Skip to content

פרק 236 – קריאה

האזנה

המקרה הראשון הוא של יעקב אבינו עליו השלום. לפני מותו רצה יצחק לברך את בנו הבכור - עשו. יצחק לא היה מודע לכך שעשו מכר את בכורתו ליעקב תמורת נְזִיד עדשים, וגם לא התעניין בזוטות מעין אלה. מבחינתו עשו הוא בנו בכורו, והוא זה שיקבל את הברכה. יצחק ביקש מעשו להביא לו ציד אשר אהב, ואז הוא יברך אותו. רבקה שאהבה את יעקב יותר מאשר אהבה את עשו, שמעה את דברי יצחק לעשו והחליטה לנקוט יוזמה. עשו ויעקב היו תאומים, אבל ממש לא זהים. עשו תואר כבחור שעיר. ככתוב: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר. יעקב עצמו הצביע על ההבדל ביניהם. ככתוב: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. פה אגב, באה לידי ביטוי גדולת הסופר המקראי בשימושו בְּכֶפֶל (ה-כ רפה) משמעות. 'חלק' בלשון המקרא הוא גם אדם ללא שיער, וגם אדם חלקלק, נוכל וערמומי. יעקב חשש, בצדק כפי שיוכיחו האירועים, שיצחק אביו, למרות עיוורונו, יקלוט את התרמית. ככתוב: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי? וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ. אבל רבקה אמנו חשבה על הפרטים הקטנים ביותר (ציטוט): וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָןטז וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו--וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו. (סוף ציטוט. בראשית כ"ז 15 – 16). עשו שעיר ויעקב חלק? אין בעיה! היא לקחה את בגדי החמודות של עשו. הכוונה היא לבגדי החמוצות. הבגדים החמוצים מריח דם הציד. זאת על מנת שיעקב יפיץ ריח כמו עשו, וגם הלבישה את יעקב בעורות גדיי עזים על ידיו ועל צווארו החלקים. אזורי התורפה בהם יכול יצחק למשש את יעקב. מכאן אנו למדים עד כמה עשו היה שעיר, עד שהיה צורך בִּשְעַרוֹת העז כדי לדמות את שערותיו הרבות. ההמשך מוכר וידוע, יצחק אכן מישש את יעקב וטבע את הפתגם: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. זה מזכיר את העיוורים בני ימנו המתבססים גם על חוש המישוש, כתחליף לחוש הראיה.

לאחר מכן ברח יעקב אל דודו לבן, מחשש לנקמתו של עשו, שם הוא התאהב ברחל. אבל חוק שימור החומר עבד גם אז. ויעקב שניצל את עיוורונו של יצחק, רומה על ידי עיוורונו שלו בלילה. יש הסבורים שלאה התחפשה לרחל, ומוכר המדרש לפיו רחל, שאהבה את אחותה, מסרה לה את הסימנים המוסכמים בינה לבין יעקב. אבל לא צריך להפליג רחוק. יעקב הלהוט לדעת את אשתו, בחושך ששרר באוהל לא ממש שם לב לפרטים הקטנים כמו מי זו.

          גם יהודה בן יעקב היה קרבן לאשה מתחזה. ער, בנו הבכור, נישא לתמר וּמֵת ללא ילדים. אחיו, אונן, היה אמור ליבם את תמר, וּלְהוֹלִיד עמה ילד. אך הוא סירב, שיחת זרעו ארצה וּמֵת גם הוא. יהודה חשש שמא תמר תביא מזל רע לבנו השלישי שלה, והורה לתמר לשבת בְּבֵית אביה, עד יגדל הנער. תמר היא בחזקת אשת איש והיא חיכתה לשלה עד בוש. כשהבינה תמר שיהודה הבטיח אבל לא הבטיח לקיים, היא נקטה מעשה (ציטוט):  וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ (יהודה הכוונה) עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ.  יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ (סוף ציטוט. בראשית ל"ח 13 - 16). תמר התחפשה לזונה, וההמשך ידוע. יהודה לא עמד בפרץ, שכב עמה, ועיבר אותה. היא את שלה השיגה – הריון. כשנודע לו שהיא הרה, הוא ציווה להוציאה להורג, כיוון שהיא בחזקת אשת איש, וּמַעֲשָהּ הוא ניאוף. אך תמר הוכיחה לִיהוּדָה (ה-י אינה נהגית), שהוא לא עמד בפרץ, וילדה את זרח ופרץ.

