Skip to content

פרק 262 – קריאה

האזנה

השם טרויה מצית את הדמיון. סיפור מרתק על תשוקה, אהבה, מאבק עיקש, תחבולה וּגְזֵירת גורל. שנים רבות נחשבה האיליאדה כסיפור מיתולוגי ותו לא. האיליאדה היא חיבור המיוחס להומרוס, בו הוא תיאר את מלחמת טרויה. למעשה את סופה של מלחמת טרויה. בעקבות החפירות בתל היסרליק התברר כי טרויה הייתה עיר אמתית. אפשר שּבִּבְסִיס האיליאדה עומד אירוע כלשהו, שבחלוף השנים התכסה בִּשְמִיכה עבה של פולקלור ואגדה. השם איליאדה, נגזר משמה השני של טרויה, איליוס. מלך טרויה באיליאדה הוא פריאמוס (Πρίαμος), שבניו הקטור ופריס הם מגיבורי האיליאדה. יחד עם אגמננון, אכילס וכמובן אודיסאוס, שיזכה לסדרת המשך הקרויה על שמו אודיסאה. שמו השני של פריס הוא אלכסנדרוס. עוד נחזור לשם הזה בהמשך.

המקורות היונים ממעטים לדון באיליוס וקורותיה. אבל כמו שאתם יכולים להבין החתים, יקירי ההסכת, היו בקשר אמיץ עם העיר טרויה, ואף תיעדו את קיומה של העיר. לא זאת אף זאת. מוותלי השני, גיבור קרב קדש (והיו לנו שני פרקים על קדש. פרק 24 ופרק 26) כרת ברית עם מלך טרויה. אבל קודם רקע כללי על מוותלי ומעלליו.

מוותלי השני מלך בין השנים 1295 עד 1272 לפני הספירה. הוא ירש את אביו מורשילי השני, והחליף אותו בנו אורחי תשוב, שהודח על ידי חתושילי השלישי. היה לנו פרק כפול על הסיפור הזה. פרקים 206 ו-212.

מבחינת המקורות ההיסטוריים עומד מוותלי בצלו של אחיו חתושילי השלישי. כך למשל רוב המידע על קרב קדש מגיע מהצד המצרי, ולא מהצד החתי. חתושילי לא טרח להרבות בשבחי אחיו המנוח. גם קרב קדש נזכר אצלו אגב אורחא. יש לא מעט תעודות של חתושילי ומימיו שהתגלו בחתושה בירת האימפריה. אך מעט מאוד תעודות מימי מוותלי. כשאני אומר מעט, אני מתכוון לממש מעט. מיד נסביר מדוע. בִּכְתוֹבוֹתיו חתושילי סיפר, שהאל של אחיו ציווה עליו (על מוותלי אחיו) להעביר את הבירה מחתושה אל 'הארץ התחתונה'. האל המצווה הוא 'אל הסער של הברק'. אל שלא נזכר במקורות לפני ימי מוותלי, ונראה שהוא אל אישי או שושלתי. מוותלי מילא את ההוראה וּבָנָה עיר בשם תַּרחֻנתַשַה. מקומה לא ידוע לאשורו. האתר הסביר כִּמְקום העיר הנעלמה הוא קיזילדה (Kizildag), כמה מאות ק"מ דרומית מערבית לחתושה, באזור העיר קוניה של ימנו. למרבה הצער האתר טרם נחפר. כך או אחרת, סביר שעיקר התיעוד מימיו של מוותלי נמצא בתרחנתשה ולא בחתושה הנחפרת, על ידי הגרמנים, ללא הפסקה (למעט מלחמות העולם) מעל 100 שנה. דבר זה מזכיר כמובן את אחנתון, שהעביר את בירתו לאל עמארנה. התיעוד בנוגע לאחנתון מנוא אמון, הבירה הקודמת ולעתיד הוא דל ביותר. רוב התעודות נמצאו בבירה שהוא הקים, ושֶנִּטְּשָה לאחר מותו. כך בדיוק מוותלי. אמנם תרחנתשה לא ננטשה לאחר מותו, אך הבירה חזרה לחתושה, והתעודות של מוותלי נותרו מאחור כִּכְלי אין חפץ בו. תעודותיו של מוותלי עדיין מחכות בסבלנות לאת החופרים.

