מכות מצרים לא מותירות איש אדיש אֲלֵיהֶן. היחס אליהן נע החל משלילה גמורה, המשך בנסיון למצוא הסבר הגיוני כלשהו, וכלה בקבלה מוחלטת של הכתוב. . בְּפֶרֶק זה אנסה להאיר את מכות מצרים מהזוית הספרותית, תוך בחינת מסורות אחרות על מכות מצרים המופיעות במקרא. אך לא אזנח את ההסברים השונים למכות, ואת הקישור שנעשה בין מכות מצרים לטקסטים מצריים כאלה וַאֲחֵרִים.
מעטים הנושאים במקרא להם הוקדשה יותר תשומת לב מאשר מכות מצרים. החל מיוספוס פלאביוס, המשך דרך דרשני חז"ל, אבות הכנסיה, חכמי האיסלם וכמובן המחקר המודרני.
חשוב להדגיש כבר עתה, כי כל מכות מצרים, ואני חוזר שוב, כל מכות מצרים, מעוגנות היטב בפעילות הטבע. אין שום תופעה במכות מצרים בה המצרים לא נתקלו קודם לכן. עצם מכות מצרים מתבטא בִּשְנֵי רכיבים. 1) עוצמה. המון דם. צפרדעים רבות. כינים כחול אשר על שפת הים. חושך מצרים. ואפילו מות. הכל ידוע וּמוּכָּר. אף אחד לא נותר שמוט לסת בשל עצם התופעה. אבל העוצמה היא המכרעת. וחשוב לא פחות ואולי אף יותר 2) התזמון. לפי אהרון, ה' או משה. אז צפרדע אחת אינה מכה. אפילו 1000 צפרדעים במשך שבוע - אינן מכה. אבל מליוני צפרדעים יחד הבאות ונעלמות לפי פקודה – זו מכה!
זה מה שמייחד נס מצירוף מקרים רגיל. יש במקרא נסים על טבעיים, אבל רוב הניסים במקרא הם תופעות טבעיות שהנס מתבטא בעוצמה ובתזמון. אני מזכיר את הפרק המשולש על הנס במקרא. פרקים 47, 51 ו-53. בדף הפרק שמתי קישור. חלק א. חלק ב. חלק ג.
מספר מכות מצרים הוא עשר. זה כתוב. בכל ליל סדר רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות. אבל במזמורי תהילים נזכרו מספר וסדר אחר של מכות. נדבר על כך בהמשך.
כולם יודעים שמשה הוא שהכה את מכות מצרים. אבל את שְלוֹש המכות הראשונות הכה אהרון דווקא! (דם, צפרדע וְכִינִּים. את מכות 4 ו-5 (ערוב ודבר) הביא ה', ואילו מכות 6 עד 9 בלבד הביא משה. שחין, ברד, ארבה וחושך. ואת מכת בכורות העשירית והאחרונה שוב הביא ה'. דבר זה רומז על צירוף מסורות שונות לִכְלָל עשר מכות. רמז: בִּתְהִילִּים יש פחות מכות.
לפני המכות נקח צעד לאחור. צעד שיבהיר לנו, אולי, מדוע פרעה לא התרגש מִמַּכּוֹת מצרים, עד מכת בכורות. וגם אז הוא התחרט מהר מאוד. כזכור בעת ההתגלות בסנה חשש משה שבני ישראל לא יאמינו לו. הלא לא חסרים כל מיני הזויים מטעם עצמם. אם בני ישראל עלולים שלא להאמין למשה קל וחומר פרעה. איזה רועה צאן מדייני בא לבלבל את המח (ציטוט): וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ? לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה! וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ! (ה' 1 - 2).
אין ברירה צריך לשכנע את פרעה באיזה מופת (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:
כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה (סוף ציטוט שמות ז' 8 – 13).
משה ואהרון רצו להרשים את פרעה במופת לחיזוק אמינותם, ומטה אהרון הפך לתנין. פרעה גיחך, וגם מטות החרטומים הפכו לתנין. פה לדעתי מצוי שורש הסירוב של פרעה לשחרר את בני ישראל. כידוע אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון. פרעה ראה את המטה הופך לתנין, ומיד אח"כ החרטומים שלו גם עשו את זה. הרושם הראשון של אלהי ישראל ביד נציגיו היה לא משהו. מה שהאל המוזר הזה עושה, גם אלי מצרים יכולים לעשות. נו, ראינו כבר אלים יותר רציניים מה' הזה.
