כתובת בהיסטון, ויש המכנים אותה ביסיטון, היא כתובת מרשימה מאוד! היא ניצבת על צלע הר במרחק של 530 ק"מ מערבית מטהרן, ולא רחוק מהעיר כרמאנשה של ימנו. זוהי כתובת תלת לשונית: עילמית, פרסית עתיקה ואכדית. וכן תבליט. על הצורה הפיזית של הכתובת להלן. כל הכתובות הם בכתב היתדות. כתובת זו היא המפתח לְפִעֲנוּח כתב היתדות. ונרחיב בהמשך. הכתובת הוצבה על ידי דריוש הראשון מלך פרס. הוא מלך בין השנים 522 – 486 לפה"ס. הוא הבחור שהפסיד בקרב מרתון. בגללו יש אנשים, שפויים בד"כ, שמחליטים לרוץ עשרות קילומטרים ולשבש את התנועה בערים מרכזיות בעולם. על דריוש, שנזכר גם בתנ"ך, מעלליו והכתובת נרחיב בהמשך.
הכתובת חקוקה על צלע הר בהיסטון. מכאן שמה. השם בהיסטון מגיע מפרסית עתיקה: Bagastâna. ומשמעו – מקום האלים. הכתובת מצויה בגובה של למעלה ממאה מטרים מעל סביבתה, והיא צופה על מישור רחב ידיים בו עברה ועוברת גם היום דרך ראשית. הכתובת אינה נגישה. לאחר שנחקקה, הוסרו חלקים מההר תחתיה. הן כדי להבליטה, והן על מנת להקשות על פגיעה בה. רמז לאחד המניעים להצבתה. וּכַיּוֹם ניתן להגיע אליה רק בעזרת פיגומים מתחת או גלישת צוקים מעל.
מעל לכתובת יש תבליט אדיר מימדים בו נראה דריוש דורך על אויביו. מי שמביט על הכתובת מהדרך רואה בבירור את התבליט. אבל הכתובת עצמה בקושי נראית, קל וחומר שלא ניתן לקרוא אותה ממרחק כזה. ומאליה עולה השאלה: מדוע לטרוח ולכתוב כתובת תלת לשונית, להשקיע מאמצים כבירים בִּכְתִּיבָתָהּ, ואז לדאוג שאיש לא יוכל בפועל לקרוא בה? לִשְאֵלָה זו נתייחס בהמשך.
הכתובת הייתה חשופה לעין כל במשך כל השנים מאז הקמתה. אם כי לאחר נפילת האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול, הלכו ונשתכחו מקורותיה. כבר קטסיאס מקנידוס, שהיה רופא בחצר ארתחשסתא הב' מלך פרס, כתב סביב שנת 400 לפני הספירה שהכתובת הוצבה על ידי מלכת בבל האגדתית סמירמיס (היא למעשה אמו של אחד ממלכי אשור וידועה ממקורות אשוריים בשם שמרמות). גם דיודורוס סיקילוס (מאה ראשונה לפני הספירה) ייחס את הכתובת לסמירמיס. קורנליוס טקיטוס (מאות ראשונה ושניה לספירה) הזכיר את הכתובת. אבן האווקל, הנוסע הערבי מהמאה העשירית, תיאר את הכתובת כעוסקת בענייני חינוך, משום מה. גיאוגרף מוסלמי נוסף בשם יאקות אל חמאווי שייך את הכתובת למלכי האימפריה הפרתית (ששלטה באזור במאות 3 – 4 לספירה). אחרים ייחסו את הכתובת לכוסארו הראשון מלך הססאנים, שמלך סביב שנת 600. 1100 שנה אחרי דריוש הראשון. האנגלי רוברט שירלי (Robert Shirley) ביקר באתר ב-1598 ופרסם את קיומה של הכתובת במערב. הוא סבר כי מדובר בכתובת נוצרית דווקא מהתקופה הקדם איסלמית. הגנרל הצרפתי בן המאה ה-18 קלוד מתיו (Claude-Matthieu) ראה בתבליט את ישו ושנים עשר השליחים. פרשנות מעניינת. בתבליט נראים דריוש ועוד 12 איש. אז זה מסתדר מבחינה מספרית. רוברט קר פורטר (Robert Ker Porter), בחור סקוטי רב מעללים במאות ה-18 וה-19 ראה בתבליט ייצוג לשבטי ישראל האבודים ולשלמנאסר החמישי, מלך אשור, מַחֲרִיב שומרון.
