Skip to content

פרק 275 – קריאה

האזנה

אנומה אליש היא אחת היצירות החשובות והמפורסמות ביותר במזרח הקדום. יצירה שאין ערוך לחשיבותה בחיי המסופוטמי הקדום. היצירה קרויה אנומה אליש, על שם המילים הראשונות הפותחות אותה. פירוש המילים הוא 'בעת ממעל'. אנו מכירים את הרעיון של קריאת יצירה בשם על שם המילה הראשונה או אחת המילים הראשונות. למשל 'בראשית', 'ואלה שמות', 'אלה הדברים אשר דיבר משה', 'שיר השירים אשר לשלמה' וכיוצא בזה. השם אנומה אליש הוא השם שהקדמונים נתנו ליצירה הזו. עיקר המיתוס הוא שיר הלל לפועלו של מרדוך, אלהי בבל, והעלאתו לדרגת האל העליון. הוא התחיל כאל זוטר וטיפס מהר מאוד בסולם הדרגות. לפי החיבור, מרדוך זכה למעמדו הרם בשל שרשרת ארועים קוסמולוגיים מיתולוגיים, ששיאם היה בבריאת העולם המוכר לנו כיום ובריאת האדם. וכן בהתהוות הסדר העולמי של אותה עת, במרכזו עמדו בבל והאל הראשי שלה – מרדוך.

כבר בשלב זה נסגור פינה ונציין שמרדוך העניק את שמו לבחור ההוא ממגילת אסתר – מרדכי. זהו שם תיאופורי. כלומר שם המכיל את רכיב האל בתוכו. למשל: שמו-אל. ירמ – יהו. וכן סנ-חריב, הכולל את סין אל הירח. נבוכנדאצר – הכולל את נבו אל החוכמה ועוד ועוד.

          היצירה התגלתה בחפירות העיר נינוה בסוף המאה ה-19. היא תורגמה מספר פעמים, אך אני משתמש בתרגום המופת של המשוררת ש' שפרה ז"ל ופרופ' יעקב קליין יבדל לחיים ארוכים, מתוך ספרם המיתולוגי בזכות עצמו 'בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום'.

          מיתוס האנומה אליש נכתב על גבי שבעה לוחות טין וכלל למעלה 1000 שורות. המיתוס, כמו כל דבר בצהל, הורכב משלושה חלקים. מבוא או פרולוג קצר המתאר כיצד התהוו יסודות הטבע השונים מן הים הקדמון, באמצעות הולדת חמישה דורות של אלים שונים ומגוונים. לאחר מכן עיקר העלילה המתאר את מלחמות האלים אשר כתוצאה מהן נבראו העולם והאדם. וחתימה או פרולוג המפרט על דרך המדרש, וזו נקודה מעניינת מאוד, את חמישים שמותיו של מרדוך. שמות המייצגים את גדולתו ועליונותו כאל הבורא של העולם. שימו לב שענין זה מזכיר לנו שתי תופעות מאוחרות בהרבה. הראשונה היא כמובן מדרשי חז"ל בנוגע לשמות מקראיים. השניה היא המנהג המוסלמי לומר את 99 שמות אללה הנזכרים בקוראן בעזרת המסבחה. מחרוזת התפילה המוסלמית.

          עיקר העלילה כאמור הוא המאבק הקוסמי בין תיאמת, שהיא הים הקדמון, אם כל חי ובין מרדוך אחד מצאצאיה. תיאמת ובן זוגה אפסו בראו את העולם במצב תוהו ובוהו. ולפי החוק הראשון של ניוטון, כל גוף יתמיד במצבו כל עוד אין פועלים עליו כוחות חיצוניים לשינוי המצב. כך תיאמת הייתה די מרוצה מהמצב ורצתה לשמר אותו. עד שנוצר התוהו ובוהו מדוע לשנות? מרדוך ושאר האלים הצעירים לעומת זאת הם נציגי השינוי והמודרנה. יש אירוניה רבה שדווקא מרדוך שיצא למלחמה בתיאמת בשם השינוי הכני ססדר וארגון בעולם התוהו ובוהו. זאת ועוד, את הסדר הוא כונן על גופת תיאמת המובסת. מיתוס האנומה אליש מציע סוג של הגיון בכאוס האופף את עולמנו זה. כל משטר חדש מבסס עצמו על חורבות המשטר הישן וחוזר חלילה.

