Skip to content

פרק 212 – קריאה

האזנה

הפרק שעבר הסתיים בכך שחתושילי לא הוציא להורג את אָרמָה תֶָּּרחֻֻֻֻֻֻֻֻֻנתַה ולהקתו. והנה מתקרב הנבל הראשי בסיפור (ציטוט): כאשר אחי (מוותלי הכוונה) הפך לאל (כלומר מת), כיון שמשלתי ב... (שבור. אבל לא באמת משנה לנו) והוא מינה אותי לשלוט עליהן, מתוך כבוד לאחי לא עשיתי שום דבר רע. (סוף ציטוט. הש"ח). ההצטדקות שהוא לא עשה שום דבר רע אומרת דרשני. חתושילי הדגיש שהוא לא עשה רע, כי היו כאלה, ולא מעט מהם, שחשבו שהוא בהחלט עשה רע. ונמשיך (ציטוט): לכן, כיון שלאחי לא היה בן. לא ברור. כנראה 'בוגר'  לקחתי את אֻרחִ-תֶּשֻבּ, בן של אשה משנית, ומיניתי אותו לשלוט על ארץ חתי. ואת כל ארצות חתי הפקדתי בידו (סוף ציטוט. הש"ח). לפי חוקת טלפינו (המסמך המסדיר את ירושת המלך כזכור) יורש המלך הוא בנו מהאשה הראשית. אם אין כזה – אז מאחת הפילגשים. ואם אין אז אחד האחים וכן האלה במעגלים מתרחבים. למוותלי לא היה בן לגיטימי, אז בלית ברירה חתושילי מינה את בן אחת הפילגשים. כלומר אדם עם זיקה פחותה לכס. זה מזכיר את אבימלך בן גדעון בנו מפילגשו השכמית, ששלט בשכם. אבל כמו שהספקתם כבר להבין, כל מה שחתושילי כתב – יש לקחת בערבון מוגבל. קודם כל לא ברור מי בכלל מינה את חתושילי לממליך המלכים? התשובה: איש לא מינה אותו. זו כנראה הצדקה בדיעבד. בבחינת 'עשיתי הכל על מנת לקיים את צוואת טלפינו'. אני מזכיר לכם שהמסמך נועד לאלים, כן? בהמשך הכתובת הזכיר חתושילי בן אחר של מוותלי – כֻּרֻנתָה. אותו בחור נזכר בתעודה אחרת כבנו של מוותלי ואשתו הראשית דַּנֻחֶפַּה. אלא שהוא היה צעיר מכדי לשלוט. כלומר למוותלי היה בן לגיטימי. אבל זה לא הכל. בחתושה בירת החיתים התגלתה טביעת חותם של אֻרחִ-תֶּשֻבּ עצמו ובו התואר 'תֻּחְכַּנְתִי' – שמשמעו 'יורש העצר'. כלומר, בניגוד גמור לדברי חתושילי, הרי מוותלי הועיד את אֻרחִ-תֶּשֻבּ להיות יורשו מלכתחילה, וכי חתושילי דיבר 'לא אמת' אם נתבטא בעדינות. זאת ועוד התגלתה טביעת חותם הנושאת את השם מורשילי, המיוחסת לאֻרחִ-תֶּשֻבּ. כלומר הוא היה מורשילי השלישי.

חתושילי מתחיל להכשיר את הקרקע לעימות בינו לבין אחיינו, המלך הלא לגיטימי לכאורה. הוא תיאר את שטחי מלכתו, ואת כיבושיו הנרחבים. אבל. (ציטוט): כאשר אֻרחִ-תֶּשֻבּ

