Skip to content

פרק 240 – קריאה

האזנה

בפרק שעבר דנו בשש המכות הראשונות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר ושחין. בפרק הזה נדון בשאר המכות, נסקור את מכות מצריים בשירה המקראית, ונתייחס לטקסט מצרי שיש שקשרו אותו למכות. וכל זה בחודש ניסן, חודש יציאת מצרים.

          המכה הבאה היא מכת ברד. גם ברד הוא תופעת טבע רגילה. במצרים, כחלק מרצועת המדבריות העולמית, הברד הוא מאוד נדיר. מלבד זאת מדובר על תזמון ועוצמת הברד. מכת ברד היא המכה השביעית, ולכן היא זוכה לתיאור נרחב יחסית (ואני מזכיר את המסורות על שבע מכות) (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִייד כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת, אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ, וּבַעֲבָדֶיךָ, וּבְעַמֶּךָ--בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץטו כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר; וַתִּכָּחֵד, מִן-הָאָרֶץ. טז וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר, הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץיז עוֹדְךָ, מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי (ביטוי קשה. להלן), לְבִלְתִּי, שַׁלְּחָם. יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּהיט וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה:  כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּכ הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה, מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּיםכא וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר יְהוָה--וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה. (סוף ציטוט. שמות ט' 13 – 21).  ישנו דפוס חוזר. ללכת בבוקר, להזהיר את פרעה ואז להכות את המכה. האזהרה היא חד משמעית, ותכליתה אחת: בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ (14). המסקנה המתבקשת –לשחרר את העברים. זאת ועוד: וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי, בְּכָל-הָאָרֶץ (16). במובן של הגדת התהילה והכבוד. ביטוי קשה הוא: עוֹדְךָ, מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי (17). למה הכוונה? – מדובר בשרש סל"ל. כלומר כבש, דכא. כמו שסוללים כביש את כובשים את הקרקע ומדכאים אותה. יש המפרשים מלשון דרך לא ראויה. כלומר פרעה צועד בנתיב הלא נכון. גם אם המשמעות אינה ברורה לחלוטין, ברור שפרעה הוא מנוול. משה גילה גדלות רוח והפציר בפרעה לאסוף את המקנה למכלאות, כי מי שישאר בשדה – ימות: וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה (19).

מתברר שיש אנשים במצרים, שאחרי כמה כאפות למדו, שמשה הוא בחור רציני. ויש כאלה שלא... מי שירא את ה' מהר ואסף את מקנהו. ומי שלא – לא. והנה המכה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי בָרָד, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם,

שימו לב לקריאה (2 צלעות ראשונות רגיל. צלע שלישית לאט).

וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד / וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה;/       וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם

כד וַיְהִי בָרָד—וְאֵשׁ / מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: /            כָּבֵד מְאֹד--אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי

כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם,/ אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה,/            מֵאָדָם, וְעַד-בְּהֵמָה; וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר (סוף ציטוט. שמות ט' 22 – 25).

הפסוקים האחרונים הם בעלי מקצב שירי, כמו ששמעתם. 2 צלעות קצרות וצלע שלישית ארוכה. שתי המילים המנחות הן 'ברד' ו'מצרים'. ברד מופיע פעמיים בכל פסוק, ואילו מצרים – פעם אחת. ונמשיך (ציטוט): רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לֹא הָיָה, בָּרָד. כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִיםכח הַעְתִּירוּ, אֶל-יְהוָה, וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד  כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מֹשֶׁה, כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר, אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְהוָה; הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן, וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד, לְמַעַן תֵּדַע, כִּי לַיהוָה הָאָרֶץל וְאַתָּה, וַעֲבָדֶיךָ:  יָדַעְתִּי--כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִיםלא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹללב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ:  כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּהלג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, אֶת-הָעִיר, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, אֶל-יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה לד וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה (סוף ציטוט שמות ט' 22 – 35). שימו לב, שסדר הנפגעים (אדם, בהמה, עשב) הוא הופכי לתיאור הבריאה בבראשית א': צומח, חי, אדם.

בארץ גושן לא ירד ברד.  פרעה נבהל, ותאר את הברד כקֹלֹת אֱלֹהִים (28) – קולות איומים ונוראים. פסוקים 31 – 32 הם הערת העורך, הקוטעת את הרצף. בהערה מתוארים גידולי השדה העיקריים של מצרים: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹללב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ:  כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה.