המפגש הראשון בין ה' (באמצעות נציגיו) לבין אלהי מצרים (ופרעה נחשב כאל) הסתיים בקול ענות חלושה. אין ברירה. עוברים לשלב הבא (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם. טו לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר, הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר; וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, תִּקַּח בְּיָדֶךָ. טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר; וְהִנֵּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, עַד-כֹּה. יז כֹּה, אָמַר יְהוָה, בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה: הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר תָּמוּת, וּבָאַשׁ הַיְאֹר; וְנִלְאוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר (סוף ציטוט. שמות ז' 14 – 18).
'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' לימדו אותנו חז"ל. ומשה יצא להזהיר את פרעה. כשפרעה יצא בבוקר אל היאור, משה צריך להתריע בפניו מפני מכת דם. הדם הרב ביאור אמור לשכנע את פרעה בִּרְצִינוּת משה ואיומיו. הכאת היאור היא רמז מטרים להכאת ים סוף.
אפתח סוגריים ואומר שרמז מטרים הוא פְּרִיט מידע הנמצא בטקסט, לכאורה ללא הקשר ברור, אך מובן בדיעבד כִּפְרִיט מידע הרומז, מכין או מהווה רקע להתרחשות עתידית. התוצאה של מכת דם תהייה שֶדְּגֵי היאור ימותו, היאור יבאיש כלומר יסריח ויצחין, ומי היאור לא יהיו ראויים לִשְתִיָּה. והנה הביצוע (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם--וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה, וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו; וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם. כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר, וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר; וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ, גַּם-לָזֹאת. כד וַיַּחְפְּרוּ כָל-מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר, מַיִם לִשְׁתּוֹת: כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר. כה וַיִּמָּלֵא, שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת-יְהוָה, אֶת-הַיְאֹר (סוף ציטוט. שמות ז' 19 – 25).
שימו לב שמי שהביא את המכה, ולא במובן הכלכלי, הוא אהרון כִּשְלִיחַ האל.
לאורך התורה, וּקְצָת אחר כך, ישנה תחרות (ספרותית בעיקרה) בין משה לאהרון בנוגע לשאלה מיהו מספר אחד. מיהו האח הבכיר? בסופו של דבר משה ניצח, אבל גם אהרון לא יצא מקופח. אני מזכיר את ענין שלוש המכות הראשונות שנעשו על ידי אהרון. וכן את שוּתְפוּת הגורל שלהם בהכאת הסלע. בסיפור עגל הזהב הם עמדו משני צדי המתרס, עד שאהרון עבר לצד המנצח. וכמובן תלונת אהרון על גיסתו הכושית. מצד שני, הכהנים בעם ישראל מתייחסים לאהרון כַּאֲבִיהֶם הקדום, יחס ששרד עד ימנו אנו. אנו מכירים בית כהונה, שהתייחס למשה דווקא. בית כהונה המופיע בספר שופטים, בסיפור פסל מיכה (ציטוט): וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן, אֶת-הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד-יוֹם, גְּלוֹת הָאָרֶץ. לא וַיָּשִׂימוּ לָהֶם, אֶת-פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹת בֵּית-הָאֱלֹהִים, בְּשִׁלֹה (סוף ציטוט. לציין את ההפניה המדוייקת - שופטים י"ח 30 - 31). בקריאה לא ניתן להבחין, אבל אני מציע לכולם לראות את הטקסט ולראות שבשם מנשה יש מה שמכונה 'נ' תלויה'. כלומר נ' קטנה מעל לשורה. רק מפאת כבוד משה, הוסיפו 'נ' תלויה ונוצר מנשה. הרי לא נעים שהנכד של משה רבנו מכהן במקדש בדן. מקדש בעל ניחוח אלילי לכאורה. בתלמוד ציינו זאת במפורש (ציטוט): וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי אמר ליה וליטעמיך (אמר לו ולדעתך) וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא דכתיב: 'בני משה גרשם ואליעזר' אלא מתוך שעשה מעשה מנשה (מלך יהודה החוטא) תלאו הכתוב במנשה (סנהדרין קט ע"ב).
