Skip to content

פרק 197 – קריאה

Become a Patron!

האזנה

הרקע לקינה הוא מות שאול ובניו בהר הגלבוע. לפני הקרב ביקר שאול אצל בעלת האוב. אני מזכיר כי בעלת האוב העלתה את שמואל מהמתים, ושמואל בישר לשאול כי הוא יפסיד בקרב וימות. יש שתי מסורות על מותו. לפי המסורת הראשונה הוא נפל על חרבו, וּלְפִי המסורת השניה הנער העמלקי המית אותו. צבא ישראל ספג מפלה, בה נפלו רבים כולל בני שאול: יהונתן, אבינדב וּמַלְכִּישוּעַ.

בזמן הזה טרח ועמל בעל ספר שמואל לנקות את דוד מכל חשד לשיתוף פעולה עם הפלשתים בנוגע למות שאול. כגודל המאמץ לנקות את דוד, כך גודל החשד שמא הייתה לו יד וָרֶגֶל בענין.  הקינה היא חלק מהמאמץ להראות את צערו האמיתי של דוד על מות שאול.

לפי המסופר, בָּעֵת (ואפשר כמובן גם בְּעֵת) ששאול נהרג בגלבוע, דוד היה עסוק במלחמות עם העמלקים. רק נער עמלקי שהגיע אל דוד, סיפר לו כי שאול נהרג. תגובת דוד הייתה מהירה (ציטוט): וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹיב וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד-הָעָרֶבעַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל-עַם יְהוָה וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב (סוף ציטוט. שמואל ב' א' 11 – 12).

דוד נתקף עצב, נהג מנהגי אבלות, והוציא להורג את הנער העמלקי בתואנה כי הוא לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה?

וּפֹה מגיעה הקינה. יש ויכוח במחקר האם זו קינה של דוד? או קינה שהושמה בפיו? בְּפֶרֶק עתידי על ספר שמואל נרחיב בענין. לענייננו אין זה משנה. זהו אחד המזמורים היפים במקרא (ציטוט): וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹיח וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר .(ופה מתחילה הקינה) יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת! אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן! פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִיםכא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם! וּשְׂדֵי תְרוּמֹת! כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶןכב מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים - קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָםכג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּכד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה - הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶןכה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה? יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָלכו צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁיםכז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה? (שמ"ב א' 17 – 27).

הקינה לקוחה מתוך ספר הישר, ספר לא מוכר משום מקום אחר (מלבד ספר יהושע. 'שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון' וכל זה).

יש הסבורים כי ספר הישר הוא 'ספר השיר' (שיכול אותיות).

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים (19) – פניה לעם ישראל (להלן). שאול ויהונתן מדומים לִצְבִי, חיה נאה וַהֲדוּרָה. הצבי ישראל = תפארת ישראל (שאול ויהונתן) או היפים של עם ישראל (גם כן שאול ויהונתן). ויהונתן, היפים, נפלו חללים על הֶהָרִים (במות). כיצד הם נפלו? הפסוק מסתיים בִּשְאֵלָה רטורית המביעה צער.

והנה הפסוק המשמש בסיס לְכָל סוף פרק. שימו לב לתקבולת (אמירת אותו דבר באופנים שונים): אַל-תַּגִּידוּ בְגַת אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים (20)

האם הפלשתים לא ידעו ששאול ויהונתן נהרגו? הלא נכתב (ציטוט) - וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת-הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ.  ט וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁטוּ אֶת-כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת-הָעָם. (סוף ציטוט. שמואל א' ל"א 8 – 10).

השרש 'בש"ר' – משמעו, הודעה טובה. 'בשורה' סתם כך – טובה. בשורה רעה – דבר רע. אולי הבשורה היא טובה עבור הפלשתים? אזכור הפלשתים כערלים, נועד לחדד את ההבדל בין ישראל לפלשתים. ההם, האחרים, הערלים.

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן (21)

זו פניה לגלבוע. לא כל המילים ברורות אך הכוונה ברורה. הרי הגלבוע קוללו לִסְבּוֹל מיובש. לא טל ולא מטר. לביטוי שְׂדֵי תְרוּמֹת – יש שני פירושים. 1) שרש רו"ם. כלומר שדות גבוהים. הקבלה להרי הגלבוע. 2) בהקבלה לאוגריתית: (קללת דנאל אבי אקהת): בל טל בל רבב בל שרע תהמתם. אל טל אל מטר אל שרוע מהתהומים. כלומר לא תרומות, אלא תהומות (טעות מעתיק ה – ר). לא מים מלמעלה ולא מים מלמטה.

נִגְעַל – נעזב ננטש. המגן של שאול לא נשמח בשמן. המשיחה בשמן נועדה לגרום לחיצים להחליק על המגן ולא להתקע בו. והנה עוד שתי תקבולות - מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם (22)

נשקם של שאול ויהונתן התלכלכו בדם ובשומן של גיבורי האויב וחלליהם. נשקם היה קטלני. שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ (23)

הפסוק מתאר את יחסיהם הקרובים של שאול ויהונתן.  'אחרי מות קדושים אמור' –  פה היחסים מתוארים בצבע ורוד, ולא כהוויתם. והנה עוד תקבולת.

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן (24)

קריאה לִבְנוֹת ישראל לבכות וּלְקוֹנֵן על שאול. הקריאה לבנות ישראל לבכות, עומדת בניגוד לשמחת בנות הפלשתים.

שני הוא צבע אדום עז. עדנים הם דברים מענגים ועדינים (בגדים?). עדי הוא תכשיט.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה? יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָלכו צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים (25 – 26)

זו פניה ליהונתן. שאלה רטורית על מות הגיבורים.  פסוק 26 מתייחס ליחסים הקרובים בין דוד ליהונתן. הביטוי נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים – נטחן עד זרא. יש שראו בו ביטוי ליחסים הומוסקסואליים בין דוד ליהונתן. אבל הם מבלבלים את המח. בפינה 'דוקטור, אני רק שאלה' התייחסתי לנושא זה. בדף הפרק שמתי קישור.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה (27) סיום. שוב שאלה רטורית.

הקינה עצמה משופעת באמצעים אומנותיים רבים. למשל פניה: לעם ישראל: הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל (שמ"ב א' 19). למבשרים: אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן (שמ"ב א' 20). לגלבוע: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת (שמ"ב א' 21). לבנות ישראל: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה (שמ"ב א' 24). וליהונתן: צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן (שמ"ב א' 26).

הפניות מעניקות לשיר מבע רגשי עז. המשורר פונה ישירות אל הדמויות, וּ"מְשַתֵּף" אותן באבלו. תקבולות – דיברנו עליהן באתרן, כלומר כשהן נזכרו קודם. חזרות: המילה אַל – 4 פעמים. המילה עַל - 5  (וכן  + עֲלֵיכֶם + עָלֶיךָ. וגם תַּעֲלֹזְנָה, נִגְעַל). לֹא  - 3. לִי – 3. אֵיךְ – 3.

יש גם אונומטופיאה (מילה המחקה צליל. למשל: בקבוק): אֵיךְ – מזכיר קריאת צער 'אח!'. הצליל וּ  - מזכיר יבבה (16 פעמים). הצליל ים – חיקוי בכי ונהי.

וגם משחקי צלילים: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אַלַּגִּידוּ בְגַת, כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן (יש עוד, אבל העקרון ברור).

מזמור זה נוגע בלבם של רבים. אין ספק, שמזמור זה הוא אקורד סיום ראוי מאין כמותו לִירִידַת שאול מעל במת ההיסטוריה.

נגישות