את הפשתה והשעורה מכים בגבעול (נֻכָּתָה).  אביב משמעו 'שעורה ירוקה'. חג האביב הוא החג בו מבשילה השעורה. כוסמת היא אחת ממיני החיטה, ולא הכוסמת של ימנו. אפילות – תבואה המאחרת להבשיל. ושוב פרעה הקשיח את לבו.

גם מכת ברד מתוארת בהצלבה (לא הכל, אלא הפרטים עיקריים): מתחילים בה' ומשה – הדרישה לשלוח את העם – הידיעה שאין כמו ה' בכל ארץ מצרים – המטרת הברד – שלא היה כמוהו בכל מצרים – הנמצאים בשדה – העבדים והמקנה – (הנה הגענו לאמצע) -פגיעה בעבדים ובמקנה – הנמצאים בשדה – המטרת הברד – שלא היה כמוהו בכל ארץ מצרים – ידיעת ה' בארץ מצרים – אי שילוח העם – ה' ומשה.

והנה עולה מכת הארבה. הארבה הוא חגב, המגיע בכמויות ומחסל הכל. למעט עצי זית, כי זה מר לו. תיאורי ארבה מרשימים פזורים במקרא. כך ביואל מתואר הארבה כצבא גדול:

וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם, אֶת-הַשָּׁנִים, אֲשֶׁר אָכַל האַרְבֶּה, הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם: חֵילִי, הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי, בָּכֶם (יו' ב' 25). והדברים ידועים.

כרגיל, קודם מזהירים (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָהג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִיד כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי--הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה, בִּגְבֻלֶךָ. ה וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ; וְאָכַל אֶת-יֶתֶר הַפְּלֵטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן-הַבָּרָד, וְאָכַל אֶת-כָּל-הָעֵץ, הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן-הַשָּׂדֶהו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה (סוף ציטוט שמ' י' 1 – 6).

משה ואהרון באו לפרעה, דרשו שחרור, הודיעו על המכה והלכו. אין טעם להתווכח עם פרעה. פרעה לא התרשם, אבל עבדיו מבינים שיש קשר בין משה למכות. הם האיצו בו לשלח את העם (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִםח וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִיםט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ--כִּי חַג-יְהוָה, לָנוּי וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶםיא לֹא כֵן, לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה--כִּי אֹתָהּ, אַתֶּם מְבַקְשִׁים; וַיְגָרֶשׁ אֹתָם, מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה (סוף ציטוט. שמות י' 7 – 11).

משה ואהרון נקראו לשוב. פרעה לכאורה הסכים לשחרר, אבל שאל בנימוס: מי ילך לזבוח לה'? משה לא שקר ואמר: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, (9).  פרעה חשד (בצדק) שלא מדובר בזבח תמים, אלא שהם מתכוונים לעשות לו "ויברח". בתחילה פרעה הגיב בחיוב ככתוב: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן יְהוָה עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם (10). אבל ההמשך הוא אירוני, וברור שפרעה לא התכוון ברצינות, אלא לעג. ובסוף הם גורשו. אין ברירה. הנה המכה (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה, וְיַעַל, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיֹאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָדיג וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיהוָה נִהַג רוּחַ-קָדִים בָּאָרֶץ, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; הַבֹּקֶר הָיָה--וְרוּחַ הַקָּדִים, נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּהיד וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:  כָּבֵד מְאֹד--לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּןטו וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם הצחוק נמחק משפתי פרעה טז וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--וְלָכֶםיז וְעַתָּה, שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם, וְהַעְתִּירוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְיָסֵר, מֵעָלַי, רַק, אֶת-הַמָּוֶת הַזֶּהיח וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-יְהוָהיט וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ-יָם, חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה, וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף:  לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִםכ וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. שמות י' 12 – 20). רוח קדים (מזרחית) הביאה את הארבה (רוח הקדים תמלא תפקיד גם בחציית ים סוף). מה שנשאר מהברד – חוסל על ידי הארבה. הארבה היה כה כבד, עד שהארץ חשכה (רמז מטרים למכת חושך). פרעה התחרט, ואלהים העיף את הארבה לים סוף (שוב רמז מטרים לחציית הים). וכצפוי – פרעה לא משחרר.