אהרון הכה את היאור, המים הפכו לדם וכו'. אבל כזכור לכם ה' לא ממש עשה רושם על פרעה (ציטוט): וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. (סוף ציטוט. שמות ז' 22). חרטומי מצרים עשו בדיוק אותו הדבר. מילא פעם ראשונה, אבל פעם שניה? אין הזדמנות שניה לתקן רושם שני! פרעה זלזל בשליחים ובעיקר באל המתיימר להיות חזק, אבל בינתיים מתגלה כאל לא רציני. פרעה מתגלה כַּאֲטוּם לב. הלך לארמון, ולא אכפת לו מֶהֶהָמוֹן. מבחינת פרעה יש פה תקלה כלשהי, שהחרטומים עוד מעט יפתרו.
חשוב להבין שהיאור הוא מקור המים של מצרים, המצרים נאלצו לחפור בארות! זה כמו שבישראל נצטרך מיטות שיזוף כדי לקבל צבע.
מכת דם, מֵהֱיוֹתָהּ הראשונה משכה את תשומת לב הפרשנים לאורך הדורות. גם כאלה שניסו למצוא הסבר הגיוני או מדעי לענין. אקדים את המאוחר ואומר שמי שמנסה למצוא הסבר הגיוני לִשְלִיטַת האל בטבע – לא הבין את הסיפור. אציין שני הסברים, הגיוניים לכאורה, הנפוצים בנוגע למכת דם. 1) ריבוי גשמים באתיופיה / אוגנדה (מקורות הנילוס) שהסיעו כמויות גדולות במיוחד של סחף. והא לכם מים אדומים. 2) סוג של אצות אדומות (ואפילו ערכו ניסוי בנדון בגן החיות התנ"כי).
מפה הפליגו המסבירים המדעיים ושרשרו את המכות. הסחף או האצות גורמות לשינוי אקולוגי ולמות הדגים-> ריבוי צפרדעים -> מלא כינים... בסוף הפרק נדון בהסברים המדעיים לכאורה למכות מצריים.
אלא שהרעיון התנ"כי הוא פשוט: שליטת ה' בטבע. בניגוד לאלי מצרים!
כיון שהמכה הראשונה הייתה מכה קלה בכנף, יש להתקדם למכה הבאה (ציטוט):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר יְהוָה, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. כז וְאִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ: הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת-כָּל-גְּבוּלְךָ--בַּצְפַרְדְּעִים.
כח וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בואו נספור בכמה מקומות מדובר בְּבֵיתֶךָ 1, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ 2 וְעַל-מִטָּתֶךָ; 3 וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ 4 וּבְעַמֶּךָ 5, וּבְתַנּוּרֶיךָ 6 וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ 7 (כפי הנראה מדובר בְּבָצֵק מלשון שאור). כט וּבְכָה 8 וּבְעַמְּךָ 9, וּבְכָל-עֲבָדֶיךָ 10— יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים (סוף ציטוט. שמות ז' 26 – 29).
לקטע זה יש מבנה מוצלב נאה. מתחיל בִּצְפרדעים עולות, פירוט מקומות בהן תהיינה הצפרדעים ומסתיים בַּעֲלִייַּת הצפרדעים. שמתם לב שמספר המקומות הוא 10. מספר טיפולוגי ידוע, שעוד יופיע בספר שמות פה ושם. ריבוי המקומות מסמל בעצם את כל המקומות כולל כולם. אם פרעה לא ישחרר את העם לעבודת ה' – יגיעו צפרדעים לכל מקום.
במצרים הצפרדע נחשבה כחיה טמאה. לא נעים. כל מה שבא במגע עם החיות הטמאות – פסול. והנה הביצוע (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל-הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם. ג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים, בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם (סוף ציטוט. שמות ח' 1 – 3).