הסיבה להַעֲברת הבירה מחתושה הצפונית יחסית הרחק אל דרום מערב אינה ברורה. היו שהציעו שמוותלי הרחיק את בירתו מִשִּבְטַי הכשכה הטורדניים ששכנו מצפון לאימפריה. זאת לקראת העימות הממשמש וּבָא עם מצרים. עימות שהתרחש בקרב קדש לֶעָתִיד לבוא. אבל אם זו הסיבה, מדוע הורחקה הבירה לאזור שומם ונידח בדרום מערב דווקא? לא בכיוון מצרים. זאת ועוד, עיר שבונים מהתחלה היא עסק מאוד יקר. מדוע לא הועברה הבירה לאחת הערים המבוצרות ובעיקר הבנויות והמוכנות, אשר שכנו בִּדְרום מזרח האימפריה בכיוון מצרים? מה עוד, שמלך שהכה שוק על ירך את האימפריה המצרית האדירה, לא יכול היה להגן על בירתו מפני כמה רוכבי סוסים צעקניים? הסיבה אינה ידועה, אך סביר כי מדובר בסיבה אידאולוגית כלשהי, ולא סיבה שהיום היינו קוראים לה 'מעשית'. הזכרנו את אחנתון, ונזכיר את אתאטורק שהעביר את הבירה מאיסטנבול לאנקרה. גם כן מסיבות אידאולוגיות. דוד למשל, העביר את בירתו לִירוּשלים מסיבות מעשיות. כך עמרי שבנה את שומרון, וּכְפִי הנראה סרגון שהעביר את בירת האימפריה האשורית מכלח' לדור שרוכין.

בחתושה הבירה הקודמת, וְלֶעָתיד לבוא (כבר אורחי תשוב בנו של מוותלי, זה שהוחלף על ידי חתושילי השלישי, החזיר את הבירה לחתושה) נותרו כמה תעודות של מוותלי כאמור. ראוי לציין כי הקמת בירה נוספת פיצלה למעשה את האימפריה, וְהֶחֱלִישה אותה מאוד. כידוע לכל, כבר חתושילי השלישי מינה בן אחר של מוותלי למעין מלך ונתן לו את תרחנתשה.  כשגלי זעזוע ישטפו את העולם בעוד כמה דורות בסוף תקופת הברונזה, האימפריה המפוצלת בין ענפים מתחרים של בית המלוכה תקרוס ותעלם כלא הייתה. די מזכיר את חלוקת האימפריה הרומית בשנת 395 לספירה. לאימפריה המערבית ,שקרסה בשנת 476, ולאימפריה המזרחית, שהחזיקה מעמד מעל 1000 שנה. אנחנו מכירים אותה בתור האימפריה הביזנטית.

מלבד שתי תפילות מעניינות, בעיקר את חוקרי הדת החתית, הרי התעודה המרכזית שהתגלתה מכונה בשם 'חוזה אלכשנדו'. רעיון של כריתת ברית בין שתי ישויות פוליטיות או בִּשְמַן האחר מדינות אינה המצאה חתית כמובן. אולם החתים שכללו את אומנות ניסוח החוזים לִכְלל אומנות. בחתושה התגלו עשרות חוזים דיפלומטיים בין חתי לבין מדינות שונות. למעט חוזה השלום עם מצרים, שנחתם בעקבות קרב קדש, והמכונה 'שְלוֹם הכסף' (כי במקור הוא נחקק על לוח כסף), הרי כל שאר החוזים היו עם מדינות כפופות לחתי.

          ברשותכם כמה מילים על בריתות וחוזים בעולם הקדום ובכלל. המילה חוזה במקרא היא במשמעות של נביא, אך פעם אחת היא גם במשמעות של חוזה או הסכם. כך בדברי ישעיהו הנביא (ציטוט): לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, אַנְשֵׁי לָצוֹן--מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.  טו כִּי אֲמַרְתֶּם, כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת-מָוֶת, וְעִם-שְׁאוֹל, עָשִׂינוּ חֹזֶה (סוף ציטוט. ישעיה כ"ח 14 – 15). המילים ברית / הסכם / חוזה ישמשו בערבוביה, אך משמעותן זהה לצורך הענין. קיימים שני סוגי בריתות. ברית בין שוים וּבְרִית בין שונים. ברית בין שוים נכרתת בין שני גופים שוים פחות או יותר בְּכוֹחָם וּבְעוֹצְמתם, ולכן ההתחייבויות זהות בד"כ. נניח הסכם השלום בין חתי למצרים אותו הזכרנו זה עתה, חוזה בין מלך אשור למלך בבל, בין יעקב אבינו ללבן סבנו (אביהן של לאה ורחל, כן?) וכן הלאה.