אין ברירה – מכת חושך. מכה קצרה בתיאורה. גם חושך הוא תופעה טבעית, אבל שוב – לא בעוצמה ולא בתזמון (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ חושך כה סמיך שניתן למשש אותו. או שבגלל החושך אנשים נאלצו למשש את דרכם ונמשיך כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִיםכג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם (סוף ציטוט. ששמות י' 21 – 23).

ושוב לבני ישראל היה אור. לפרעה יש הרהור שני (ציטוט): וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה--רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג:  גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶםכה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵינוּכו וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה--כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-יְהוָה, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה. כז וַיְחַזֵּק יְהוָה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא אָבָה, לְשַׁלְּחָםכח וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּתכט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ:  לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ (סוף ציטוט. שמות י' 24 – 29).

פרעה התרצה לשחרר את העם. לא רק הגברים. אבל יש לו תנאי: בלי הבהמות. משה הגיב ואמר, שלא רק  יצאו יחד עם הבהמות, אלא פרעה עצמו יתן להם בהמות.

ה' חזק את לב פרעה, והוא איים על משה שאם הוא יראה אותו עוד פעם – הוא יהרוג אותו. משה הרגיע אותו, שלא ידאג. יותר הם לא יתראו...

והנה המכה הגדולה, האיומה והנוראה מכל – מכת בכורות. מטבע הדברים מכת בכורות זוכה למקום נרחב בין המכות. המבוא למכה הוא פרק י"א:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה... דלגתי קצת... ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִםה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה  ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף...  ח וְיָרְדוּ כָל-עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ-לִי לֵאמֹר, צֵא אַתָּה וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי-כֵן, אֵצֵא; וַיֵּצֵא מֵעִם-פַּרְעֹה, בָּחֳרִי-אָף. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֹא-יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה--לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִםי וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עָשׂוּ אֶת-כָּל-הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה--לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא-שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (סוף הציטוט. שמות י"א).

כל המצרים (כולל עבדי פרעה) התייחסו למשה בכבוד. הם הבינו שיש קשר בין הבחור האובססיבי הזה לבין המכות. רק פרעה עקשן. כל בכורי מצרים באשר הם ימותו: מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה (5). הפעם פרעה יחטוף באופן אישי.

מכת בכורות משולבת בהוראות לקראת יציאת מצרים. בין ההכנות בני ישראל נצטוו למרוח דם על המשקוף (ציטוט): וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם (סוף ציטוט. שמות י"ב 7). תפקיד הדם יתברר בהמשך (ציטוט): וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָהיג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (סוף ציטוט. שמות י"ב 12 – 13).

הדם סימן למלאך המשחית, איפה להכות ואיפה לא. והנה המכה האחרונה בסדרה (ציטוט):

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָהל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶםלב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ; וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי. לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים (סוף ציטוט. שמות י"ב 29 – 33). המכה אירעה בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – כלומר באמצע הלילה. לא ב24:00. חצי הלילה זז בהתאם לעונות השנה. כל בכורי מצרים מתו! המות הוא טבעי, אבל המות פה הוא בררני, וברור שיש מכוון מאחורי המות הזה. הפעם פרעה נשבר, ושלח את בני ישראל לדרכם. כולל בקשה צנועה: וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי (32). שאלה שעולה מידי פעם. מלכים בימי קדם נהגו להוריש את כסאם לבן הבכור. מדוע פרעה לא מת? כמה תשובות אפשריות: 1) הורשה לבכור הייתה הנוהג אך לא החוק. היו לא מעט מקרים שדווקא השני או השלישי זכו בכתר. 2) תמותת התינוקות בעולם העתיק הייתה גבוהה. אולי היה לפרעה אח בכור שמת כתינוק. 3) הייתה לו אחות בכורה. 4) נשאר בחיים על מנת ללמדו לקח.

פיוט שמופיע בהגדה של פסח (בחלק שאחרי האוכל, מעטים קוראים אותו...), מזכיר מה קרה בחצות (ציטוט): וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה - אָז רֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה

בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת זֶה הַלַּיְלָה. גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה – אברהם נצח את המלכים.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה  - דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה – אבימלך מלך גרר שלקח את שרה.

הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה  לבן שרדף אחרי יעקב. וְיִשְׂרָאֵל יָשַׂר לָאֵל וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה  - יעקב והאיש. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה - זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרֹס (אזור במצרים) מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה  - מכת בכורות. חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה ים סוף... וזה ממשיך... (סוף ציטוט).

תם פרק המכות בספר שמות.

מכות מצרים, כחלק מרכיב יציאת מצרים השזור במקרא לאורכו ולרוחבו, נזכרות בעוד מקראות. חלק מהמקראות מזכיר את מכות מצרים באופן אגבי. כך יהושע בנאום הפרידה שלו (ציטוט): וָאֶשְׁלַח אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, וָאֶגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, בְּקִרְבּוֹ; וְאַחַר, הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם (סוף ציטוט. יהושע כ"ד 5). כך הפלשתים (בדברים שהושמו בפיהם) לפני מלחמה עם ישראל, בסופה נפל ארון הברית בשבי (ציטוט): אוֹי לָנוּ--מִי יַצִּילֵנוּ, מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּהאֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים, הַמַּכִּים אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַכָּה--בַּמִּדְבָּר (שמ"א ד' 8).

בנוסף, מכות מצרים נזכרו בשני מזמורי תהילים. ע"ח וק"ה. מזמור ע"ח מתאר את נפלאות ה' למען עמו, ואת כפיות הטובה של העם כלפי ה'. ומזמור ק"ה הוא מזמור שבח לה'. נתחיל בע"ח. זהו מזמור ארוך, נקרא רק את החלק הנוגע למכות מצרים. נסו לזהות את סדר המכות ומספרן (ציטוט):

אֲשֶׁר-שָׂם בְּמִצְרַיִם, אֹתוֹתָיו;    וּמוֹפְתָיו, בִּשְׂדֵה-צֹעַן (צוען היא עיר במצרים).
מד  וַיַּהֲפֹךְ לְדָם, יְאֹרֵיהֶם;    וְנֹזְלֵיהֶם, בַּל-יִשְׁתָּיוּן.
מה  יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב, וַיֹּאכְלֵם;    וּצְפַרְדֵּעַ, וַתַּשְׁחִיתֵם.
מו  וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם (חסיל הוא אחד מגלגולי הארבה);    וִיגִיעָם, לָאַרְבֶּה.
מז  יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם;    וְשִׁקְמוֹתָם, (השקמים שלהם) בַּחֲנָמַל (לפי ההקשר ברד) .
מח  וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם (הבהמות שלהם);    וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים.
מט  יְשַׁלַּח-בָּם, חֲרוֹן אַפּוֹ--עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה;    מִשְׁלַחַת, מַלְאֲכֵי רָעִים.
נ  יְפַלֵּס נָתִיב, לְאַפּוֹ:    לֹא-חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם; וְחַיָּתָם, לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.
נא  וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם;    רֵאשִׁית אוֹנִים, בְּאָהֳלֵי-חָם (סוף ציטוט. תהילים ע"ח 43 – 51).

מזמור אחר המזכיר את מכות מצרים הוא תה' ק"ה. גם פה נקרא רק את החלק הנוגע למכות מצרים. נסו שוב לזהות את סדר המכות ומספרן. (ציטוט):

שָׁלַח, מֹשֶׁה עַבְדּוֹ;    אַהֲרֹן, אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ.
כז  שָׂמוּ-בָם, דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו;    וּמֹפְתִים, בְּאֶרֶץ חָם.
כח  שָׁלַח חֹשֶׁךְ, וַיַּחְשִׁךְ;    וְלֹא-מָרוּ, אֶת-דבריו (דְּבָרוֹ)

כט  הָפַךְ אֶת-מֵימֵיהֶם לְדָם;    וַיָּמֶת, אֶת-דְּגָתָם.
ל  שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים;    בְּחַדְרֵי, מַלְכֵיהֶם.
לא  אָמַר, וַיָּבֹא עָרֹב;    כִּנִּים, בְּכָל-גְּבוּלָם.
לב  נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד;    אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם.
לג  וַיַּךְ גַּפְנָם, וּתְאֵנָתָם;    וַיְשַׁבֵּר, עֵץ גְּבוּלָם.
לד  אָמַר, וַיָּבֹא אַרְבֶּה;    וְיֶלֶק (עוד מגלגולי הארבה), וְאֵין מִסְפָּר.
לה  וַיֹּאכַל כָּל-עֵשֶׂב בְּאַרְצָם;    וַיֹּאכַל, פְּרִי אַדְמָתָם.
לו  וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּאַרְצָם;    רֵאשִׁית, לְכָל-אוֹנָם. (סוף ציטוט. תהילים 26 - 36).