שוב אהרון הביא את המכה. הצפרדעים עלו וְכִיסוּ את כל הארץ. גם הפעם חרטומי מצרים הוסיפו לחגיגה בכך שהעלו צפרדעים נוספות... פרעה לא רק שלא התרשם, אלא ההיפך. איזה מין אלהים זה? החרטומים שלו עושים אותו הדבר. אי אפשר לתקן רושם שלישי בפעם השלישית. אבל משהו מתחיל להיסדק. החרטומים הוסיפו צפרדעים. אבל צריך את ההיפך. לסלק אותם. בלית ברירה קוראים לצמד המוזר (ציטוט): וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַיהוָה. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי (לא ברור. מיד נרחיב), לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ: רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה. ו וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ. ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ: רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵעִם פַּרְעֹה (סוף ציטוט. שמות ח' 4 – 8א).
גם כאן יש לנו מבנה מוצלב. מתחילים בְּפַרְעֹה (פ"א רפה), אחרי זה משה ואהרון, הצפרדעים והיאור. ומסיימים בִּצְפרדעים, יאור, משה ואהרון ופרעה. שימו לב שהצפרדעים תעלמנה אבל ביאור יישארו צפרדעים. כלומר יש יד מכוונת. פרעה מוכן לעסקה. אם משה ואהרון יסלקו את הצפרדעים, הוא ישלח את העם לזבוח לה'. מה שלא הולך בְּכֹחַ, הולך בעוד יותר כח. הביטוי הִתְפָּאֵר עָלַי קשה. מה ענין ההתפארות. לא מתאים להקשר. מדוע פרעה צריך להתפאר. אם כבר ההיפך. הוא צריך להתבייש. פירוש דחוק, אך לא מצאתי טוב ממנו, הוא מלשון puru באכדית. כמו מהפור של חג פורים. דהיינו שפרעה יבחר את המועד בו הצפרדעים תסתלקנה. זאת על מנת להוכיח לו שאין מדובר ביד המקרה. (ציטוט): וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, עַל-דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר-שָׂם לְפַרְעֹה. ט וַיַּעַשׂ יְהוָה, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיָּמֻתוּ, הַצְפַרְדְּעִים, מִן-הַבָּתִּים מִן-הַחֲצֵרֹת, וּמִן-הַשָּׂדֹת. י וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם, חֳמָרִם חֳמָרִם; וַתִּבְאַשׁ, הָאָרֶץ (סוף ציטוט. ח' 8ב – 10). הסימן שהמכה היא מכוונת נרמזת בעובדה שהצפרדעים מתו בבת אחת. לא ברור מדוע, אך המצרים ערמו אותן בערימות. וּכְמוֹ שקורה לבשר בשמש - הוא מרקיב, והסרחון גדול עצום ורב. אבל הצפוי קרה. לא שזה מפתיע מישהו (ציטוט): וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה (סוף ציטוט. שמות ח' 11). פרעה הבטיח, אבל הוא לא הבטיח לקיים. טוב, עוברים לשלב הבא. המכה הבאה חדה וּקְצָרָה. משה ואהרון קלטו מי זה פרעה, וכבר לא טורחים להזהיר אותו. הם כבר הבינו שמה שלא עושה השכל, יעשה הזמן (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן, נְטֵה אֶת-מַטְּךָ וְהַךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ; וְהָיָה לְכִנִּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: כָּל-עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יד וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת-הַכִּנִּים, וְלֹא יָכֹלוּ; וַתְּהִי, הַכִּנָּם, בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה. טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה (ח' 12 - 15). שוב אהרון הביא את המכה. הוא הכה בעפר הארץ, העלה ענן אבק, שהפך לְכִינִים. או אולי הֶחֱרִיד את הכינים מרבצן. הכינים תקפו את האדם ואת הבהמה. יש ויכוח עז בין הפרשנים מה זה 'הכינים' הללו? בשום מקום לא נכתב שזה נורא מגרד בראש. הכינים נזכרו בסיפור יציאת מצרים, ובמזמור תהילים ק"ה. יש הגוזרים את צורת היחיד 'כן' לפי פסוק בישעיהו השני (ציטוט): שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת, כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה--וְיֹשְׁבֶיהָ, כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן (סוף ציטוט. ישעיה נ"א 6). כלומר יושבי הארץ ימותו כמו כן, כינה. אולי אפילו סיפור המרגלים נכרך בענין (ציטוט): וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. (סוף ציטוט. במדבר י"ג 33). בעיננו היינו כחגבים ובעיניהם היינו ככינים. פירוש חביב.