הסוג השני הוא ברית בין שונים. בִּבְרית כזו יש צד אחד שהוא חזק באופן ברור וצד שהוא חלש באופן ברור. החלש מתחייב להכיר בריבונות הֶחָזָק. לא לפנות לְחָזָק אחר, ולספק טובות הנאה לחזק. מסים, מנחות וכו'. הֶחָזָק לעומת זאת מתחייב להגן על החלש. כך למשל ההסכם בין צדקיהו מלך יהודה לנבוכדנאצר מלך בבל, הסכם פרוטקשן בין מאפיונר לבעל באסטה בשוק, וגם ברית נישואים. הגבר הוא הצד הֶחָזָק, כן? לפחות בתיאוריה.

בחתושה התגלו חוזים רבים בין מלכי חתי למדינות הכפופות. חוזים המכונים 'חוזה וסלי'. זהו חוזה בין הריבון לבין הוסל, הכפוף לו. גם באוגרית התגלו העתקים של חוזים כאלה.

החוזים בין חתי לִגְרוּרותיה היו אישיים. כלומר בכל פעם שמלך כפוף נלקח לבית עולמו, תוקף החוזה פג, ויורשו היה מתייצב בחתושה וְכוֹרֵת חוזה חדש עם החתים. זאת בניגוד לימינו שבהם חוזים בינלאומיים נכרתים עם ישות מופשטת הקרויה 'מדינה'. על הסכם השלום בין ישראל למצרים חתמו מנחם בגין, אנואר סאדאת וג'ימי קרטר. מאז התחלפו במצרים שלושה נשיאים. בישראל התחלפו שבעה ראשי ממשלה, ובארה"ב התחלפו גם שבעה נשיאים – אך החוזה עדיין בתוקף, כי החוזה הוא בין ישות הקרויה ישראל לבין ישות הקרויה מצרים.

החוזים החתיים עם הגרורות בסוריה נכתבו באכדית, ואילו עם הגרורות במערב אנטוליה נכתבו בחתית.

          לחוזה המדיני של החתים היה מבנה קבוע פחות או יותר: הקדמה עם שמות בעלי הברית (אל תתבלבלו בין בני ברית שהם יהודים, לבין בעלי ברית שהם שותפים. לפיכך במלחמת העולם השניה נלחמו בעלות הברית, ולא בנות הברית). לאחר מכן מבוא היסטורי המסכם את תולדות היחסים בין הצדדים. גוף החוזה המפרט את התנאים השונים של הברית. כלומר את החובות והזכויות של כל צד וצד. לאחר מכן קללות לִמְפִירֵי הברית וּבְרָכות לִמְקִימי הברית. ולבסוף רשימת האלים בהם נשבעו שני הצדדים. אלו האלים האמורים לערוב לקיומו של החוזה, ובעיקר להעניש את מי שהפר את החוזה. מבנה זה מזכיר מאוד את מבנה החוזים האשורי (למשל החוזה של אסרחדון מלך אשור עם שומרי ראשו המדים), וכמובן את מבנה הברית בין ה' לעם ישראל בספר דברים. פרקים א' – י"א הם המבוא ההיסטורי המתאר את יחסי ה' – ישראל עד אותו רגע (כשהם הגיעו לערבות מואב). פרקים י"ב – כ"ז הם תנאי הברית. החוקים והמצוות. פרקים כ"ח – ל' ברכות וקללות. ופרקים ל"א – ל"ד הם חתימת החוזה. מובן שבחוזה בין ה' לעמו אין אלים אחרים שיעידו, אלא יש עדים דוממים כמו מצבה, שמיים וארץ וכו'.