נדלג כמה מאות שנים קדימה אל ימי כיבוש הארץ בספר יהושע. לאחר שבני ישראל כבשו את יריחו והעי, נלחצו הגבעונים (ציטוט): וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ--וְלָעָיד וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה, וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ; וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים, לַחֲמוֹרֵיהֶם, וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים, וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים.  ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם; וְכֹל לֶחֶם צֵידָם, יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִיםו וַיֵּלְכוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, הַגִּלְגָּל; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, וְעַתָּה, כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית (סוף ציטוט. יהושע ט' 3 – 6). מילת המפתח פה היא וַיִּצְטַיָּרוּ. יש המפרשים מלשון 'ציר', כלומר שליח. יש הסבורים כי חילופי ד' ר' יש כאן וצריך לגרוס 'ויצטיידו'. אבל שאר הסיפור מוכיח שהתיבה וַיִּצְטַיָּרוּ קשורה להתחפשותם לאנשים ממקום רחוק. הם ציירו על עצמם. כלומר התאפרו על מנת לחדד את מסכנותם וַעֲלִיבוּתָם. מלבד האיפור (וזו לא הפעם האחרונה שגברים "מתאפרים" במרכאות במקרא. להלן) הם השתמשו בתחפושת שלמה כולל האביזרים. שקים בלים לחמורים, נאדות יין סדוקים, נעליים בלות מזוקן, וּשְמָלוֹת בלות באותה מידה לפחות, ושיא השיאים - לחם יבש מלא נקודות עובש. הכל כדי להקנות אמינות לסיפורם, ולשכנע את בני ישראל לכרות עמם ברית. התרגיל עבד בצורה מושלמת.

מקרה נוסף של התחפשות הוא של שאול המלך. כל ערוצי התקשורת עם אלהים דממו ככתוב: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה--גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.

בצר לו פנה שאול אל בעלת האוב. אבל יש בעיה. שאול בעצמו הסיר את האובות והידעונים מהארץ, אז עכשיו הוא ילך לבעלת האוב? הפתרון (ציטוט): וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה (סוף ציטוט. שמואל  א' כ"ח 8).

גם במקרה זה התרגיל הצליח. בעלת האוב החשדנית לא התלהבה להענות לבקשה בשל חשש לחייה. שאול הרגיע אותה. רק בדיעבד היא הבינה מי זה ונתקפה בְּפַחַד (ה-פ רפה) גדול.

שאול טשרניחובסקי בבלדה המופלאה 'בעין דור' רמז להתחפשות שאול, שויתר על סממנים מוכרים (ציטוט): ... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. (סוף ציטוט).

מתחפש נוסף, שקשור לאיפור הוא איש האלהים. בספר מלכים סופר על 3 מלחמות של אחאב נגד הארמים. המלחמה הראשונה הייתה בשומרון שם הוכה צבא ארם. המלחמה השניה הייתה באפק. שוב הוכה צבא ארם, וּמֶלֶך ארם בן הדד התחבא חדר בחדר (כפי הנראה זהו חדר פנימי בתוך חדר גדול יותר). אך בניגוד למצופה, לא רק שאחאב לא הרג אותו, אלא הוא אף כרת עמו ברית שלום! איש אלהים אלמוני עשה תרגיל (ציטוט):  וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר, וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא (הקודם סירב להכות אותו ונטרף על ידי אריה. שלא נדע); וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ, הַכֵּה וּפָצֹעַ.  לח וַיֵּלֶךְ, הַנָּבִיא, וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ (אחאב הכוונה), עַל-הַדָּרֶךְ; וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר, עַל-עֵינָיו (עוד בחור שהתאפר בצבעי פנים).  לט וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר, וְהוּא צָעַק אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר: עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב-הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה-אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה--אִם-הִפָּקֵד יִפָּקֵד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר-כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל.  מ וַיְהִי עַבְדְּךָ, עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה--וְהוּא אֵינֶנּוּ; (כלומר השבוי ברח)  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְתָּ.  מא וַיְמַהֵר--וַיָּסַר אֶת-הָאֲפֵר, מעל (מֵעֲלֵי) עֵינָיו; וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא.  מב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כֹּה אָמַר יְהוָה, יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת-אִישׁ-חֶרְמִי, מִיָּד--וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ, וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ (מל"א כ' 37 – 43). איש האלהים גרם לאחאב לַחֲרוֹץ (ה-ח בחטף פתח) את משפטו הוא. בדומה לנתן וּלְדָוִד (יש לומר לנתן ולדוד) בִּמְשַל כבשת הרש. אחאב שלא הרג את בן הדד ימות בעצמו.