          מיתוס האנומה אליש נכתב באכדית בניב הספרותי הגבוה. אכדית שייקספירית אם תרצו. במיתוס בולט רכיב החזרה הסיפורית. חזרה שמטרתה היא השהיית העלילה, והגברת הסקרנות והמתח של המאזין או הקורא, לקראת השיא הדרמטי. כך למשל הכנותיה המדוקדקות של תיאמת לקרב המכריע מול מרדוך חוזרות לא פחות מארבע פעמים. בכל פעם התיאור הוא צבעוני, עז ובהחלט מפחיד. רק אחרי מנה עמוסה וגדושה של הפחדות ותיאור כוחה ועצם ידה של תיאמת הגיע הרגע הדרמטי מכל – הקרב בין מרדוך לתיאמת. מעין קרב דוד וגליית קדום. לאחר מכן ישנו תיאור מפורט, המופיע פעם אחת בלבד, של בריאת העולם והאדם. תיאור זה הוא אנטיתזה לדרמה של הכנות תיאמת לקרב.

          זמן חיבור המיתוס אינו יודע. כפי הנראה הוא חובר בסוף האלף השני לפני הספירה. כלומר סביב שנת 1100 לפני הספירה בבבל. בשלב הזה תהליך עליית מרדוך לגדולה, תהליך שהחל כבר בימי חמורבי במאה ה-18 לפני הספירה – הגיע לשיא, ומרדוך הוכר בכל מסופוטמיה כאל הראשי. היצירה העניקה לגיטימציה למצב שכבר התהווה בשטח.

עובדת איחור כתיבתו של המיתוס (ובאומרי איחור אני מתכוון יחסית לעלילות גלגמש) באה לידי ביטוי בעובדה שמחבר האנומה אליש, שאב את החומרים המיתולוגיים והקוסמולוגיים שלו ממקורות שונים. ובאומרי 'שאב' אני מתכוון לשאיבה מלוא החופן. את תולדות האלים הקדומים ואת בריאת העולם והאדם נטל המחבר האלמוני מן המיתולוגיה השומרית העתיקה ששרשיה נעוצים כבר בתחילת האלף השלישי לפני הספירה. כלומר 1700 – 1800 שנה לפני ימיו. את רכיבי האלים הצעירים המתעמתים עם האלים הותיקים ואת בריאת האדם מדמו של אל מובס, הוא נטל ממיתוסים אכדיים מתחילת האלף השני לפני הספירה. כלומר 700 – 800 שנה לפני ימיו. גם מלחמת מרדוך בתיאמת היא רכיב השאול מהתרבות השמית המערבית דווקא, ומהדהד בה בבירור סיפור אוגריתי. אוגרית היא עיר ששכנה לחוף הים התיכון. צפון סוריה של ימנו. הסיפור האוגריתי מתאר את מאבקו של בעל, אל הסערה, באחיו ים שהוא אל הים.

חשוב לזכור! מיתוס האנומה אליש לא נתפס בעיני הבבלים כמשהו מרוחק שקרה בימים קדומים, כמו שאנו, למשל, מתייחסים לסיפורי הבריאה בתורה. הבבלים האמינו כי המאבק בין כוחות התהו ובהו מזה וכוחות הפריון והחיים מזה חוזר על עצמו שנה בשנה. מאבק זה קשור במחזור עונות השנה. בחג האכיתו, ראש השנה הבבלי שנחגג בתחילת חודש ניסן הומחז מיתוס האנומה אליש, והיה שיא האירועים הפולחניים של החג. ביום הרביעי של החג הקריאו את האנומה אליש קבל עם ועדה, מתחילתו ועוד סופו, על מנת להמריץ את מרדוך, מלך האלים, לבל יתרשל בתפקידו, יעמוד על המשמר וילחם בתיאמת המייצגת את כוחות התהו ובהו.

ובשעה טובה ומוצלחת נעבור ללוח הראשון:

 (ציטוט): בעת ממעל לא נקראו שמיים בשם.

מתחת אדמה בשם לא נזכרה.

רק אפסו אב–ראשית מזריעם.

והאם תיאמת יולדת כֻּלָהֵם –

מימיהם נבללו יחד:

סבך קנה לא נראה, גומא לא נודע.

