה החטא הוא כלפי שמיים: עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ. החטאים אינם בין אדם לחברו. הסטיה מהדגם הרגיל של חטאים שבין אדם לחברו, היא דרך מתוחכמת של עמוס להכין את הקרקע לנבואה הבאה על ישראל.
העונש כרגיל: חורבן וּשְרֵיפָה.
חוקרים שונים הטילו ספק בִּמְקוֹרִיוּתָן של כל הנבואות לעמוס. הנבואה הראשונה אכן משקפת את יחסי ישראל – ארם בִּימֵי בית יהוא בתחילתם, עת הארמים כבשו למעשה את ישראל. כך נכתב בספר מלכים (ציטוט): בַּיָּמִים הָהֵם--הֵחֵל יְהוָה, לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וַיַּכֵּם חֲזָאֵל, בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. לג מִן-הַיַּרְדֵּן, מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי--מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל-נַחַל אַרְנֹן, וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן (סוף ציטוט. מלכים ב' י' 32 - 33). כלומר ניתן למצוא עוגן כרונולוגי לימי עמוס.
אבל כיון שהחוקרים לא הצליחו למצוא קשר בין האירועים הנזכרים בנבואות (הסגרת גלות וכו') לאירועים מסוימים בתקופה שקדמה לעמוס – הניחו חלק מהן, שמדובר באוסף נבואות שלוקטו מפה ומשם לכלל נבואה אחת, ושהנבואות אינן של עמוס.
אולם מבחינה ספרותית הנבואות משורשרות זו לזו. ניכר כי יד אחת כתבה את הנבואות וסידרה אותן בסדר הזה דווקא.
כל נבואה משורשת לקודמתה בְּבִיטוּי או מילה. יש כמה רכיבים משותפים לכולן עליהם נעמוד להלן: בנבואה על דמשק נכתב: וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן; וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה.
בנבואה על עזה נכתב: עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם ... וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן. יש שימוש במוטיב הגלות, וכן 'הכרתי יושב' ו'תומך שבט'.
בנבואה על צור נכתב: עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. י וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ. ישנו שימוש בהסגרת גלות שלמה לאדום.
הנבואה הבאה היא ממש על אדום (וזה קשר ראשון), וגם נכתב: עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. יש שימוש בִּרְכִיב האח.
בנבואה על בני עמון נכתב: עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם. יד וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה. טו וְהָלַךְ מַלְכָּם בַּגּוֹלָה הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו. הרכיב המשותף הוא הנשים הצעירות (רחמות והרות).
בנבואה על מואב נכתב: עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם לַשִּׂיד. ב וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר. ג וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ. יש שימוש בארמונות, תרועה ושרים.
בנבואה על יהודה נכתב: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם. יש את רכיב אכילת הארמונות.
כשבוחנים את הרכיבים המשותפים לכלל הנבואות מגלים את התמונה הבאה: רכיב האש מופיע בכל הנבואות. שש פעמים: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ ופעם אחת וְהִצַּתִּי אֵשׁ. החומה נזכרת שלוש פעמים. בכל המקרים נאמר על האש: וְאָכְלָה. בכל המקרים דובר על ארמונות. בִּשְלוֹשָה מקרים נזכרת הכרתת השליטים. וארבע פעמים הנבואה נחתמה בביטוי אמר ה'.
אם נסכם את הנבואות על הגויים נגלה כי ישנה 1) פתיחה: כֹּה אָמַר יְהוָה. 2) דגם מספרי מדורג: עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי... וְעַל-אַרְבָּעָה. 3) אין חרטה: לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. 4) הפשע מוצג במילה: עַל. 5) כל העונשים הם בגוף ראשון: וְשָׁבַרְתִּי, וְהִכְרַתִּי, וַהֲשִׁיבוֹתִי, וְהִצַּתִּי, אֶהֱרוֹג.
מאליה עולה השאלה מהי מטרת הנבואות על הגויים בספר עמוס? אנסח זאת אחרת: מדוע עמוס טרח והשמיע דברים חוצבי להבות על ואל הגויים שסביב? מה הסיכוי שדברי עמוס אכן הגיעו לאוזניהם של האדומים, המואבים, העמונים, הארמים, הצורים, הפלשתים והיהודאים? ועוד בעברית ברמה הגבוהה ביותר. זאת ועוד, מה הסיכוי שזה הזיז בכלל? רמז: זה לא הגיע אליהם, ועוד פחות הזיז להם. למעשה הנביא היחיד שהתאמץ לדבר אל הגויים בשפתם היה ירמיהו (ציטוט): כִּדְנָה, תֵּאמְרוּן לְהוֹם, אֱלָהַיָּא, דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ; יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא, אֵלֶּה (סוף ציטוט. ירמיה י' 11). ובתרגום חופשי: כך תאמרו להם (לגויים): האלים ששמים וארץ לא עשו, יאבדו מהארץ ותחת שמים אלה. כל נבואות הגויים במקרא, ורק פסוק אחד הוא ממש בשפה זרה.