אחאב נעקץ על ידי הנביא המתחפש, וגם התחפש בעצמו. לקראת המלחמה השלישית והאחרונה מול הארמים, אחאב נקט באמצעי זהירות, ביודעו שהוא מטרה מוּעֲדֶפֶת. בדומה למ"מים ומ"פ בּשְדֵה הקרב המסירים את הדרגות ומנסים להידמות לחייל פשוט ככל הניתן (ציטוט):  וַיַּעַל מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה, רָמֹת גִּלְעָד.  ל וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוֹשָׁפָט, הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה, וְאַתָּה, לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ; וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָהלא וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת-שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר-לוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם, לֵאמֹר, לֹא תִּלָּחֲמוּ, אֶת-קָטֹן וְאֶת-גָּדוֹל:  כִּי אִם-אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְבַדּוֹ.  לב וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת-יְהוֹשָׁפָט, וְהֵמָּה אָמְרוּ אַךְ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל הוּא, וַיָּסֻרוּ עָלָיו, לְהִלָּחֵם; וַיִּזְעַק, יְהוֹשָׁפָט

לג וַיְהִי, כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב, כִּי-לֹא-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הוּא; וַיָּשׁוּבוּ, מֵאַחֲרָיו. (אחאב צדק. מדי שרד מושכים תשומת לב. השאלה היא כיצד הארמים הבדילו בין יהושפט לאחאב? וזו שאלה אחרת)  לד וְאִישׁ, מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן; וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ, הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה--כִּי הָחֳלֵיתִי.  (מל"א כ"ב 29 – 34).

התחפושת הצליחה אבל החייל מת. מה שנקרא מכתוב. ניתן לירות בקשת בכינון ישיר, אך רוב השימוש בה הוא בירי מרוכז במטחים לעבר האויב. כמו שרואים בסרטים, כשהקשתים מכוונים לשמיים, וגשם חיצים נופל על האויב. הקשת, בדומה לארטילריה בת ימינו, היא נשק סטטיסטי. מתוך 100 חצים כך וכך יפגעו בגוש חיילי האויב. הסטטיסטיקה שיחקה לרעת אחאב במקרה זה.

          מקרה אחרון אך מסופק הוא מקרהו של יאשיהו מלך יהודה. בספר מלכים סופר כי יאשיהו נפגש עם פרעה נכה בִּמְגִידוֹ, ופרעה נכה המית אותו. וזהו. בספר דברי הימים יש סיפור שלם על קרב בין צבא מצרים לצבא יהודה. קרב שספק אם היה, אך זהו סיפור אחר. על יאשיהו נכתב (ציטוט): וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ, וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ, מִפִּי אֱלֹהִים; וַיָּבֹא, לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ (דה"ב ל"ה 32). התיבה החשובה פה היא הִתְחַפֵּשׂ. רוב הפרשנים מפרשים את המילה במובן של חיפש, רצה, שאף. זאת לאור ההקשר בו נכה ניסה להניא את יאשיהו מלהילחם, אך יאשיהו התעקש. אני מפרש את התיבה כִּפְשוּטָה. כאחאב בִּשְעָתוֹ גם יאשיהו התחפש ושינה את לבושו כדי לא להיות מטרה בולטת מידי עבור הצבא המצרי. אך גם במקרה זה נפגע יאשיהו מחץ, ונפטר מפצעיו.

          גם בתנ"ך כמו בימינו אנו, אנו מחליפים לעיתים זהות על מנת להשיג מטרה כלשהי. ברכה, בעל, ילדים, ברית פוליטית, העברת מסר או החיים עצמם.

נגישות