הדמיון בין החוזים החתיים לספר דברים הוא בולט וחד משמעי. עם זאת אין קשר ישיר בין הדברים. בין החוזים החתיים לבין ספר דברים יש פער של מאות שנים ואלפי קילומטרים. הקשר הוא עקיף. מבנה החוזה חלחל במרחב, והגיע לעם ישראל כך או אחרת. סביר שבאמצעות האשורים, הארמים, או חוליות קשר כאלה ואחרות שאיננו יודעים עליהן.

החוזים החתיים הם מקור חשוב להבנת הֲלַך הרוח בעולם העתיק. בחוזים הללו יש לראשונה את רעיון השוויון בין מדינות. יש מדינות הנשלטות על ידי מלכים גדולים (חתי, מצרים, בבל ואחיוה. מדינה במערב תורכיה של ימנו), שהם שוי ערך. הם אחים, כלומר במעמד דומה. זאת בניגוד לתפיסה השלטת עד אז, בה כל מדינה חזקה שאפה לשלטון עולמי (אשור למשל). זאת ועוד, בהסכם הכסף עם מצרים עולה לראשונה הרעיון, שהחוזה הוא לא רק בין השליטים, אלא גם בין העמים. 'בני חתי' ו'בני מצרים'. מה שלא כל כך הצליח בהסכם השלום שלנו עם מצרים. די מזכיר את התפיסה המודרנית אגב. עוד רעיון חתי מהפכני הוא, שגם למדינות הוסליות יש זכויות מסוימות שיש לשמור עליהן.

          עדות לַחֲשיבות שייחסו החתים לחוזים עם ארצות המערב הכפופות להם היא, שחוזה אלכשנדו התגלה בשבעה העתקים. לא פחות. רובם מקוטעים וּשְבוּרים, אך ניתן ליצור מהם, וגם מחוזים אחרים עם ארצות המערב שנכתבו באותה תבנית, עותק סביר של החוזה.

          חוזה אלכשנדו הוא חלק מסדרת חוזים אותם כרת מוותלי השני עם מדינות במערב אנטוליה. לאחר שהוא כבש את ממלכת ארזוה וּפֵרַק אותה לִיחִידות (ה-י הראשונה אינה נהגית) משנה, הוא כרת חוזה עם הישויות החדשות שהוקמו: חַפִּילַה, מַרַה כֻּוַלִיָה, וארץ הנהר שֶחַה.

אלכשנדו הוא מלך וִלֻשָה, שאינה אלא הגרסה החתית לשם איליוס, הלוא היא טרויה. טרויה, תל היסרליק כאמור, שוכנת בצפון מערב אסיה הקטנה. מעט דרומית למיצרי הדרדנלים. בין הים השחור לים האגאי יש שני מעברי מים. מיצרי הבוספורוס הצפוניים (שם נמצאת איסטנבול), ומיצרי הדרדנלים הדרומיים. במיצרים אלו הקרויים גם הלוספונט חצה אחשורוש הא' את הים בדרכו לְכִיבּוּש יון. החלק היבשתי ממערב למיצרים קרוי גליפולי. שם התחולל קרב ארוך בימי מלחמת העולם הראשונה. גדוד נהגי הפרדות הארצישראלי, טרומפלדור, ז'בוטינסקי, אטאטורק וכל זה.

טרויה /איליוס / וִלֻשָה הייתה משועבדת לחתים החל מהמאה השבע עשרה לפני הספירה, עד לִנְפִילַת האימפריה במאה השתים עשרה. למעט תקופות קצרות בהן מרדו אנשי טרויה בחתים והשתחררו לזמן קצר. יש הסבורים כי האיליאדה משקפת באופן כלשהו (ּבְכָל אופן עטוף בשכבות פולקלור עבות) את המאבק רב השנים בין החתים לבין המיקנים. המיקנים מכונים במקורות החתיים אַחִיַוַה. שאינם אלא האכאים של הומרוס. חשוב להדגיש דבר אחד: הומרוס כתב על מלחמת טרויה שנים רבות לאחר התרחשותה המשוערת. 300 – 400 שנה לפחות. כך שיש להיזהר מאוד מהסקת מסקנות היסטוריות מהאיליאדה.