בעת אלים לא נוצרו, גם אחד.

שמם לא נזכר, גורלם לא נחרץ.

אז נבראו האלים בקרבם.

לַחְ'מוּ ולָחָ'מוּ נוצרו, בשם נזכרו (סוף ציטוט 1 - 10).

ברשותכם נקרא את חמש השורות הראשונות באכדית. למי שתוהה, אני אקרא בתעתיק לאותיות לטיניות, כן?

enüma elish lä nabû shamämü

shaplish ammatum shuma lä zakrat

Apsu-ma rështû zärûshun

Mummu Tiämat mu(w)allidat gimrishun

mêshunu ishtënish ihïqüma

בטרם הבריאה השמיים והארץ לא נזכרו בשמם. לא היה מי שיכנה אתם בשם. רק אפסו ותיאמת היו. מימהם נבללו יחדיו. אפסו הוא אל המים המתוקים. זוהי מילה שומרית abzu  מילולית 'הראשיתי'. ובמשמעויות נוספות של 'תהום' או 'אב – ראשית'. מאגר מי התהום תחת האדמה נקרא על שמו. תיאמת היא אלת הים הקדמון. על שמה נקרא הים באכדית tamtum. מי שהמילה המקראית 'תהום' קופצת לראשו – צודק בהחלט. זו אותה מילה בהגיה עברית. גם בבראשית א' (ועוד נדבר רבות על בראשית א') תהום מייצגת את המים הקדמונים. אלה שרוח אלהים מרחפת על פניהם. תיאמת מכונה באכדית mummu, שתורגמה כ'אם'. וזה נכון, אבל יש לה משמעויות נוספות כגון 'רחם', 'בית יוצר' 'בורא'. השם מומו עוד ייזכר להלן. מימי אפסו ותיאמת נבללו יחד, אך קנה וגומא טרם צמחו. אבל אז קרה משהו. אלים נוצרו בקרב המים. ערבוב מי התהום ומי הים יצרו את החיים. בהתחלה נבראו לחמו ולחמו. לא כל כך הבנתי מה ההבדל בינהם. במיתולוגיה המסופוטמית הקדומה לחמו (מילולית 'שעיר'. כמו עשו דודנו) הוא שד נהר כלשהו, המשרת את האל אנכי או בשמו האחר אאה. עוד נדבר על אאה.

לאחריהם נולדו עוד אלים שונים ומגוונים. אַנְשַר וכִּשַר (מילים שומריות, המציינות את היקף הארץ והשמיים. דהיינו האופק), אָנוּ (מילה בשומרית שמשמעה - שמיים. והוא אכן אל השמיים), נֻדִמֻד (מילה בשומרית שמשמעה – היוצר, הבורא. זהו אחד מכיניויי אֵאָה, שירש את אפסו). נֻדִמֻד תואר כ: (ציטוט): חכם לב, נבון, נאדרי בכוח (סוף ציטוט). הוא עלה על אביו אנשר. אאה נחשב גם לאל החוכמה והמאגיה.

האלים הצעירים עושים מה שצעירים עושים – משתוללים

(ציטוט): חברו האלים האחים ויגעישו את תיאמת, גאתה צווחתם

וידליחו את כרס תיאמת.

במשחקיהם הרגיזו תוך תוכי 'משכן האלים'.

לא שיכך אפסו שאונם,

ותיאמת החרישה נכחם

נבאשו מעשיהם בעיניה.

לא טובות אורחותם – אבל עליהם תחוס.

אז אפסו מזריע האלים הגדולים

קרא למֻמּוּ נאמן ביתו ויאמר לו:

'מֻמּוּ נאמן ביתי, מיטיב כבדי

בוא, אֵלֵי תיאמת נלכה נא' (סוף ציטוט 21 - 32).

המצב קשה. האלים הצעירים מגעישים את המים, ובעצם את אבות אבותיהם. הבעיה היא, שהאלים הקדמונים אינם יכולים לישון. כל הזמן מזיזים אותם אנה ואנה. אפסו החליט לעשות מעשה. הוא לקח את מומו נאמן ביתו להתייעצות אצל תיאמת. שימו לב, שהכינוי הראשון של תיאמת כ- Mummu הפך כאן לשמו של עוזרו האישי של אפסו.