הכתובת והתבליט עוררו סקרנות רבה במערב. היה זה החוקר האיטלקי פייטרו דה-לה וואלה (Pietro della Valle), אשר כבר בשנת 1604 שרטט רישום ראשוני של התבליט. נחמד אבל לא מועיל במיוחד. הגיאוגרף והחוקר הגרמני קרסטן ניבוהר (Karsten Niebuhr) ביקר באתר ב-1764 טיפס, השתמש במשקפת ככל הנראה, וּפִרְסם תַּעֲתיק חלקי של הכתובת הפרסית. הבחירה להתמקד בפרסית הייתה ברורה. השפה הפרסית היא שפה מדוברת. אמנם מדובר בפרסית חדשה, אבל בנוסף - פרסית היא שפה הודו - אירופית. וּבְאוֹפן טבעי ההגיון שלה מוכר יותר לִמְלוּמְדֵי המערב.
על בסיס תעתיק זה של דה-לה וואלה הצליח גאורג פרידריך גרוטפנד (Georg Friedrich Grotefend) הגרמני לפענח עשרה מתוך 37 סימני היתדות בהם נכתבה הכתובת בפרסית העתיקה. ההחלטה לפענח בתחילה את הסימנים בפרסית הייתה החלטה נבונה, לאור הג'יבריש המוזר בשתי השפות האחרות. הנחת היסוד, שהתבררה כִּנְכונה, היא שמדובר באותו טקסט בשלוש שפות. אם פענחתם טקסט אחד – אז אתם יודעים מה אתם מחפשים בטקסטים האחרים. היה זה הנרי רולינסון שהצליח לפענח את הכתובת במלואה. בשנת 1835 רולינסון החל להתעמק בכתובת הפרסית. הוא הצליח להגיע לכתובת הפרסית, בעזרת נער מקומי, סולם, והרבה התגרות בכח הכבידה. הכתובת הועתקה במלואה. אולם הכתובת בעילמית והכתובת באכדית עדיין היו לא נגישות עבורו. עכשיו ניגש רולניסון לפענח את הכתובת הפרסית. הוא התחיל בשמות. זו הדרך הבטוחה. נקודת המוצא לכל פענוח כזה (ממש כמו אבן הרוזטה בעזרתה פוענח כתב החרטומים) הם השמות הפרטיים. שמות עצם מתורגמים משפה לשפה. אבל שם פרטי – נשאר. גם אם כתוב א-י-ל-ן או i-l-a-n או ا – ي – ل – ن הקריאה היא זהה: אילן. רולינסון נעזר בְּכִתְבֵי ההיסטוריון היוני הרודוטוס, שמנה את מלכי פרס הרלוונטיים. באופן משמח, הסדר אצל הרודוטוס זהה לסדר המלכים שבמצבה. אם כי השמות הם בהגיה הפרסית ולא בַּתַּעֲתִיק היוני שלהם. אבל זו הייתה נקודת התחלה מעולה. וכך, כשבידו פענוח של שליש מסימני ההברות הוא יצא לדרך.
אפתח סוגריים ואסביר דבר מה על כתב היתדות. מדובר בכתב הברתי. כלומר כל סימן מייצג הברה. ניקח שוב את השם אילן. אי-לן. שתי הברות - שני סימנים. נטע נ-טע. שתי הברות- שני סימנים. לא ענין מורכב מידי. הענין הוא שיש המון המון הברות. למשל 'אב' זו הברה. 'אג' זו הברה. 'דר' זו הברה. וכן הלאה. כל צירוף עיצורים ותנועות שעולה בדעתכם – הם הברה פוטנציאלית. המשמעות היא שיש אלפי סימנים לציון הרבה מאוד הברות שונות ומגוונות. עכשיו אתם יכולים להעריך את הגאוניות בִּכְתַּב העיצורים בו אנו משתמשים. כמה עשרות עיצורים (14 – 29 תלוי בשפה). מספר שגם ילד בכיתה א' יכול ללמוד אותם. ואכן ילדים בכיתה א' עושים את זה בדיוק. לומדים כמה עשרות סימנים – וזהו. סגרנו סוגריים.