ובכל זאת יש שתי נקודות זיקה בין חוזה אלכשנדו לבין האיליאדה. השם אלכשנדו אינו אלא ההגיה החתית של השם היוני אלכסנדר. הזכרנו ששמו השני של פריס היה אלכסנדרוס. מובן שאלכשנדו שלנו אינו אלכסנדרוס מהאיליאדה. אלכשנדו שלנו מת בשלום. פריס – לא כל כך. זיקה שניה בין חוזה זה לאיליאדה הוא שמו של אחד האלים העדים לחוזה מהצד הוילושי: אַפַּלֻינֲה, שאינו אלא אפולו אל השמש במיתולוגיה היונית.

          ועתה סוף סוף החוזה. נעסוק בּתְחִילת החוזה, ונמשיך אותו בפרק הבא.

(ציטוט): כה אמר הוד מלכותו מותלי, המלך הגדול, מלך ארץ חתי, אהוב אל הסער של הברק, בנו של מורשילי המלך הגדול והגיבור (סוף ציטוט). כך מתחיל המבוא ההיסטורי. מותלי הציג את עצמו, וגם את הלגיטימציה שלו. הוא בנו של המלך הקודם. וגם אהוב לבו של אל הסער של הברק. אל רב שימושי. גם מביא גשם (סער), וגם חזק (ברק). וזה ממשיך (ציטוט): לפנים כאשר אבי אבותיי לברנה הכניע את כל ארצות ארזוה ואת ארץ וילושה, הוא שעבד אותן. אחר כך ארץ ארזוה פתחה במלחמה. ובאשר לארץ וילושה, כיון שהדבר קרה לפני זמן רב, אינני יודע אם אבדה לארץ חתי בימי מלך כלשהו? וגם אם ארץ וילושה אבדה לארץ חתי הם שמרו ממרחקים על שלום עם מלכי ארץ חתי ושלחו להם שליחים באופן קבוע. כאשר תודחליה יצא למלחמה בארץ ארזוה (קצת פגום) לארץ וילושה הוא לא נכנס, כיון שהיא הייתה עמו בשלום, ודרך קבע שלחה לו שליחים ההמשך פגום (סוף ציטוט). אחרי התארים הגדולים מגיעה הסקירה ההיסטורית המציינת את יחסי הרעות והשלום בין המדינות. אחד מאבות אבותיו של מותלי כבש את המרחב. המלך לא נזכר בשמו אלא רק בתוארו 'לברנה', שמשמעו בחתית 'מלך'. אות ועדות שאין מות לי מושג מי זה היה. הוא ידע שהייתה מרידה של ארזוה נגד חתי, אבל שימו לב לכנות המפתיעה בה הוא מודה בחוסר ידיעתו: כיון שהדבר קרה לפני זמן רב, אינני יודע אם אבדה לארץ חתי בימי מלך כלשהו? זה מקסים. 'היה משהו, אבל אני לא בטוח מה קרה שם באמת'. שימו לב, גם המלך המשעבד האלמוני, וגם מה קרה שם ב-400 השנה האחרונות – אין לו מושג. טוב, זו הסיבה שחשוב ללמוד היסטוריה כדי להימנע מפדיחות בחוזה בינלאומי. זה כמו שבהסכם השלום ביננו לבין מצרים היה נכתב במבוא: נכון, היו כמה מלחמות ביננו, אבל אנחנו לא ממש זוכרים...

בכל אופן בין אם וילושה אבדה לחתים (ואנחנו יודעים שכן. לְפִרְקי זמן קצרים) ובין אם לאו, הוילושים שמרו על יחסים טובים עם חתי. ברור. כשאתה עכבר, אתה תשתדל לשמור על יחסים טובים עם הפיל. אלא אם יש לך פיל אחר שעוזר לך. מהקטע עולה כי פעילות דיפלומטית שגרתית התנהלה בין וילושה לחתי. בין אם על ידי שליחים המייצגים את הוסל, ובין אם באמצעות שליחים לצורך תחזוקת הקשרים בין המדינות. רמז ליחסים הטובים יש בעת מסע תודחליה למרחב. תודחליה נלחם בארזוה, אבל לא פלש לוילושה. כפי הנראה כי וילושה הייתה כפופה ממילא לחתי, ובכל מקרה הייתה מאוד ידידותית.