 ראה את טוב האלה כלפיי הוא קינא  qina בי והציק לי. הוא לקח לי את כל משרתיי (בנוסחים אחרים: ולקח לי את שָמחַה. עירה של אישתר רחמנא ליצלן!) הוא לקח ממני את הארצות הריקות שאני (!) יישבתי מחדש, והשפיל אותי!!! (התיק נגד אֻרחִ-תֶּשֻבּ הולך ונבנה). אך את חַכּפִּשָה במצוות האלה הוא לא לקח לי. כיוון שהייתי כהן לאל הסער של נֶרִךּ (Neriq) הוא לא לקח לי אותה (סוף ציטוט. הש"ח). אֻרחִ-תֶּשֻבּ התאנה לדודו, גזל את ארצותיו, ורק כבשת הרש בדמות חכפשה ונרך נותרו ברשות הדוד האוהב והדואג. חתושילי למרות סבלו למד לחיות עם המצב. אבל (ציטוט): מתוך כבוד לאחי לא עשיתי דבר ושבע שנים! שתקתי. אבל בעצת אֵל (לא ברור מיהו האל הזדוני הזה. אבל אל חשש, כשאישתר לצדכם אף אל לא יוכל להזיק לכם)  ובעצת אדם הוא ביקש להרוס אותי ולקח ממני את חכפשה ונרך (סוף ציטוט. הש"ח).

השתן עלה לאֻרחִ-תֶּשֻבּ לראש והוא ניסה לחסל את דודו. או במילים אחרות, חתושילי צבר עוצמה רבה, והחל לאיים על שלטונו של אחיינו. המלך הלגיטימי החליט לקצץ את כנפיו של דודו הדומיננטי מידי, וניסה להצר את צעדיו. למעשה יש פה מאבק בין שני ענפים של שושלת המלוכה. מאבק שיסתיים בסופו של דבר בפיצול הממלכה החתית. אבל בל נקדים את המאוחר. יש הסבורים כי היה זה אדד ניררי מלך אשור, שכבש שטחים במזרח האימפריה, וערער את שלטונו של אֻרחִ-תֶּשֻבּ. אפשרי. חתושלי הרגוז שהבליג על הכל לא יכול היה להבליג הפעם (ציטוט): לא יכולתי לשתוק עוד! ויצאתי נגדו. אך גם כשיצאתי נגדו לא עשיתי זאת כמעשה טמא. לא קמתי עליו במרכבה, ולא קמתי עליו בתוך הבית. כמו גבר הודעתי לו: (והנה ציטוט מדברי חתושילי לאחיינו אֻרחִ-תֶּשֻבּ) 'פתחת במריבה נגדי. אתה מלך גדול, ואילו אני מלך של המצודה היחידה שהשארת לי. בוא, ואישתר של שמחה ואל הסער של נרך ידונו את הדין' (עד כאן דברי חתושלי לאחיינו) (סוף ציטוט. הש"ח).

חתושילי מדגיש וטורח לומר שהוא לא מרד באחיינו המלך הלגיטימי. הוא יכול היה להתנקש בחייו במרכבה אך הוא לא עשה זאת. הוא יכול היה לחסלו בביתו אך הוא נמנע מכך. לא הייתה פה הפיכת חצר הפסולה בעיני האלים, אלא משפט הוגן של האלים.

ההתעקשות של חתושילי להדגיש את טוהר ההליך נגד אחיינו יותר מרומזת, שהיו כאלה שלא קנו את הגרסה הזו. חתושילי חש להצטדק שוב, מה שרק מעלה את מפלס החשד שמא דרכו הייתה עקלקלה משהו... (ציטוט): ואם יאמר מישהו (והנה ציטוט של טענה אפשרית) למה העלית אותו קודם על כסא המלוכה ועתה אתה כותב לו על עויינות?' (עד כאן הטענה ההיפותטית...) לא כתוב אבל צריך להשלים: (הייתי עונה לו): 'אלמלא פתח נגדי במלחמה האמנם היו מכניעים (האלים הכוונה) מלך גדול בפני מלך קטן? עתה כיון שהוא פתח במריבה נגדי, לכן הכניעו אותו האלים בפני' (עד כאן דברי ההצטדקות) (סוף ציטוט. הש"ח).