רולינסון השווה בין השמות אצל הרודוטוס ועמד על הקרבה לשמות במצבה. למשל אצל הרודוטוס נזכר מלך בשם: Darios ובכתובת הפרסית הוא נתקל בשם Dâryavuš. לא צריך להיות חכם גדול (הגם שרולינסון היה כזה) כדי לחבר את השם הזה לדריוש במקרא, ול- Darios היוני, ולהבין שמדובר באותו בחור. כך פוענחו שם אחרי שם, ואוצר ההברות המפוענחות הלך וגדל. רולינסון פענח את הכתובת הפרסית במלואה. וזה הישג מרשים. ולו בשל העבודה שהוא היה הראשון שכל הכתובת הייתה מונחת לפניו. אבל עדיין יש עוד שתי שפות מסתוריות. לאחר פענוח הכתובת הפרסית הוא יצא למסע חקר באפגניסטן. לאחר שהוא חזר הוא הסתער על הכתובת העילמית. היה פה אתגר כפול. גם פיזי וגם לשוני. על האתגר הפיסי, עצם ההגעה לכתובת העילמית הגבוהה מזו הפרסית הוא התגבר בעזרת קרשים וסולמות. דמיינו את המעשה. סולם המונח על מדף סלע צר, תלוי בין שמיים וארץ, יד אחת אוחזת בסולם. ביד השניה הוא מעתיק סימנים מוזרים. בודק וחוזר ובודק, סימן אחרי סימן. הברה אחרי הברה. כך הועתקה גם הכתובת העילמית. כח הכבידה אהב אותו. הכתובת האכדית הייתה אתגר גדול יותר מבחינה הנדסית. בעזרת נער כורדי מקומי, הוא השתלשל בחבלים אל מול הכתובת האכדית, ובעודו תלוי בין שמיים לארץ, תוך דבקות עילאית במשימה, הוא העתיק את הכתובת האכדית. אם כי הפעם הוא לא העתיק את מה שראו עיניו, אלא השתמש בטכניקה הקרויה בצרפתית: Papier-mâché. מילולית: נייר לעוס. למרות השם המרשים הטכניקה פשוטה וּמוּכֶּרֶת לכל ילד בגן. מניחים נייר דק על מה שרוצים להעתיק, ובעזרת עפרון משחירים את הנייר לכל אורכו ורוחבו. השקעים והתבליטים התלת מימדיים עוברים לנייר באופן דו מימדי. כל מי שהניח נייר על מטבע, ולאחר מכן עבר בעפרון על המטבע, עד שדמות המטבע הופיעה על הנייר מבין למה אני מתכוון. שיטה זו היא מהירה יחסית מאשר העתקה ידנית של אלפי סימנים, וגם פחות מועדת לטעויות העתקה. זו העתקה מכנית לכל דבר וענין. גם מצבת מישע הועתקה באותו אופן מה שאיפשר לשחזר אותה לאחר שהבדואים ניפצו אותה.
עתה, כששני החלקים האחרים בידיו התחיל רולניסון לפענח גם אותם. במקרה זה הוא לא היה גיבור על, אלא היה חלק מחבורת מלומדים שפעלו לעיתים בצוות ולעיתים בדד על מנת לפענח את הכתובות. בהתחלה זוהו השמות הפרטיים בשתי הכתובות. ומכאן זה כבר היה קל יחסית. גם אם המילה המסויימת הייתה לא מובנת – הרי הם ידעו, על סמך ההשוואה לכתובת הפרסית מה משמעות המילה. וכך, עקב בצד אגודל פוענחה הכתובת העילמית, ומה שחשוב להסכת שלנו: הכתובת האכדית. רולינסון נחשב עד היום, וּבְצֶדֶק, לאחד מהאבות המייסדים של מדע האשורולוגיה. מִשְלְחוֹת חקר נוספות נעזרו בטכנולוגיות חדשות, והצליחו לצלם את הכתובות מקרוב, ולשפר את הפענוח הראשון, שהיה די מוצלח.
הכתובת הוצבה על אם הדרך, אך לא רק. קטע מהטקסט באכדית התגלה
בחפירות בבל. ואילו קטע ארמי התגלה באי יב אשר בדרום מצרים. המשמעות היא, שדריוש הראשון טרח לפרסם את נצחונו בכל רחבי האימפריה. זה מזכיר את המסופר בִּמְגִּילַּת אסתר (ציטוט): וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ (סוף ציטוט. אסתר א' 22). מלכי פרס ידעו דבר או שניים על יחסי ציבור... מדוע דריוש פירסם את דבר הכתובת בכל רחבי האימפריה שלו? שאלה טובה. אנחנו עוד נחזור אליה.