מיהו אותו תודחליה הנזכר? קדמו למוותלי שלושה מלכים בשם זה. סביר כי מדובר בתודחליה הראשון, עליו ידוע שערך מסע מלחמה למערב. בדיוק בכיוון וילושה. הוא מלך בין 1430 – 1400 לפני הספירה בקירוב. כלומר 100- 120 שנה לפני מוותלי. תודחליה השני שמלך 60 שנה לפני מוותלי, והיה סבא רבא שלו, היה מלך קצר ימים (שנתיים בלבד), אשר בתקופתו הממלכה הצטמצמה, ולא התרחבה. כולל נפילת חתושה בידי שבטי הכשכה. תודחליה השלישי הוא בנו של השני, מלך פחות משנה, ואף כונה 'הילד'. יש חוקרים הסבורים כי הוא אינו אלא תודחליה השני. אז נכון שמוותלי לא זוכר מה קרה לפני 400 שנה. אבל 100 אחורה, זה משהו שגם הוא יודע מה קרה שם.

(ציטוט): מלך ארץ וילושה היה עמו בשלום ושלח לו שליחים דרך קבע. ועל כן לא פלש אליו (לארצו הכוונה). כאשר ארץ ארזוה שוב פתחה במעשי איבה בא סבי שופיליומה, והביס את ארץ ארזוה. אבל כֻּּכֻּנִי מלך ארץ וילושה היה עמו בשלום (ולכן) הוא לא פלש אליו. הוא שלח שליחים באופן קבוע אל סבי אל שופיליליומה (סוף ציטוט).

שופיליליומה הוא שופיליליומה הראשון, בנו של תודחליה השני, וסבו של מוותלי. היה עוד אחד. שופיליליומה השני והאחרון. בימיו חרבה הממלכה החתית. מסע המלחמה של שופיליליומה הראשון למערב אירע בתחילת שלטונו. בהמשך הוא כבש את ממלכת מיתני, ואף הביס את המצרים. ידידנו זה נזכר אף במכתבי אל עמארנה, עת אלמנת אחנתון ביקשה את אחד מבניו כבעל. סיפור מעניין, שאולי נקדיש לו פרק בעתיד.

בקטע נזכר מלך וילושה בשם כֻּּכֻּנִי. אז ניתן להתחיל לשרטט שושלת יוחסין של מלכי טרויה. אמנם כרגע יש בה רק שתי חוליות, אבל זה עדיף מלא כלום.

הקטע הבא פגום ולא שוחזר כהלכה מאף העתק. על סמך המילים הבודדות בו ניתן לשער שהוזכר בו מסע המלחמה של מורשילי השני, אביו של מוותלי, לארץ ארזוה, שמתבררת כעושה צרות מקצועית לחתים אהובי ההסכת. ושוב, מי שמחפש שם לצאצא העומד להיוולד או לחיית מחמד כלשהי, שיסכית ויכרה אוזן. יש פה כמה שמות מומלצים (ציטוט): כאשר הוא (מורשילי השני, אביו) הביס את כל ארץ ארזוה, הוא נתן את ארץ מַרַה ואת ארץ כֻּוָלִיַה למַשחֻיִלֻוַה, את ארץ הנהר שֶחַה ואת ארץ אַבַּוִיָה נתן למָנָפַּה-תַּרחֻנתָה ואת ארץ חַפַּלַה נתן לתַרגַשנַלִי (סוף ציטוט). מורשילי השני כבש את ארזוה, והחליט לשים קץ אחת ולתמיד לבעיה ששמה ארזוה. אז הוא נקט בגישת הפרד ומשול. הוא פירק את הממלכה לחלקים, ובכל חלק המליך אדם אחר. דבר שהבטיח סכסוכים בין המדינות השכנות. סביר כי הוא פירק את המדינה לפי ההרכב האתני שלה. דבר זה מזכיר את כיבוש ממלכת ישראל על יד תגלת פלאסר השלישי. השטח חולק לארבעה חלקים. חלק אחד נשאר בידיו של מלך ישראל הושע בן אלה, שהפך לראש עיריית שומרון רבתי. וּשְלוֹשה מחוזות הפכו לפחוות, נציבויות אשוריות: מגידו, דור וקרניים בעבר הירדן.