אז אשאל שוב? מדוע טרח עמוס וניבא נבואות כאלה מרשימות על הגויים? והשאלה תקפה לִכְלַל נבואות הגויים במקרא. מדוע טרחו נביאי ישראל להשקיע זמן וּמַאֲמָץ בִּנְבוּאָה שאפילו לא תיפול על אזניים ערלות. היא לא תיפול בכלל על שום אוזן זרה.
התשובה היא שהנבואות הללו כלל לא נועדו לגויים. הנבואות נועדו לאוזן הישראלית ולה בלבד. כבר אמר הנרי קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. אז זה נכון היום וזה נכון גם אז.
תארו את עמוס עומד על אבן בשומרון בְּכִיכַּר העיר, ויורק אש ולהבות על שכני ישראל. הקהל החשדן בתחילה מתאסף אט אט, וּכְכָל שדברי עמוס מתקדמים התלהבות הקהל גדלה והולכת. אתם יכולים לדמיין את הקהל מריע ושואג. ההמון משולהב ומרוצה שעמוס 'מכניס' לשכנים השנואים. תענוג צרוף. כיון שהקהל הנלהב ידע לספור, הוא היה במתח מסוים בנבואה השישית, כי הנבואה הבאה – השביעית היא השיא. אתם יכולים להרגיש את התפוגגות המתח כשהנבואה השביעית היא על יהודה. הקהל בטוח שעמוס גמר את דבריו. הקהל בהתלהבות. אנרגיות באויר. ואז נכונה לו הפתעה. הפתעה מרה בִּדְמוּת הנבואה על ישראל. עמוס שבר את המוסכמה של שבע, והנה הנבואה השמינית. אפשר לחוש את השקט כשעמוס התחיל את הנבואה הבאה שלו. ניתן לשמוע זבוב עף. כיון שאתם מיומנים אנא ספרו את מספר החטאים והעונשים (ציטוט): כֹּה, אָמַר יְהוָה,
עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: (הפתיחה הרגילה. והנה החטאים. נסו לזהות את שבעת החטאים): עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. ז הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ; וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי. ח וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ; וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. (ועתה נסו לספור את החסדים שה' עשה למען עמו ישראל): ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי. יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים; והנה משפט קישור. שאלה רטורית מלגלגת משהו: הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה? (והנה עוד שני חטאים בנוגע לִבְחִירֵי האל): יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים, יָיִן; וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר, לֹא תִּנָּבְאוּ. (ועכשיו העונשים. מתחילים בעונש כללי): יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. (ועתה הפריטה לִפְרוּטוֹת. אל תשכחו לספור גם כאן): יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל, וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ; וְגִבּוֹר, לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד, וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט; וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ . טז וְאַמִּיץ לִבּוֹ, בַּגִּבּוֹרִים--עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה (סוף ציטוט. עמוס ב' 6 – 16).
הפתיחה הרגילה. עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:
הקהל בשומרון הבין שמשהו לא טוב עומד לבוא עליהם. בניגוד לנבואות על הגויים, הפעם עמוס ימנה את החטאים בזה אחר זה. אזכור כל החטאים נועד לחדד וּלְהַדגיש את פשעי הישראלים. בניגוד לְפִשְעֵי הגויים הנזכרים בלשון עבר, פשעי ישראל הם בצורת הבינוני – כלומר מתמשכים וּמִתְרַחֲשִים בהווה! החטאים הראשון והשני: עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. החטאים הם מִתְחוּם המשפט, וניתן להבינם בִּשְנֵי אופנים:
1) עיוות הדין – השופטים "מוכרים" את הצדיק תמורת שוחד, ואת העני עבור נעליים.
2) מיצוי הדין – השופטים גוזרים עונשי עבדות בשל חוב כספי
המילה נַעֲלָיִם – יוצרת קושי. הפירוש המקובל הוא שנעליים הם דבר זול, שתמורתו מוכרים את הֶעָנִי. אבל נעליים בימי קדם היו דבר יקר. כפי הנראה יש לתקן ל'נעלם', דבר הניתן בהעלם - שוחד. מוכרים בכסף צדיק ואביון עבור שוחד.
חטאים מספר שלוש וארבע הם: הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ
שואפים (שא"ף, צורת משנה של שו"ף) – כלומר רומסים את העניים לַעֲפַר הארץ. גורמים לעניים (=ענוים) לנטות מהדרך, כלומר לעשוק את זכויותיהם הבסיסיות.
חטא מספר חמש: וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי.