הכתובת עצמה מורכבת מארבעה חלקים. תבליט ועוד שלוש כתובות כאמור. התבליט הוא גדול מאוד. חמישה מטרים ברוחב ושלושה מטרים וחצי בגובה. בתבליט נראה דריוש הראשון דורך על אדם (שדמותו הרוסה מאוד. כפי הנראה בכוונת מכוון). מאחוריו עומדים נושא הקשת ונושא הכידון שלו. מולו עומדים תשע דמויות המייצגות את העמים שמרדו בו. כרגיל: אם מי מהמאזינים או המאזינות מצפים לבן הטו אוזן, אולי תשמעו פה שם ראוי. ליד הדמויות החקוקות בסלע נכתב שמם וּמוצאם. הסכיתו (משמאל לימין, לפי סדר המרידות: ראש וראשון האיש עליו דריוש דרוך – גאומתא. ראש הקנוניה, והאויב העיקש של דריוש הראשון במאבק על הכס. אתרינה (Atrina ) ראש המורדים בעילם. נדנת בל (Nidintu-Bel) הבבלי. פראורטס (Phraortes ) ממדי. מרתיה (Martiya ) מעילם. סיתראתאחמה (Citra(n)takhma) האמגוש. והיאזדתא (Vahyazdata ) הפרסי (מזכיר את ויזתא בן המן). ארח'ה (Arakha ) מבבל. פראדה (Frada ) ממרגינה (Margiana). סקונחא (Sku(n)kha) הסקיתי. במקור היו רק שבע דמויות נגדן נלחם דריוש. אולם במהלך עשיית המצבה, דרויש נאלץ לדכא מרידות נוספות (כמו זו של והיאזדתא) – כך נוספו כמה אויבים מימין, וכדי לאזן אותן (מבחינת העיצוב) נוספו שתי דמויות משמאל.
מעל 13 הדמויות הללו מופיע האל אהורא מזדה. האל הראשי בדת זרטוסטרה.
מתחת לתבליט נמצא את הטקסטים כאמור. הטקסט הראשון הוא בפרסית עתיקה, הכתוב בכתב היתדות כאמור. בטקסט הזה מסופר על מעללי דריוש הראשון. הכתובת הפרסית מורכבת מארבעה טורים ועוד נספח. בסך הכל 515 שורות. 515 שורות שהועתקו ידנית. סימן אחרי סימן. טקסט נוסף הוא הלוח העילמי. העילמית היא אחת מִשְפות המנהל באימפריה הפרסית. פה חסר הנספח, אך הלוח העילמי כולל 650 שורות. זה הטקסט שהועתק כשרולניסון עמד על סולם רעוע, וקוה לא להתרסק מטה. הטקסט האכדי חֲסַר נספח גם כן. זה הטקסט שהועתק בפפיה - משה.
ועתה סוף סוף נפנה אל הכתובת עצמה. נקרא חלקים ממנה. מה שחשוב, כן? נקרא כמובן מהנוסח האכדי. לא שלמישהו היה ספק... (ציטוט): אני דריוש, המלך הגדול, מלך המלכים, מלך פרס, מלך כל הארצות, בנו של היסטספס, נכדו של ארסמס (Arsames ), האחמני. אמר דריוש המלך: אבי [הוא] היסטספס, אביו של היסטספס [הוא] ארסמס, אביו של ארסמס [הוא] אריארמנס (Ariaramnes), אביו של אריארמנס (הוא חישפיש Cheïspes ), אביו של חישפיש [הוא] אחמניש (Achaemenes ). (סוף ציטוט).
רשימת יחס כזו מפוארת בת ששה דורות מעידה על מוצא מכובד. זה מזכיר את רשימת היחס של שמואל הנביא או של שאול (ציטוט): וַיְהִי-אִישׁ מבן ימין (מִבִּנְיָמִין), וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ--בֶּן-אִישׁ יְמִינִי: גִּבּוֹר, חָיִל (סוף ציטוט. שמ"א ט' 1).