גם הקטע הבא מקוטע ברובו. נזכרו המלך כֻּּכֻּנִי, וכן אלכשנדו. לא ברורה מהות היחסים בינהם, והאם הם אב ובנו. מאוד הגיוני שכן, אבל אין לדעת. הפסקה הבאה כבר מתייחסת לאלכשנדו באופן ישיר. אמנם יש בְּפִיסְקה זו קיטועים רבים, אך הרעיון הכללי ברור ומובן (ציטוט): כאשר אבי הפך לאל (כלומר מת) התיישבתי אנוכי על כסא אבי. ואתה אכן תמכת בי... וכאשר קרה ש... (קטוע) נלחמו בי ופלשו השלמה: לתוך ארצך, ככל הנראה אתה קראת לי לעזרה ואני באתי. השלמה: מיד. הרסתי את ארץ מַשַה ואת ארץ שבור הרסתי. גולים, בקר וצאן לקחתי והובלתי אותם להר כֻּפּתַה קטע פגום בו נזכרו המילם: 'גולים', 'לקחתי' ו'לך'. ונמשיך את הארצות ההן הרסתי והחזרתי אותן לארץ חתושה.  שבור. לאביך נתנו שוב שבור אלכשנדו (סוף ציטוט).

עכשיו מדובר כבר בִּיחָסִים (ה-י הראשונה אינה נהגית) אישיים. לאחר שמרושילי השני מת, פקע תוקף החוזה בינו לבין אלכשנדו. אלכשנדו הכיר במרותו של מוותלי, והכיר בריבונותו. חוזה זה הוא התרגום המשפטי – מעשי להכרת אלכשנדו במוותלי כריבון. הזכרנו שבחוזה בין שונים, הֶחָזָק אמור להגן על החלש. וזה בדיוק מה שקרה כאן. אויבים פלשו לארץ וילושה, ומוותלי בא לעזרת אלכשנדו. לאזכור העזרה יש מטרה כפולה 1) אני מוותלי מקיים את הבטחותיי. 2) עזרתי בעבר – אני אעזור בעתיד. אז אלכשנדו יקר אל תתחיל איתי בכל מיני קונצים. לא רק שמוותלי עזר לאלכשנדו בכך שהוא גירש את הפולשים מוילושה, אלא אף פלש לארצם של החצופים והרס אותה. כולל גולים וּבָקָר. מבין השורות עולה מרידה כלשהי נגד חתי. מרידה שדוכאה בכח, וּבְסוֹפוֹ של דבר הארצות הללו חזרו למצבן הטבעי, שהוא להיות משועבדים לחתי כמובן. אפשר שהתרקמה לה קואליציה נגד חתי, אך וילושה סירבה ליטול בה חלק. על כן בעלי הברית נקבצו למלחמה על מנת ללמד את הסורר לקח. דבר זה מזכיר את המרידה של ישראל וַאֲרָם באשור ואת הנסיון לרתום את יהודה לקואליציה. אחז מלך יהודה סירב, וּרְצִין מלך ארם וּפֶקַח מלך ישראל צרו על ירושלים (ציטוט): אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם--לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ, עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלוּ, לְהִלָּחֵם (סוף ציטוט. מל"ב ט"ז 5). אחז פנה אל תגלת פלאסר מלך אשור, שצר על דמשק והרג את רצין. פקח נרצח, אז מלך אשור לא הספיק להרוג אותו. לפי דברי מוותלי הוא נחלץ לעזרת הוסל הנאמן. זה מזכיר את יהושע שנחלץ לעזרת הגבעונים (ציטוט): וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל- יְהוֹשֻׁעַ ... דלגתי קצת עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ--כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ, כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר.  ז וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן-הַגִּלְגָּל (סוף ציטוט. יהו' י' 6 - 7).

עד כאן המבוא ההיסטורי. המבוא נועד לתאר את הֶעָבָר, וּלְהַנִּיח בסיס לֶעָתִיד. בִּבְחִינת 'אם זה עובד – אל תיגע'.

בפרק הבא נמשך לדון בסעיפי החוזה השונים.

נגישות