זה קטע מרתק. לב האוטוביוגרפיה. מלאכת מחשבת של שזירת טענות. חתושילי העלה שאלה היפותטית לכאורה, אבל מאוד ממשית בפועל. היו ששאלו, ובצדק: מה קרה לך? אתה המלכת אותו. מה אתה רוצה? הוא המלך. מה אתה קופץ? תשובת חתושילי היא מופת להצטדקות. למיטב ידיעתי חתושילי הוא מחזיק השיא העולמי בהטלת אחריות באולם סגור. שיא שלא נשבר עד היום. ולא שלא ניסו. בעיקר בעם ישראל... הוא התחיל! חד וחלק. זה אולי נראה לנו ילדותי משהו, אבל במשפט הבינלאומי כיום השאלה מי התחיל היא שאלה כבדת משקל. גם בימי קדם השאלה מי התחיל היא ההבדל בין ברכת האל לזעמו. ומי התחיל? הוא התחיל. אֻרחִ-תֶּשֻבּ התחיל. אילו הוא לא היה מתחיל – הכל היה נשאר כשהיה. שימו לב לטיעון של חתושילי: היעלה על הדעת שהאלים הטובים יעזרו למי שאינו צודק? כיון שהוא חתושילי ניצח – סימן שהוא הצודק ואֻרחִ-תֶּשֻבּ הוא הנבל בסיפור. כיון שהכתובת מיועדת לאלים, הרי הם איתו בסירה אחת. הם, האלים הטובים, הכניעו את אֻרחִ-תֶּשֻבּ. ושימו לב כיצד חתושילי רתם את האלים למרכבתו - 'אתם האלים עזרתם לי. אז אל תתלוננו על אי צדק. כי אתם עמוק בסיפור הזה'. שימו לב, שהטענה ללגיטימיות מעשיו מופיעה לפני תיאור האירועים עצמם. רמז ברור שלא מעט לא ממש קנו את גרסת חתושילי. כעומק הנסיון להצדיק את מעשיו כך עומק החשד שהדברים כהוויתם היו שונים... ונמשיך בהצטדקות (ציטוט): כאשר שלחתי לו דברים אלה (לאמור): 'בוא!'. הוא ברח מן העיר מַרַשַנתִיָה (לא מזוהה) והלך לארץ העליונה. ושִפַּה זִתִי בן אָרמָה תֶָּּרחֻֻֻֻֻֻֻֻֻנתַה היה איתו. הוא קרא לו לפקד על צבאות הארץ העליונה. אך כיון ששִפַּה זִתִי היה רע כלפי הוא לא היה יריב ראוי מולי (סוף ציטוט. הש"ח).

כך, בכמה שורות בודדות הוא תיאר את חילופי השלטון. הוא הזמין את אֻרחִ-תֶּשֻבּ למשפט האלים. אֻרחִ-תֶּשֻבּ ברח לארץ העליונה ושם גייס צבא. מפקד הצבא של אֻרחִ-תֶּשֻבּ הוא לא אחר מאשר שִפַּה זִתִי בן אָרמָה תֶָּּרחֻֻֻֻֻֻֻֻֻנתַה. אותו אָרמָה תֶָּּרחֻֻֻֻֻֻֻֻֻנתַה שגרם לצרות צרורות לחתושילי בסבב הקודם. אז מסתבר שיש דברים שעוברים בגנים. התנגדות לחתוישילי היא אחד מהם... אבל שפה זתי הוא במשקל זבוב ואילו חתושילי הוא מוחמד עלי ומייק טייסון גם יחד. רגע! אם היה משפט האלים, מדוע אֻרחִ-תֶּשֻבּ גייס צבא? ומדוע שפה זתי לא היה יריב ראוי מול חתושילי? נראה שמשפט האלים הוא מסך עשן על הקרב שפרץ בין הצדדים. אני מזכיר שוב, שמדובר במסמך המיועד לאלים. אז פורשים מסך גדול ומצניעים את האלימות הכרוכה בענין.

אישתר המשיכה להעתיר חסדים על חתושילי. אישתר אף התגלתה בחלומה של פדחפה והבטיחה לה (ציטוט): אנוכי ארוץ לפני בעלך וכל חתושה תיסוב כלפי בעלך (סוף ציטוט. הש"ח). כמה שהלגיטימציה הרעועה מעסיקה את חתושילי. הנצחון הוא לא שלו אלא של האלה כמובן. יותר מזה – חתושילי הוא התגשמות רצון תושבי חתושה, שעברו לצידו. כלומר לא רק האלים, אלא גם בני האדם רצו בו. ההדגשה הכפולה שגם האלה ממעל וגם העם מתחת – רצו בו רומזת שלא כל העם רצה אותו...