רוב הפירושים מפרשים את הכינים כטפילים חסרי כנפיים ומוצצי דם. כלומר במשמעות של ימינו. תרגום השבעים תרגם כ- σκνῖφες . כלומר יתושים. יש המפרשים כקרציות, פרעושים, ברחשים. אך הרוב מבינים כינים כמשמען כיום.
חרטומי מצרים למדו לקח מִמַּכַּת הצפרדעים. הם לא ניסו לחזור על הטריק ולהגדיל את כמות הכינים וּמִסְפרן, אלא דווקא לסלק אותן. לשוא. חרטומי פרעה הבינו כבר שמולם עומד כח חזק מהם. המסקנה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. אבל כידוע פרעה לא ממש התרשם מהאלהים הזה. והוא לא התייחס ברצינות. יש בעיה? אז זו בטח תקלה מקומית של החרטומים האווילים שלו. ניתן להבין אותו. שלוש הדגמות כושלות של כוחו ועוצם ידו של אלהים – השיגו את התוצאה ההפוכה. ככתוב: וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם. באופן אירוני משהו, משה והחרטומים באותו צד של המתרס.
טוב, אין ברירה. עוברים לשלב הבא. מכת ערוב. בטרם נדון במכה נציין שגם מהות הֶעָרוֹב אינה ברורה. חז"ל הבינו ערוב כערב רב של חיות טורפות הנכנסות לבתים (אריות, זאבים וכו'). נשיכתם היא נשיכת מות. אבל גם מי שלא מת – זו חוויה לא נעימה. לפני זמן מה ננשכתי על ידי כלב בדואי. הנשיכה הייתה החלק המהנה בסיפור. הזריקה נגד כלבת היא החלק הכואב. לא ארחיב, רק אציין שמחט המזרק דומה בִּמְמַדֶּיהָ לקשית טרופית. פירושים אחרים רואים בֶּעָרוֹב ערב רב של חיות, קטנות בגודלן אבל גדולות בנזקן האפשרי: נחשים, עקרבים, נדלים, עכבישים וכו'. שוב משה צריך להפריע לפרעה בבוקר. (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה--הִנֵּה, יוֹצֵא הַמָּיְמָה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר יְהוָה, שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. יז כִּי אִם-אֵינְךָ, מְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי--הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ, אֶת-הֶעָרֹב; וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם, אֶת-הֶעָרֹב, וְגַם הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-הֵם עָלֶיהָ. יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם, עָרֹב--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יט וְשַׂמְתִּי פְדֻת (תיכף נדון בכך), בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ; לְמָחָר יִהְיֶה, הָאֹת הַזֶּה. (סוף ציטוט. שמות ח' 16 – 19).
הפעם יש חידוש (שחז"ל החילו אותו בדיעבד על המכות הקודמות): רק המצרים ייפגעו. תושבי גושן (כלומר בנ"י) לא ינזקו. ושוב מדובר בתזמון וּבִתְפוּצָה. משהו מדויק וכירורגי. כלומר לא משהו אקראי, אלא מכוון היטב. רמז מטרים למכת בכורות.