רמזתי לכם לנסות לספור את המכות ואת סדרן. עכשיו נעשה זאת באופן מסודר.

בספר שמות הסדר מוכר: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. דצ"ך עד"ש באח"ב כדברי רבי יהודה.  בתהילים ע"ח יש סדר שונה: דם, ערוב, ארבה, ברד, דבר, חרון אף (יש מהפרשים כדבר באדם, לעומת הדבר הקודם שהוא דבר בבהמה), בכורות. במזמור ק"ה הסדר הוא: חושך! דם, צפרדע, ערוב, כינים, ברד, ארבה,

בכורות.

ההבדלים בין הרשימות מעניינים. כל הרשימות נגמרות במכת בכורות. זו מכת השיא.

בשמות ומזמור ע"ח מכת הדם היא הראשונה. לעומת מכת חושך במזמור ק"ה.

שאר המכות מעורבבות זו בזו. מעניין לציין שבמזמור ע"ח אין את מכת כינים ומכת חושך, אך יש 'חרון אפו'. ואילו במזמור ק"ה אין מכת דבר. בשני המזמורים חסרה מכת שחין.

מספר המכות בשני המקרים הוא שמונה. אין לכם מושג איזו אקרובטיקה של נערת גומי בקרקס הסיני ביצעו פרשנים שונים, על מנת לצמצם את מספר המכות לשבע. ראו את כוחו המאגי של המספר שבע. כח שגורם לפרשנים לאחד מכות במזמורים השונים, רק כדי לשמור על השבע הקדוש. במזמור ע"ח חיברו את ערוב וצפרדע, ואילו בק"ה חיברו את ערוב וכינים. ככה זה. כשלא מבינים מה זה ערוב – מצרפים אליו עוד מכה. פשוט אנסו את הטקסט על מנת להגיע לשבע. אמנם שבע הוא מספר קדוש, אבל גם שמונה קיים. לגבי ע"ח – אם נבין את 'חרון אפו' כזעם כללי ותו לא – הרי מספר המכות יחזור להיות 7.

אז מהי המסורת המקורית. האם 7, 8 או 10? שבע הוא מספר שלמות ידוע ומקובל ברחבי המזרח הקדום. גם 10 הוא מספר שלמות (עשרת הדברות למשל). כפי הנראה המסורת המקורית היא על שבע מכות. מסורת זו התפצלה, ונוצרו מסורות לא חופפות (חושך וכינים לא מופיעים בע"ח ודבר לא בק"ה. כזכור). סופר כלשהו איחד את המסורות, הגיע לתשע. מספר בעייתי, אז נוספה המכה העשירית. מכת שחין היא הבודדת בכל המסורות, והיא כנראה מוספת על מנת להגיע לעשר. סדר המכות מעט שונה, אבל דם – צפרדע – ערוב בסדר הזה מופיע בכולן. מכת בכורות חותמת את כל הסדרות כאמור.

          בנוסף נרמזות מכות מצרים במזמור נוסף, ללא פירוט (ציטוט): שֶׁהִכָּה, בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם, עַד-בְּהֵמָה. ט  שָׁלַח, אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם: בְּפַרְעֹה, וּבְכָל-עֲבָדָיו. (סוף ציטוט. תהילים קל"ה 8 – 9). וכן נזכרת מכת בכורות לבדה בעוד מזמור תהילים. ככתוב: לְמַכֵּה מִצְרַיִם, בִּבְכוֹרֵיהֶם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהילים קל"ו 10).