שימו לבכם לגדולות ולנצורות שחוללה אישתר (ציטוט): המפקדים שאֻרחִ-תֶּשֻבּ שלח לשם, אישתר הופיעה להם בחלום: (והנה הציטוט של דברי אישתר למפקדי אֻרחִ-תֶּשֻבּ בחלומם) "אתם מתאמצים לכם לא ברור. כנראה לשוא. אבל אני אישתר הסבתי את כל ארצות חתי לטובת חתושילי" (עד כאן דברי אישתר בחלום) (סוף ציטוט. הש"ח).

סביר שחתושילי המבוגר והערמומי ידע להסב את לבם של תומכי אֻרחִ-תֶּשֻבּ לצד הנכון. אבל כרגיל הוא מצניע את חלקו ומבליט את חלקה של אישתר. שימו לב עד כמה הוא כורך את אישתר במעשהו זה. בבחינת פניה לאלים: 'זה לא אני. זו היא. אחת משלכם'. האל המתגלה בחלום ומזהיר את החולם מזכיר לנו שני סיפורים מקראיים. כאשר אבימלך מלך גרר לקח את שרה אמנו, בתמימות, בחושבו שהיא פנויה הרי (ציטוט): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ, וְהִוא, בְּעֻלַת בָּעַל (סוף ציטוט. בראשית כ' 3). אחרי מסר כזה אבימלך לא העלה בדעתו לגעת בשרה אפילו בציין לייזר. המקרה השני הוא של לבן שדלק אחרי יעקב (ציטוט): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע (סוף ציטוט. בראשית ל"א 24). כשהאל מופע בחלומות יריבך – מי צריך יותר מזה?

מתת החסד של אישתר לא תמה כאן (ציטוט): וגם שם ראיתי את מתת החסד של אישתר. כאשר היא לא השאירה לאֻרחִ-תֶּשֻבּ שום דרך אחרת. היא סגרה עליו בשמֻחה כמו חזיר בדיר. אנשי הכשכה שהיו עויינים כלפיי עברו לצדי, וגם כל חתושה עברה לצדי (סוף ציטוט. הש"ח).

כוחות חתושילי הצליחו לדחוק את אֻרחִ-תֶּשֻבּ לעיר שמֻחה, ושימו לב לדימוי החביב: כמו חזיר בכלוב. כמה אהבה שררה בין שניהם... ברור שאישתר העניקה את הנצחון לחתושילי.

          הזכרנו שחתושילי לא אהב להוציא להורג את מתנגדיו. גם במקרה זה הוא לא הרג את אֻרחִ-תֶּשֻבּ (ציטוט): למען כבוד אחי לא עשיתי שום דבר רע. ירדתי בעקבות אֻרחִ-תֶּשֻבּ והובלתי אותו כאסיר. נתתי לו ערים בארץ נֻחַשִי והוא היה שם (סוף ציטוט. הש"ח).

ראוי לציין שמאז רצח תודחילה, מאה וחמישים שנה קודם לכן, לא היו רציחות פוליטיות בחתי. המנוצחים היו מוגלים בדך כלל לקפריסין. במקרה שלנו אֻרחִ-תֶּשֻבּ הוגלה לצפון סוריה, וקיבל שם חלקת ארץ. סוף סוף מדובר בבן מלך, עם נסיון מסוים בניהול מדינה. לכאורה הכל בא על מקומו בשלום. חתושילי הוא המלך (ציטוט): הייתי בן מלך, היית מפקד משמר המלך, ממפקד משמר המלך הפכתי למלך ארץ חַכפשָה,... דלגתי קצת אישתר גברתי נתנה לי את מלכות ארץ חתי, ואני הפכתי למלך הגדול (סוף ציטוט. הש"ח).

אבל קוץ בישבן החל להנעץ בצפון סוריה (ציטוט): אך כששמעתי שהוא (אֻרחִ-תֶּשֻבּ) זמם מזימה נוספת לרכב לארץ כַּרַנְדֻנְיָה (שם נוסף לבבל), כששמעתי את הדבר תפסתי אותו ושלחתי אותו לצד הים. גם לשפה זתי נתנו לחצות את הגבול (סוף ציטוט. הש"ח).