היו שפירשו זאת כִּזְנוּת פולחנית. כלומר שהאב והבן הולכים יחד אל הזונה במקדש, כחלק מפולחן פריון כלשהו. אבל מעולם לא התקיימה זנות פולחנית (להבדיל מזנות ליד מקדשים), אלא במוחם הלוהט של מְלוּמְדֵי אירופה. להלכה אין גם איסור בחוק על קיום יחסי מין של אב ובנו עם אשה פנויה, שאינה קרובת משפחה. הבעיה נעוצה בכך שאב וּבְנוֹ מקיימים יחסי מין עם אותה נערה יחד. הם חוטאים בהפקרות מינית, העדר בושה וטשטוש הגבולות. יש גבול מאוד ברור בין הורים לִילָדִים. עם כל הכבוד לקרבה בין הורים לִילָדִים יש דברים שלא עושים עם אבא. שלישיה למשל. בפרק (פא רפה) עתידי על איסורי משכב במקרא נראה איזו חומה הגביהו בין ההורים לילדים בתחום המיני.
החטאים מספר שש ושבע: וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ; וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם.
בְּגָדִים חֲבֻלִים - בגדים הנחבלים, כלומר שנלקחים לאחר אי תשלום החוב. הבגד שהיה ערבון הפך לקנס. יַטּוּ - במקרה זה: שכבו. כמו נטו. כלומר אנשי ישראל לוקחים בגדים לאחר אי פֵּרְעוֹן חוב. ענין לקיחת הבגד מוכר היטב מהחוק המקראי (ציטוט): אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (ריבית הכוונה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ (כלומר תקח את בגדו כערבון (עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ )השקיעה) תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי (סוף ציטוט. שמות כ"ב 23 – 25). ואני מזכיר את פרק 131 ישמע אדוני השר בו הרחבנו בנושא. בדף הפרק שמתי קישור.
זאת ועוד, הבגד משמש אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ - בזמן סעודת הזבח. אנשי ישראל לוקחים בגדים לאחר אי פרעון חוב, וּבִבְגָדִים אלה הם משתמשים כמצע לִישִיבָה / שכיבה במקדש. מצווה הבאה בעברה. וְיֵין עֲנוּשִׁים – יין הנרכש בְּכַסְפֵּי הקנסות והעונשים, ששופטי ישראל (נוטלי השוחד...) הטילו על החייבים. שימו לב לאירוניה: בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. אלהים שלהם, לא אלהי ישראל, אלא אלהים שלהם. התנהגות מוסרית קלוקלת שקולה כנגד עבודת אלילים.
שימו לב, שכל החטאים פה הם חטאים שבין אדם לחברו.
מספר החטאים הוא שבע: 1) עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק. 2) וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. 3) הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים. 4) וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ. 5) וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי. 6) וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ. 7) וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. שבע הוא מספר השלמות. אבל איזו אירוניה מרה. מדובר בִּשְלֵמוּת החטאים. וּמוּל שלמות החטאים תגיע שלמות העונש.
לאחר מניית החטאים, עמוס הקביל את מעשי ה' למען עם ישראל (הטובים) למעשי עם ישראל נגד ה' (הרעים). בניגוד חריף לה', שעזר לעם ישראל ברגעי משבר וּמְצוּקָה, הרי אנשי ישראל לא רק שאינם עוזרים לַאֲנָשִים המצויים במשבר וּמְצוּקָה, אלא מנצלים את המשבר והמצוקה לתועלתם שלהם. מעשי ה' לא מתוארים באופן כרונולוגי אלא ספרותי.
כנגד שבעת החטאים ישנם שבעה חסדים כאמור. החסד הראשון: וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים.
וְאָנֹכִי – ו' במשמעות אבל. אבל אני... ה'אמורי' הוא שם קיבוצי המציין את כלל תוֹשְבֵי כנען. האל השמיד את יושבי הארץ, וסייע לִבְנֵי ישראל להתנחל בִּכְנָעַן. הגובה הרב של יושבי הארץ שקדמו לישראלים נזכר בִּמְקוֹרוֹת אחדים (ציטוט): אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם (סוף ציטוט. במדבר י"ג 28).
החסד השני הוא: וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. השמדת האמורי היא מוחלטת, והדימוי הוא מהשרש עד הפרי. ציון הכלל על ידי אזכור הפרטים הקיצוניים נקרא מריזמוס. למשל: מאל"ף ועד ת"ו. מדן ועד אילת.
החסד השלישי הוא: וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יציאת מצרים היא החסד בה"א הידיעה של ה' לעמו. הדברים ידועים וּכְתוּבִים במקרא לאורכו ולרוחבו.
החסד הרביעי הוא: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. גם הנדודים במדבר מוכרים היטב, ולא נרחיב. החסד החמישי הוא: לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי. זו המטרה שלשמה התרחשה יציאת מצרים. הלוא ה' לא הוציא את עמו ממצרים לשם שמים, הייתה לענין זה מטרה.