עד כאן המכות במקרא. ועתה אתייחס להסבר ההגיוני / מדעי למכות מצרים ולאזכור אפשרי של מכות מצרים בטקסט מצרי. היו שהציעו מגוון הסברים למכות מצרים. הזכרנו את הגשמים העזים באתיופיה או האצות האדומות. המים העכורים הובילו לכאורה לריבוי צפרדעים, וכן לריבוי כינים. הכינים הפיצו מחלות כערוב, דבר ושחין. אותם גשמים גרמו להגעת ארבה מסודן למצרים, הארבה כיסה את עין השמש ובמשך הזמן ענן הארבה הפך לחושך. הסבר חלופי הוא התפרצות הר הגעש בסנטוריני, ששלח ענן אפר לכיוון מצרים, שהחשיך את היום. ואפילו גז כלשהו שעלה מהיאור, אך נשאר צמוד לקרקע, שהמית את הבכורים, שנהגו לישון על הרצפה או בקומה הראשונה במיטות קומותיים משוערות.

כל ההסברים הללו נאים הם, אך מחמיצים את הנקודה. מכות מצרים הן שיר הלל לשליטת ה' אלהי ישראל בטבע, ואת כוחו ועוצם ידו אל מול אפסות אלוהי מצרים. הא ותו לא. כל מי שמנסה לעגן את מכות מצרים באירוע מסוים כזה או אחר – לא הבין את הסיפור המקראי.

המנסים להסביר באופן מדעי או הגיוני את מכות מצרים מרבים לצטט מסמך מצרי עתיק. מסמך המכונה פפירוס איפוואר (ipuwer). מדובר בפפירוס שנרכש בראשית המאה ה-19, ומצוי היום במוזיאון הארכיאולוגי שבליידן הולנד. שם הוא מכונה 'ליידן 344'. הפפירוס עצמו מתוארך למאה ה-13 לפני הספירה, אך מקובל שמדובר בהעתקה, ושהטופס המקורי נכתב בין המאות ה20 – 16 לפני הספירה. הדעות בענין חלוקות. בפפירוס מתוארת תקופת כאוס במצרים. מאבקים פנימיים, מרידות ותופעות טבע שונות ומגוונות. חלק מהתיאורים בפפירוס יכולים להזכיר בצורה כזו או אחרת חלק ממכות מצרים. המתבססים על הפפירוס גם מבססים את מכות מצרים כאירוע היסטורי ממשי, שהותיר את חותמו במקורות המצריים, וגם כנקודת מוצא לתארוך יציאת מצרים. תארוך המקדים את התארוך המקובל (עלי לפחות) בכמה מאות שנים. ישנם חוקרים הסבורים כי התיאור בפפירוס איפוואר אינו תיאור היסטורי אלא תיאור על זמני העוסק במאבק בין הסדר לכאוס. נקרא כמה משפטים (בתרגום חופשי מאנגלית) להם יכולה להיות זיקה למכות מצרים (ציטוט): דם בכל מקום, המות אינו חסר. קשר אפשרי למכת דם ... הנהר מלא בדם, אך אנשים שותים... עוד קשר למכת דם חרוזים על צווארי משרתות... (מזכיר את כלי הכסף והזהב ששאלו העבריות מהמצריות) המתים הם מכובדים אולי מכת בכורות מי שהיה מצרי הפך לזר וגורש... קשר אפשרי ליציאת מצרים (סוף ציטוט).

המילה המזדקרת מיד היא דם. המילה מופיעה פעמיים במסמך, וקראנו את שני האזכורים, זו נקודת הקשר היחידה למעשה למכות מצרים. שאר תשע המכות חסרות לחלוטין. אך בניגוד לתיאור המקראי לפיו האנשים לא יכלו לשתות מהיאור, כאן אנשים דווקא שתו. מה שמחליש את הקשר. נראה שמים אדומים ביאור הם תופעה טבעית מוכרת, שבאופן אקראי נזכרת בשני הטקסטים הללו. העדרן של שאר המכות – רומז כי יד המקרה בדבר. הקשר בין החרוזים על צווארי המשרתות לבין שאילת כלי המצריות על ידי העבריות הוא קלוש ומטה. זה שבין המתים נמצאים מכובדים – זה נכון בכל תקופה שהיא. גם המכובדים ביותר מתים בסוף. ככה זה. המצרים שהפכו לזרים וגורשו – מזכיר את הערב הרב שנספח לישראל בעת יציאת מצרים. אבל זה כל כך כללי, שלקשור את זה ליציאת מצרים, זה כמו לקשור את קרב בית חורון של יהודה המקבי לנצחון של מכבי תל אביב על פנתינאיקוס. זה לא רציני.

לסיכום – הנסיון להסביר את מכות מצרים כדרך הטבע, ולקשור לענין את פפירוס איפואר הוא תמימות במקרה הטוב.

נגישות