אֻרחִ-תֶּשֻבּ לא השלים עם תבוסתו, וניסה לרקום מזימות יחד עם בבל, במטרה להחזירו אל הכס בחתושה. הדבר נודע לחתושילי, והוא שוב לא הוציא להורג את אֻרחִ-תֶּשֻבּ, אלא הגלה אותו 'לצד הים'. כנראה ארץ אמורו. מערב סוריה של ימנו. כך לכאורה נפתרה בעיית אֻרחִ-תֶּשֻבּ. אנחנו עוד נחזור אל אֻרחִ-תֶּשֻבּ.

תקופת שלטונם של חתושילי ופדחפה נחבשת כעידן 'השלום החתי' (Pax Hetiticah). די בצדק. בהמשך המסמך תואר שלטון חתושילי בצבעים זוהרים (ציטוט): המלכים שהיו ביחסים טובים עם קודמיי, נשארו גם עמי ביחסים טובים. הם החלו לשלוח לי שליחים והם החלו לשלוח לי מתנות. והמתנות שהם נוהגים לשלוח לי, הם מעולם לא שלחו לאבותיי, ולאבות אבותיי. מלך שהיה משועבד לי נשאר משועבד. ואילו אלה שהיו עויינים לי – אותם ניצחתי. לארצות חתי סיפחתי גבול אחרי גבול. ואלו שהיו אוייבים בימי אבותיי ואבות אבותיי. השלימו עמי (סוף ציטוט. הש"ח).

חתושילי שנזקק לכל טיפת לגיטימציה, טרח לציין בגאווה, שהמלכים השונים, השוים לו במעמד (בעיקר מלכי בבל ומצרים) רואים בו מלך לגיטימי, והם שלחו לו מתנות. הוא גם שלח להם כמובן. בעולם הקדום אין דבר כזה מתנה חד צדדית למי ששוה לך במעמד. אף מלך לא ניצל את המאבק הפנים חתי כדי למרוד, להיפך עוד ועוד ארצות באו בעולה של חתי.

במדיניות החוץ נקט חתושילי קו פייסני משהו. חתושילי ורעמסס השני חתמו על 'שלום הכסף', שהסדיר את היחסים בין הצדדים. יחסים שהצדדים לא הצליחו להסדיר בקרב קדש כמה שנה קודם לכן. החוזה הוא מפורט ועוסק בסוגיות רבות של שיתופי פעולה, ומתחמק מנושאים קשים כמו קו הגבול בין הממלכות. הם הסכימו שלא להסכים. כדי לעגן את החוזה בקשרי משפחה רעמסס השני אף התחתן עם נסיכה חתית. אחת מהבנות של חתושילי ופדחפה. זה כמו שלובנה, הבת של אנואר סאדאת, תתחתן עם מנחם, הבן של גולדה מאיר.

היחסים בין הממלכות פרחו. הן החליפו מומחים שונים (בנאים, רופאים ומומחי השקיה), שכירי חרב (נובים מסודן תמורת אנשי הכשכה מצפון חתי) ומתנות לרוב. באחת מהתעודות שהתגלו בחתושה צויינה מגידו כנקודת מפגש מרכזית למשלחות השונות.

גם עם בבל (מרכז עירק של ימנו) ידעו היחסים פריחה. נסיכה בבלית נישאה ליורש העצר החתי תודחליה (לימים הרביעי). ההתקרבות בין בבל לחתי נבעה מהאויב המשותף שהפציע באופק – אשור (צפון עירק של ימנו).

במערב האימפריה לא היה רגוע. ממלכת אַחַיַוַה הציקה לחתים, לא מעט סביב העיר וִלֻשָה. אַחַיַוַה היא יון המיקנית שתושביה מכונים 'אכאים' אצל הומרוס. ווִלֻשָה היא איליוס. או בשמה המוכר יותר – טרויה. אנחנו עוד נקדיש פרק לחוזה בין מוותלי אחיו של חתושילי לבין אַלַכְּשַנדוּ מלך וִלֻשָה הוא אלכסנדר מלך טרויה.