דריוש הוא צאצא ישיר של אחמניש מייסד השושלת. זה חשוב מאוד. גם המלך הקודם, כנבוזי בן כורש הגדול, הוא מאותה משפחה, אבל מענף אחר בה. דריוש בעצם מכריז - אני נצר לגיטימי למשפחת המלוכה האחמנית. הוא טייח את העובדה, שהוא נצר למשפחה אבל לא מהענף המלכותי שלה. אתם ודאי מבינים, שאם מישהו צריך להכריז על הלגיטימיות שלו, סימן שיש כאלה, ולא מעט, שֶעִרְעֲרוּ על הלגיטימיות שלו. בהמשך נראה עד כמה ערערו על הלגיטימיות של דריוש, ועד כמה הוא התאמץ לשכנע את כולם שהוא לגיטימי. די מזכיר את המאמצים ההירואיים בספר שמואל לסדר לדוד לגיטימציה מול בית שאול. ונמשיך (ציטוט): לכן אנו מכונים האחמנים; מלפני זמן רב התפרשנו; מזמן משפחתנו היא משפחת מלכים. שמונה ממשפחתי היו מלכים באופן רשמי; אני התשיעי; הרבה לפני כן אנחנו מלכים. בחסדו של אהורה-מזדה אני מלך. אהורה-מזדה נתן לי את המלוכה (סוף ציטוט).
מסע יחסי הציבור נמשך. אנחנו? אנחנו מלכים מזה דורות על גבי דורות. מלפני זמן רב. שמונה מאבותיו של דריוש היו מלכים. הוא מספר תשע בשרשרת המלכים. ברור לכם ודאי שזה לא נכון עובדתית. הוא הראשון בשושלת (שתחזיק מעמד כמעט 200 שנה). במילים אחרות דריוש מחרטט בלי בושה. שימו לב לחיכוך בין הסיפור של דריוש לבין המציאות המבצבצת לפתע. מצד אחד דריוש הוא יורש לגיטימי של המלוכה. הוא החוליה התשיעית כאמור. אבל באותה נשימה מתברר שהאל אהורה מזדה הוא שנתן לדריוש את המלוכה.
זה מעניין. מי שנולד כנסיך, אין לו שום בעיה בלגיטימיות השלטונית שלו. עצם היותו בן המלך הקודם – מספיק בהחלט על מנת לקבל את הלגיטימיות. אבל, וזה אבל גדול מאוד. אם מישהו נזקק לחסד האל לפתע – זה מעורר חשד. אם הוא צאצא תשיעי בשושלת המלכים הלגיטימית, מדוע האל צריך להמליך אותו? כי הוא לא התשיעי, אלא אוכף מלוכה המייסד שושלת חדשה. מי צריך לגיטימיות מהאל? מי שאביו לא היה מלך. אני מזכיר לכם במקרא את אלה שנמשחו. שאול, שהיה הראשון ולא בן של מלך. דוד, הרועה מבית לחם. ויהוא שמרד בבית עמרי. וכן יש נבואות לגיטימציה לירבעם בן נבט, לאלה בן בעשא וליהוא עצמו. כל מי שלא מסתדר בכוחות עצמו – רק אלהים יעזור לו. אני מזכיר גם את חתושילי השלישי שבאקרובטיקה מרשימה הסביר לכולם שהוא המלך הראוי. היו לנו שני פרקים בנוגע אליו. אחרי הלגיטימציה (הדי מפוקפקת יש להודות) עבר דריוש לנושא הבא (ציטוט): אלו המדינות שבאו אלי [אשר] בחסדו של אהורה-מזדה הפכתי מלך עליהם: פרס, עילם, בבל, אשור, ערב, מצרים, ה(ארצות) שעל הים, ספרטה, יוון, [מדי], ארמניה, קפדוקיה, פרתיה, (וכאן באה רשימת שמות במזרח האימפריה. אזור אפגגניסטן – פקיסטן של ימנו) דרנגיאנה (Drangiana), אריה (Aria), חווארזם (Chorasmia), בקטריה (Bactria), סוגדיאנה (Sogdiana), ג(נ)דרה (Ga(n)dara), סקיתיה (), סטגיאדה (Sattagydia), אראכוסיה (Arachosia), מאקה (Maka), בסך הכל עשרים ושלוש מדינות.