הביטוי וְשַׂמְתִּי פְדֻת - קשה. פדות משמעו הצלה, גאולה. לא מתאים. למה הכוונה? 'ושמתי גאולה בין עמי ובין עמך?'. פדות מקביל ל'הפלתי' (הפרדתי), שנזכר בפסוק הקודם. בתה"ש תרגמו: הפרשתי, הבדלתי. זה מתאים להקשר, אך זו דוגמה מצויינת לתרגום, שהוא גם פרשנות. יש המתקנים 'פדת' ל'פלת' מלשון הפליה, הפרדה. מסתדר עם הפסוק הקדום. יש שדחפו ר' ויצרו 'פרדת'. כלומר הפרדה בין הישראלים למצרים. ויש שגרסו פד"ד (חילופי ד' ות' – הגאים קרובים) בערבית כמו בד"ד בעברית. כלומר נפרד ונבדל. זה לא באמת משנה מה המשמעות המדויקת של 'פדת', אבל ברור לחלוטין שמדובר בהפרדה בין הישראלים למצרים. והנה המכה עם תגובת פרעה. שימו לב שהמכות הולכות ומתקצרות, והזמן בין המכה לִתְגוּבַת פרעה מתקצר בהתאם (ציטוט): וַיַּעַשׂ יְהוָה, כֵּן, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד, בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו; וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי הֶעָרֹב. כא וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם--בָּאָרֶץ. כב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם--וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר; וְזָבַחְנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ. (סוף ציטוט. שמות ח' 20 – 23). כצפוי, הֶעָרוֹב השחית כל חלקה טובה. פרעה נכנע והסכים שהם יזבחו. לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם—בָּאָרֶץ. כזכור משה בקש ללכת שלושה ימים להר האלהים, ופרעה מסכים שיעשו זאת פה. משה טען שזה לא טוב. בני ישראל רצו לזבוח פרות וּכְבָשים. פרות הן חיות להן מעמד קדושה מסוים במצרים. משה חושש לזבוח את 'תוֹעֲבַת מצרים' לנגד עיני המצרים, שעלולים לסקול אותם. לא נעים. תועבת מצרים נזכרת גם בהגיעם למצרים, עת יוסף הפריד את אחיו משאר המצרים, ונתן להם את ארץ גושן (ציטוט): בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן (סוף ציטוט. בראשית מ"ו 34). משה טען, שמוטב ללכת שלושה ימים ולזבוח שם. רחוק מעיני המצרים. אבל פרעה לא פראייר. הוא חושד. די בצדק, יש להודות (ציטוט): וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר--רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ, לָלֶכֶת; הַעְתִּירוּ, בַּעֲדִי. כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל-יְהוָה, וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ, מָחָר: רַק, אַל-יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל, לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת-הָעָם, לִזְבֹּחַ לַיהוָה. כו וַיֵּצֵא מֹשֶׁה, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-יְהוָה. כז וַיַּעַשׂ יְהוָה, כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּסַר הֶעָרֹב, מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ: לֹא נִשְׁאַר, אֶחָד. כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם (ח' 24 – 28). פרעה הסכים שילכו למדבר, אבל שלא יתרחקו. ובהזדמנות זו שיתפללו גם עבורו. משה הסכים, ובקש מפרעה רַק, אַל-יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל, לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת-הָעָם, לִזְבֹּחַ לַיהוָה. פרעה חשדן כלפי משה? גם משה חשדן כלפי פרעה. גם במקרה זה בצדק רב. לפרעה יש כבר מוניטין של מפר הבטחות סדרתי. ברור לכם מה קרה בסוף. הערוב סולק אבל וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם. עשו פרצוף מופתע...
והנה מגיעים למכה החמישית. ההסלמה במכות עולה ומתגברת. מכה מספר 5: הדבר.
'דבר' הוא שם של כמה מחלות מדבקות בִּמְהירות וּבַחֲרִיפות. המחלה עוברת באמצעות מכרסמים, ומהם באמצעות פרעושים לבני האדם. בהעדר טיפול אחוז התמותה הוא 90%. מגפת הדבר הכי מפורסמת היא המגפה השחורה באירופה (1347 – 1351), שקטלה סביב 25 מיליון איש בחמש שנים (בין רבע לִשְלִיש מאוכלוסיית אירופה). בעולם הֶחָדָש קטל הדבר מספר לא ידוע של אינדיאנים, הרבה לפני שהם זכו לראות ספרדי אחד במו עינהם. חבר מועצת החכמים אלון גלוסקא הכיר לי כי, גם האבורג'ינים באוסטרליה סבלו מגורל דומה.
(ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה; וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים,
שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי ב כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ, וְעוֹדְךָ, מַחֲזִיק בָּם ג הִנֵּה יַד-יְהוָה הוֹיָה, בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן--דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד ד וְהִפְלָה
יְהוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם; וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דָּבָר ה וַיָּשֶׂם יְהוָה, מוֹעֵד לֵאמֹר: מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה הַדָּבָר הַזֶּה--בָּאָרֶץ. ו וַיַּעַשׂ יְהוָה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה,
מִמָּחֳרָת, וַיָּמָת, כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם; וּמִמִּקְנֵה בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-מֵת אֶחָד. ז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה--וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד-אֶחָד; וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם (סוף ציטוט שמות ט' 1 – 7). גם פה יש לנו מבנה מוצלב. מתחילים בשילוח העם, סירוב פרעה, מות המקנה, הפרדה בין בני ישראל למצרים, מחר. מה יקרה. מה קרה, למחרת, מות המקנה, הפרדה בין המצרים לבני ישראל, הכבדת לב פרעה, אי שילוח העם. גם הפעם פרעה לא ויתר. תגידו מה שתגידו, מבחינת דבקות במשימה – הוא מפגין ביצועים מרשימים.