על כל ההצלחות הללו העיב עב קטן העונה לשם אֻרחִ-תֶּשֻבּ. לאחר שמזימותיו בבבל התגלו הוא הוגלה לסוריה. אבל אֻרחִ-תֶּשֻבּ הצליח לברוח משם ולהגיע למצרים. הוא חסה בצל קורתו של רעמסס השני. חתושילי חש שאחיינו הגדיש את הסאה, ודרש את הסגרתו ממצרים לחתי. רעמסס השיב לחתושילי כי אינו יכול להענות לבקשתו, כיון שאינו יודע היכן נמצא אֻרחִ-תֶּשֻבּ... חתושילי החליט שלא להתעמת עם רעמסס בנושא. נוכחות אֻרחִ-תֶּשֻבּ העיבה על היחסים, אך מצד שני לרעמסס היה שוט לנופף בו מול חתושילי בבחינת 'יושב אצלי מלך לגיטימי שלכם. אל תגרום לי לשלוח אותו בספינה עם צבא'.

אחד מצעדיו של חתושילי היה להכתיר את בן אחיו השני כֻּרֻנְתָה (הידוע גם כאֻלְמִי תֶּשֻבּ), זה שהיה צעיר מידי לשלוט תחת מוותלי, ובינתיים הגיע לפרקו (ציטוט): לכבוד אחי לא עשיתי דבר רע. [את בן אחי] כֻּרֻנְתָה לקחתי, ובמקום בו אחי מוותלי קבע את ביתו תַּרחֻנתַַשַה, במקום ההוא קבעתי אותו כמלך (סוף ציטוט. הש"ח).

הבחירה בכֻּרֻנְתָה היא סגירת מעגל. מוותלי היה נשוי לדַנֻחפה. בניגוד לאחיו חתושילי שאהב את רעייתו פדחפה, מוותלי ואשתו לא ממש הסתדרו. הוא העמיד אותה למשפט, שבסופו של דבר היא ובנה הצעיר כֻּרֻנְתָה גורשו מהארמון. הם מצאו מקלט אצל לא אחר מאשר חתושילי. לא מן הנמנע שחתושילי היה מעין דמות אב לאחיינו כֻּרֻנְתָה. והמלכת כֻּרֻנְתָה, על שטח בו הייתה הבירה הקודמת, היא מחווה של חתושילי לאחיינו האהוב כֻּרֻנְתָה. יש פה עוד הצהרה סמלית: 'אני חתושילי, אין לי בעיה עקרונית עם מוותלי אחי האהוב, הנה המלכתי את בנו. יש לי בעיה רק עם אֻרחִ-תֶּשֻבּ'.

כך למעשה פיצל חתושילי את הממלכה לשניים. בחתושה שלט הענף של חתושילי ואילו בתַּרחֻנתַַשַה שלט הענף של מוותלי. בהתחלה היחסים בין הממלכות האחיות התנהלו על מי מנוחות, אך בהמשך רבו וגברו הסכסוכים. וכמו שאתם יכולים לנחש, כשיגיע המשבר של סוף תקופת הברונזה, הוא יתפוס את החתים במצב היחסים הגרוע ביותר בין הממלכות, ושתיהן תקרוסנה בקול רעש גדול.

סוף האוטוביוגרפיה דומה לתחילתה. הלל ושבח לאישתר (ציטוט): בעתיד, מי שיהיה בנו, בן בנו, או (כל) צאצא עתידי של חתושילי ופדחפה שיעלה לשלטון, יִרא את אישתר של שמֻחה מבין האלים (סוף ציטוט. הש"ח).

אם אתם חשים צורך עז לסגוד לאישתר של שמֻחה, אולי בעורקיכם זורם דמם של חתושילי ופדחפה. מי יודע?

          הזכרנו בפרק שעבר כי בין האוטוביוגרפיה של חתושילי לבין ספר שמואל ישנם קוי דמיון רבים. נזכיר כמה מהם:

1) בשני המקרים מדובר באח הצעיר. גם דוד וגם חתושילי היו הבנים הקטנים.

2) בשני המקרים הם לא נועדו למלוכה. דוד היה רועה וחתושילי היה כהן. חתושילי מזכיר את שמואל, בכך שהוא הוקדש לאלה, כמו שמואל שהוקדש לאלהים.

3) בשני המקרים הם היו קצינים בכירים בצבא המלך. דוד אצל שאול (וגם אצל אכיש מלך גת) וחתושילי אצל מוותלי.