החסד השישי הוא: וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים. ה' המשיך לדאוג לעם ישראל, גם לאחר הכניסה לארץ, ה' הקים להם נביאים. יש ערוץ תקשורת בין ישראל לאלהיו. השרשרת התחילה במשה –ועמוס הוא החוליה האחרונה בה... והחסד השביעי והאחרון: וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים. רק בספר עמוס, הקמת מוסד הנזורה הוא חסד. נזיר ביהדות הוא אדם סגפן וקדוש. הנזיר ביהדות אינו מתנזר מִיַּחֲסֵי מין. אני מזכיר ששמשון וּשְמוּאֵל הנזירים היו נשואים. לִשְמוּאֵל היו ילדים.
וּלְאַחַר שפע החסדים מגיעה שאלה רטורית לועגת: הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? נְאֻם-יְהוָה.
אפשר לשמוע את הדממה בקהל. לאחר ציון החסד של הקמת הנביאים והנזירים מגיעים שני חטאי משנה הנוגעים לאותם קרובי האל: וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים, יָיִן; וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר, לֹא תִּנָּבְאוּ. מי שמשקה נזיר יין גורם לנזיר לַחֲטוֹא. הלוא אחד מעקרונות הנזירות ביהדות הוא לא לשתות יין ושיכר (ציטוט): ... דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל (סוף ציטוט. במדבר ו' 2 – 4).
להשקות נזיר ביין זה כמו להשקות מוסלמי אדוק ביין. איסור הנבואה על הנביאים נוגע ישירות לעמוס. אפשר שיש פה רמז דק של עמוס לגבי עצמו. הנביא שהקהל לא תמיד קיבל בשמחה. זה שהקהל ניסה להשתיק אין ספור פעמים בעבר.
ואחרי החטאים, והחסדים (שמעצימים את החטאים, בהצגתם את כפיות הטובה של עם ישראל) מגיע העונש. בהתחלה עונש כללי: הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. ה' יעיק על עם ישראל כשם שֶהֶעָמִיר (שיבולים קצורות) לוחץ על העגלה העמוסה. אבל זה כללי מידי. הנה פריטת העונש לִפְרוּטוֹת (הסבר הדימוי): 1) וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל – הקל ברגליו לא ינוס. 2) וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ – הֶחָזָק יאבד את כוחו. 3) וְגִבּוֹר, לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ - הגיבור לא ימלט, וימות. 4) וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד – הקשת לא יצליח לירות (כי הוא לא יעמוד). 5) וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט – האצן המהיר לא יצליח לברוח. 6) וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ - גם הפרש לא יצליח לברוח. 7) וְאַמִּיץ לִבּוֹ, בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא – האמיץ יברח ערום, לאחר שאיבד את בגדיו ונשקו.
שימו לב שהעונשים לקוחים מהתחום הצבאי. הקלים, החזקים, הגיבורים, קלי הרגליים, רוכבי הסוסים והאמיצים – כולם ינגפו ויובסו. ואם הצבא יפול שדוד, קל וחומר האזרחים.
על חטאי העם, עם ישראל יענש בחומרה בִּתְבוּסָה צבאית.
העונש הצבאי אינו מקרי. ימי ירבעם הם שיא ההתפשטות הישראלית. יואש וירבעם בנו, מלכי ישראל, הלכו מחיל אל חיל, והרחיבו את גבולות הממלכה. כך נכתב על יואש (ציטוט): וַיָּשָׁב יְהוֹאָשׁ בֶּן-יְהוֹאָחָז, וַיִּקַּח אֶת-הֶעָרִים מִיַּד בֶּן-הֲדַד בֶּן-חֲזָאֵל, אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד יְהוֹאָחָז אָבִיו, בַּמִּלְחָמָה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִכָּהוּ יוֹאָשׁ, וַיָּשֶׁב אֶת-עָרֵי יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ג 25). וכך נכתב על ירבעם (ציטוט): הוּא (ירבעם), הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה--כִּדְבַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ד 25).
אלה שבטוחים שכוחם ועוצם ידם גרם להצלחתם, ולכן גבה ליבם, וחטאו בחטאים חמורים שבין אדם לחברו – ייענשו בחומרה בשל אותם חטאים בדיוק.
נבואות הגויים בספר עמוס היו החימום לנבואה החשובה, המרכזית והעיקרית על ישראל. עמוס שלהב את מאזיניו, בנה את המתח, יצר אשליה שהכל טוב, שהוא איתם. לאחר שהם היו איתו, לאחר שהם התמוגגו מהאש והגפרית שניתכה על הגויים מסביב – עמוס הפך את הכל על ראשיהם, והבהיר להם, שהגויים זה לחלשים. החוטאים האמיתיים הם אנשי ישראל.