אפסו התלונן אבל יש לו פתרון. להרוג אותם! כך יהיה שקט סוף כל סוף. אפסו הציע לתיאמת (ציטוט): לו אשחית אורחותם וָאַבַלֵּעַ. דממה תושלך. ואנו – לו נישן (סוף ציטוט. 39 - 40).

כל מי שניסה לנוח במקום ציבורי כרכבת או מטוס, ובכיו הרם והבלתי פסוק של תינוק מעצבן טרד את מנוחתו - יודע בדיוק על מה הם מדברים, ומזדהה עם העצה....

תיאמת לא אהבה את הרעיון של הרג צאצאיה. אבל מומו יעץ לאפסו להרוג אותם בכל זאת. אפסו לא נותר אדיש (ציטוט): שמח אפסו ויאורו פניו.

על שום הרעות אשר זמם על האלים בניו.

מומו חיבק את צווארו,

ישב על ברכיו וַינשק לו (סוף ציטוט. 51 - 54).

אבל האלים הצעירים מבינים דבר או שניים באורחות האלים הותיקים. וגם יש להם מודיעין לא רע מסתבר (ציטוט): כל אשר זממו במפרחתם (נבחרתם. מפחרת היא מילה אוגרתית שמשעה אספה, שאומצה אל העברית בת ימנו)  הוגד לאלים בכוריהם.

שמעו האלים ויחרדו,

דממה אחזתם, מחרישים ישבו.

רחב הלב, רב העלילה, הכל יכול

אֶאַה (הוא נודימוד שנזכר קודם לכן), הנבון אין חקר התבונן אל תחבולתם.

הגה כנגדו מחשבה כלילת חכמה ויכוננה.

הפליא – הגדיל ללחוש נגדו לקח קודשו,

על המים (כלומר על אפסו) הגידו (את הלחש) וירגיעם.

תרדמה ניסכה עליו, ויישן עמוקות.

כה יִישֵן (גרם לישון, לא הפך לישן, כן?) את אפסו, נסך עליו תרדמה,

אף מומו היועץ נדם לא ינוע... דלגתי קצת

כבל את אפסו ויהרגהו.

ומומו? אותו אסר, עליו סגר.

כונן על אפסו מושבו,

ומומו? אותו לכד ויחזק בחחו (סיכה באף או בלחי הבהמה על מנת לשלוט בה) (סוף ציטוט. 55 - 72).

אפסו רצה להרוג את האלים הצעירים? אז האלים הצעירים הרגו אותו קודם. לאחר שאאה הרג את אפסו הוא חדל מהיות אל, ושמו הוא כינוי למי התהום, שהם מקום משובו של אאה.

אאה ורעייתו בעלת השם המצודד דַּמְכִּנַה עלו לגדולה, ופנו לעשות מה שכל זוג נשוי אמור לעשות – להעמיד צאצאים. אני מזכיר שבמקרא ובמזרח הקדום נישואים הם המסגרת הלגיטימית היחידה להעמדת צאצאים.

והנה עולה על הבמה הגיבור הראשי (ציטוט): נזרע בל (כינוי נוסף למרדוך) החכם באלים

בקרב האפסו (מי התהום כאמור) נברא מרדוך,

בקרב האפסו הטהור! נברא מרדוך.

אאה אביו בראו. ודמכנה אמו חבלתו (כלומר הרתה אותו)... דלגתי קצת. שימו לב לרשימת התארים: חסון – תוארו. חזיזים – מבט עיניו. מרחם – גיבור. אדיר – מעולם.

ראהו אנו בורא אביו (כלומר הסבא) צהל, נהר, נמלא לבו חדוה.

כילה מלאכתו, העניק לו מאלוהותו פי שנים... עוד דילוג. שימו לב לתיאור החיצוני שלו. אם תתקלו במישהו דומה, שתבינו מיד מי זה...

ארבע עיניים לו, ארבע אוזניים לו,

שפתיו כי יניע – אש תתלקח.