4) בשני המקרים הם היו מפקדי המשמר המלכותי. דוד אצל אכיש מלך גת וחתושילי אצל אחיו.

5) בשני המקרים הם ניהלו קרבות מוצלחים בשירות המלך. דוד בעמק האלה וחתושילי בקדש.

6) לשניהם ניתן שטח לשלוט בו. דוד בצקלג וחתושילי בארץ העליונה.

7) בשני המקרים המלך התנכל להם. שאול רדף את דוד ואֻרחִ-תֶּשֻבּ התנכל לחתושילי.

8) בשני המקרים זה היה על לא עוול בכפם.

9) בשני המקרים לכלכו על המלך. שאול הוא חוטא, כפוי טובה ומשוגע. ואילו מוותלי הוא לא אחראי, לא דאג לאחיו ומנע ממנו כוחות צבא חיוניים.

10) בשני המקרים הם עמדו במשימה למרות נחיתות בולטת. דוד הכה את גליית והביא 200 ערלות פלשתים. ואילו חתושילי השיב את ארצות הצפון לשלטון חתי והכה את אויביו.

11) בשני המקרים הייתה להם אפשרות לפגוע במלך אך הם לא עשו זאת. דוד לא פגע בשאול במערה ובמעגל, וחתושילי לא עשה כל רעה לאֻרחִ-תֶּשֻבּ.

12) בשני המקרים האל או האלה בחר בהם להחליף את המלך הקודם. דוד נבחר להחליף את שאול, ואילו חתוישלי נועד להחליף את מוותלי.

13) בשני המקרים האל או האלה סייעו להם מהבחינה הצבאית. דוד מול הפלשתים בעמק רפאים, וחתושילי מול אֻרחִ-תֶּשֻבּ בשמֻחה.

14) בשני המקרים את המלך הקודם החליף בנו שסולק אחרי 7 שנים. איש בשת מלך שבע שנים (המקבילות לשבע השנים של דוד בחברון. אל תאמינו לשנתיים שבעל שמואל הקציב לו), ואֻרחִ-תֶּשֻבּ גם מלך שבע שנים.

15) בשני המקרים הרקע לעלייתם הוא מאבק באויב חיצוני. שאול בפלשתים ומוותלי במצרים.

16) בשני המקרים הם הגיעו להסדר עם האויב. דוד עם גת וחתושילי עם מצרים.

15) בשני המקרים הם עשו חסד עם צאצא המלך הקודם. דוד עם מפיבשת בן יונתן וחתושילי עם כֻּרֻנְתָה.

יש גם הבדלים. הבולט ביותר הוא שדוד לא היסס להרוג באופן ישיר או באמצעות שליחים את יריבו, בעוד חתושילי נמנע מהוצאות להורג.

נקודות הדמיון הרבות הללו מעלות על הדעת קיומו של קשר בין האוטוביוגרפיה של חתושילי לבין ספר שמואל. התבנית הדומה אומרת דרשני. קשה להניח שיש השפעה ישירה של האוטוביוגרפיה על ספר שמואל. מדובר ביצירות שפער של מאות שנים ואלפי קילומטרים מפרידים בינהן. אני מניח שישנה השפעה עקיפה. אפשר שמדובר בתבנית ספרותית שהייתה מוכרת במרחב ושלאורה נכתב גם ספר שמואל. ואפשר שישנה חוליית קשר. לא מן הנמנע כי מדובר בתבנית שהייתה ידועה דווקא ביבוס, שהפכה לבירתו של דוד. תבנית ממנה שאלו הסופרים שכתבו את ספר שמואל. אני מזכיר שהקשר בין החתים ליבוסים הוא הנחה מקובלת במחקר. הזכרנו את ארונה – אורנה שהוא תברנה. אנו מכירים את אוריה החתי תושב ירושלים. ואני מזכיר את דברי יחזקאל על ירושלים: אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית (יחזקאל ט"ז 3). אין לנו הוכחה חותכת, אלא ראיות נסיבתיות. אבל הכיוון הוא ברור.

כך או אחרת, הקרבה בין האוטוביוגרפיה של חתושילי ובין ספר שמואל רומזת כי ספר שמואל הוא פחות היסטוריה ויותר נובלה.

נגישות