אין ברירה. המכה הבאה. מכת שחין, שהיא בנויה בהקבלה עם הצלבה אחת. מהות השחין אינה ידועה. ברור רק שזו מחלת עור (ציטוט): וּבָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בוֹ-בְעֹרוֹ שְׁחִין; וְנִרְפָּא (סוף ציטוט. ויקרא י"ג 18). יש הקושרים בין שחין לשחון (סוחון בערבית כמו הסחנה ליד ניר דוד. או הסחינה הלוא היא החמין, של יוצאי מרוקו) – כלומר פצעים הנגרמים בשל חום, או שהחולים עצמם חמים. בכל מקרה שחין זה דבר לא נעים במיוחד. בתורה יש איום מפורש בְּהִדָבְּקוּת בשחין כעונש (ציטוט): יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, ובעפלים (וּבַטְּחֹרִים), וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס--אֲשֶׁר לֹא-תוּכַל, לְהֵרָפֵא (סוף ציטוט. דברים כ"ח 27). השחין גרם לגירודים עזים, כנזכר בספר איוב (ציטוט): וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵאֵת, פְּנֵי יְהוָה; וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע, מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ. ח וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר (סוף ציטוט. איוב ב' 7 – 8). חזקיהו מלך יהודה גם לקה בשחין, אבל הוא זכה לטיפול קצת יותר עדין (ציטוט): בַּיָּמִים הָהֵם, חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת; דלגתי קצת ... ז וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים; וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל-הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי (סוף ציטוט. מלכים ב' כ' 1 – 7).
הצו לביצוע מכת השחין וקיומו תואמים זה לזה, למעט חריגה מוצלבת אחת (ציטוט): קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם, פִּיחַ כִּבְשָׁן; וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה, לְעֵינֵי פַרְעֹה. ט וְהָיָה לְאָבָק, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהָיָה עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם י וַיִּקְחוּ אֶת-פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה, הַשָּׁמָיְמָה; וַיְהִי, שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת, פֹּרֵחַ, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. יא וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין: כִּי הָיָה הַשְּׁחִין, בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל-מִצְרָיִם (סוף ציטוט. שמות ט' 8 – 11).
מול ההוראות יש את הביצוע. ההוראות: לקיחת הפיח, זריקתו לשמים, פיזורו על האדם והבהמה, מכת שחין בכל ארץ מצרים. והביצוע: לקיחת הפיח, זריקתו השמיימה, מכת שחין באדם ובבהמה, בכל ארץ מצרים.
פיח הכבשן הוא שרידי חומרי הבערה שנותרים בכבשן לאחר השריפה. הכבשן נועד לִיצִירַת טמפרטורה גבוהה מאוד, כמה מאות מעלות ולפעמים יותר מ-1000 מעלות לצורך צריפת כלים, התכת מתכת, יצור זכוכית וכדומה. לצורך כך היה לַכִּבְשָן מפוח אחד לפחות. זאת בניגוד לתנור ביתי רגיל לצורך חימום או אפיית לחם למשל, הדורש טמפרטורה נמוכה בהרבה. הטלת הפיח היא פעולה מאגית. האפר עצמו הוא דבר טבעי. השימוש בו הוא נסי.
ושוב לא יכלו חרטומי מצרים לעמוד מול משה והשחין. ואיכשהו איננו מופתעים ככתוב: וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה.
עברנו שש מכות. בפרק הבא נמשיך עם ארבע המכות האחרות. נסקור את מכות מצרים בשירה המקראית, ונתייחס לנסיונות לחבר בין מכות מצרים לטקסטים מצריים.