אמר דריוש המלך: אלה הארצות שבאו אלי, בחסדו של אהורא מזדה הן הפכו משועבדות לי. הם העלו מנחתם. מה שציוויתי נעשה. ביום ובלילה. מי שראוי שיהיה מכובד – כיבדתי; מי שהיה אויב, הוא שאמור להיענש כראוי – הענשתי; בחסדו של אהורה-מזדה המדינות האלה כיבדו את חוקי, כפי שצוו על ידי עליהם - כך נעשו. (סוף ציטוט). לא רק שהוא לגיטימי, אלא שהוא גם מוצלח. אתם יודעים, אם מישהו מצליח אז לא כל כך בודקים בציציותיו. אבל אם הוא כשלון מתגלגל – מתחילות לצוץ השאלות. דריוש הכריז למעשה: שימו לב, אני כובש מוצלח. אבל הוא לא רק התפאר בִּיכוֹלוֹתָיו הצבאיות, אלא ובעיקר וזה החשוב: אהורא מזדה – האל העליון בצד שלי. זהו מסר מאוד חשוב למי שחושב לקרוא תיגר על דריוש. מי שקורא תיגר על דריוש קורא בעצם תיגר על אהורא מזדה. וזה כבר סיפור אחר לחלוטין. דריוש רוצה לשדר 'עסקים כרגיל'. כורש הגדול ובנו כנבוזי בנו אימפריה אדירה – אני ממשיך אותה. הוא אמנם הצניע את חוסר הקשר הישיר בינו לבין כנבוזי. אבל היי, אני שליט מוצלח. מדוע לדקדק בקטנות?
כאן מגיע סיפור מרתק כיצד כנבוזי הרג את ברדיה אחיו בחשאי, יצא למצרים ומת בדרך. איש לא ידע שברדיה אחי המלך הוצא להורג. אז אחד מאנשי הארמון, נוכל בשם גאומטה שמאוד דמה לברדיה - התחזה לאחי המלך המת, ושלט בפרס. רק לאחר מאבק עיקש – דריוש ניצח, והחזיר את הסדר הקוסמי על כנו. אותו גאומטה הוא זה ששוכב תחת רגלי דריוש במצבת בהיסטון. זו גרסת דריוש. המציאות טיפה יותר מורכבת. לסיפור זה נקדיש את חלק ב' של פרק זה. יש למה לחכות.
כך או אחרת, המאבק על השלטון בפרס נתן את אותותיו, וברחבי האימפריה פרצו מרידות רבות. במזרח התיכון אז כהיום לאנשים יש חוש ריח מפותח. הם מריחים חולשה כשם שכריש מריח דם. יש הקושרים את המרידות הללו אל קטע מספר חגי. חגי ניבא בשנת 2 לדריוש. ככתוב בְּכוֹתֶרֶת הספר. בדיוק הזמן בו הוא גבר על המתחרה, והתמודד עם גל מרידות ברחבי האימפריה (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה שֵׁנִית אֶל-חַגַּי, בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. כא אֱמֹר, אֶל-זְרֻבָּבֶל פַּחַת-יְהוּדָה לֵאמֹר: אֲנִי מַרְעִישׁ, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ.
כב וְהָפַכְתִּי, כִּסֵּא מַמְלָכוֹת, וְהִשְׁמַדְתִּי, חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם; וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה, וְרֹכְבֶיהָ, וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם, אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו. כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי, נְאֻם-יְהוָה, וְשַׂמְתִּיךָ, כַּחוֹתָם: כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת (סוף ציטוט. חגי ב' 20 - 23). יהודה הייתה פחווה פרסית. הפחה, ראש הפחוה, הנציבות, היה זרובבל. כפי הנראה הפיכת כסא ממלכות רומז למרידות נגד דריוש. ולקיחת זרובבל להיות החותם – היא רמז לתקוות גאולה שהתפתחו ביהודה בעקבות נסיגת השלטון הפרסי. כיוון שזרובבל נעלם מהכתובים, אפשר שהוא מרד כך או אחרת, ועבר, מה ששמואל רוזן ז"ל כינה, קפד ראשו.
דריוש מנה שורת מרידות נגדו: מרד בעילם. מרד גדול בבבל. מרד שני בעילם. מרד במדי. מרד בארמניה. מרד בפרתיה. מרד בפרס עצמה (עוד אחד שהתיימר להיות ברדיה), ומרד שני בבבל. גם מצרים נזכרת בכתובת כִּמְדִינה שלא הכירה במרותו של דריוש, אך אינה נזכרת בתיאורי המרידות.
נתחיל במרד בעילם. עילם נמצאת בדרום מזרח פרס. לחופי המפרץ הפרסי (ציטוט): אמר דריוש המלך: כשהרגתי את גאומתא האמגוש (עליו נדבר בהרחבה בפרק הבא), לאחר מכן היה איש אחד ששמו אתרינה (Atrina ), בנו של אפדר(נ)מה (Upadara(n)ma); הוא התקומם בעילם; כך הוא אמר לעם: אני אתרינה; הוא הפך למלך בעילם (סוף ציטוט).
העילמים ניצלו את ההזדמנות וּמָרְדוּ. ציון אביו של המורד רומז כי מדובר בנצר לשושלת המלוכה בעילם. במקרים אחרים, כשרוצים לשלול לגיטימיות של מלך אחר, מציינים את מוצאו הלא מלכותי בעליל. העילמים לא זנחו את שאיפות העצמאות שלהם. בהזדמנות הראשונה הם השיבו עטרה ליושנה. עוד בטרם דוכא המרד בעילם והנה בשורה נוספת מגיעה (ציטוט): ושם (היה) איש אחד בבלי ששמו נדנת-בל (Nidintu-Bel), בנו של אנירי, הוא התמרד בבבל; כך הוא רימה את העם; אני נבוכדרצר בנו של נבונאיד; לאחר מכן כל ארץ בבל עברה לאותו נדנת-בל; בבל הפכה מרדנית; על הממלכה בבבל הוא השתלט (סוף ציטוט). נבונאיד הוא מלכה האחרון של בבל. אדם בבלי טען שהוא בנו של נבונאיד, ולא זאת אף זאת הוא כינה את עצמו נבוכדנאצר (השלישי במספר). רמז ברור לנבוכדנאצר השני (מחריב ירושלים כן?) שהיה גדול מלכי בבל. נקודה מעניינת היא, שלפי עדות שטרות בבליים (אני אומר שטרות, אבל מדובר בלוחות טין, כן?), דריוש לא הוכר כלל כמלך בבל ונדנת-בל בא מיד לאחר גאומתא/ברדיה. כלומר לאחר מות כנבוזי, בבבל לא היה מלך, ולאחר תום המאבק בחצר הפרסית – אנשי בבל לא הכירו בדריוש כמלך. זאת אנו מבינים מכך שתארוך השטרות, הנעשה לפי שנות מלכות המלך הנוכחי, נעשה לפי מלכות נבוכדנאצר השלישי ולא דריוש. רק שטרות מאוחרים יותר יתוארכו לפי דריוש.
אבל לא אדם כדריוש, שזה עתה הכניע את גאומטה, יהסס לטפל במרידות (ציטוט): לאחר מכן שלחתי רבע (מצבאי) לעילם; אותו אתרינה (Atrina ) הובל אלי כבול; הרגתי אותו (סוף ציטוט). זה סופו של כל נבל... אבל דריוש רק התחיל להתחמם (ציטוט): אמר דריוש המלך: לאחר מכן הגעתי לבבל נגד אותו נדנתו-בל (Nidintu-Bel) שכינה את עצמו נבוכדרצר; הצבא של נדיתו-בל החזיק בחידקל; שם הוא נעצר וליד היה שייטת (של סירות נהר הכוונה) לאחר מכן מיקמתי את הצבא שלי על מצופים מעור; חלק אחד הצבתי על גמלים, לאחרים הבאתי סוסים; אהורה-מזדה סיפק לי עזרה; בחסדו של אהורה-מזדה חצינו את החידקל; שם את הצבא של נידינתו-בל הכיתי עד חורמה. עשרים וששה ימים בחודש אתריאדיה (Atriyadiya ) עברו. אז נכנסו לקרב (סוף ציטוט). בקרב החידקל בחודש כסלו נחל דריוש נצחון. בהמשך סופר על קרב נוסף בחודש טבת בקרבת בבל (השוכנת על הפרת), שגם בו הובס המורד הבבלי. הוא כמובן נתפס והוצא להורג.
בהמשך המצבה מנה דריוש את אויביו הרבים והעצומים, וכיצד הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף
הוא ולא שליח – הכה את אויביו בזה אחר זה. התיאורים די דומים, וכולם מפארים ומהללים את כוחו ועוצם ידו של דריוש, וכמובן שהוא לא שכח להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, וּלְקַלֵּס את אהורה מזדה האחראי לְכָל זה.
בחלק השני נתמקד בסיפור של ברדיה אחי כורש או גאומטה הנוכל, תלוי את מי שואלים. וכן נענה על השאלה מדוע הוצבה המצבה היכן שהוצבה בגובה כה ניכר.