ארבע ארובות אזניו גדלו,

והעיניים כמותן משוטטות סביבותיו

נעלה באלים, נישָאָה קומתו... דלגתי קצת

לבוש 'הוד אימה' כעשרה אלים... 'קרני יראה' – כל החמישים –יסוככו עליו (סוף ציטוט. 80 - 104). השם מרדוך הוא מעניין. השם נכתב לא פעם בשומרוגרמה. מה זו שומרוגרמה? מילה שומרית המבוטאת באכדית. כתוב כך אבל מבטאים אחרת. מעין קרי וכתיב. גם היום יש לנו בשפה את אותו רעיון בדיוק. כתוב משהו אחד, אבל מבטאים משהו אחר. למשל. כרטיס טיסה לארה"ב עולה נניח, 1000 אס ושני קוים חוצים. אבל אנחנו אומרים 1000 דולר. או המדד עלה בשש עשירות קו אלכסוני אשר מעליו יש עיגול ומתחתיו יש עיגול. אבל אנו קוראים שש עשירות האחוז. וכיוצא בזה... אז הסימן השומרי (המבוטא 'מרדוך' כאמור) הוא amar- utuk, כלומר 'עגל השמש'. כלומר בן השמש. אנחנו מכירים את עגל הזהב במדבר, את הכרוב, שהוא שור מכונף בבית המקדש, ואת גלגמש שאמו הייתה פרה אצילה, ונבין שקשר גנטי לפרות היה סמל סטטוס בימים ההם.

הוד אימה וקרני יראה הן קרניים מיתולוגיות לוהטות ובוהקות שעיטרו את גוף האלים, ושימשו ככלי נשקם. לא נעים. בנוסף אנו, הסבא כאמור, ברא ארבע רוחות, ונתן אותן למרדוך על מנת שישתעשע בהן. אתם יודעים, הסבא נותן צעצועים לנכד... אבל הצעצוע הזה התברר כצעצוע מסוכן. מרדוך שיחק בהן אבל (ציטוט): ברא נחשול, הדליח את תיאמת.

דלוח נדלחה תיאמת, יום ולילה תנוד

האלים לא שקטו, נישאים ברוח. זממו בלבם רעה. (סוף ציטוט. 109 - 111).

אם האלים הותיקים חשבו שבהריגת אפסו השקט ישרור – הם טעו. המצב רק החמיר. עכשיו אלו לא האלים הצעירים שמשתובבים במים, אלא רוח סער שעושה גלים. האלים פנו אל תיאמת בטרוניה (ציטוט): ויאמרו (האלים הותיקים הכוונה) אל תיאמת אמם:

'כאשר הרגו את אפסו אהובך,

לא הלכת לימינו וישבת דומם (סוף ציטוט. 111 - 114).

האלים האשימו את אמם תיאמת, בכך שהיא הפקירה למות את אפסו אהובה (וגם אביהם שלהם). ועכשיו אנו עם הרוחות שלו שוב מדליח את המים ומפריע להם לישון. איזו חוסר התחשבות. הצעתם לתיאמת פשוטה (ציטוט): התייצבי נגד צריך, והשיבי להם כגמולם. לכדי את אויביך והפכי אותם לרוח (סוף ציטוט. 123 - 124). אותה הצעה כמו בסבב הקודם, אלא שעכשיו תיאמת מוכנה לשקול את ההצעה בכובד ראש. היא כבר איבדה את בעלה, אבל שקט היא לא קיבלה. תיאמת שקלה את ההצעה והסכימה. אבל ברור לתיאמת, שהיא לא יכולה לנצח לבד את האלים הצעירים. היא צריכה עזרה, והרבה. שימו לב מה היא יצרה במסגרת ההכנות לעימות עם האלים הצעירים. קודם כל היא בראה 'שד סער', שזה כינוי כללי לכל סוגי המפלצות המיתולוגיות שיעזרו להילחם במרדוך הנבל. שד סער הוא מילה מעניינית. מילולית הוא קרוי umu, שמשמעו 'יום'. אבל מילה זו מציינת גם 'מזג אויר' וגם, ובהקשר הזה 'סערה'. האלים הותיקים זועמים וכועסים. והנה פירוט המפלצות שבראה תיאמת. לא לבעלי לב חלש.  (ציטוט): הוסיפה נשק לא ייחת: ילדה תנינים חדי שיניים, מלתעות ללא רחם.

מלאה גוום (של התנינים) בחמה תחת דם (במקום דם יש להם עצבים בעורקים).

דרקונים קוצפים הלבישה קרני יראה,

עיטרה קרני – אימה, המשילה כאלים... דלגתי קצת

הציבה לקרב פתן, נחש בריח ושעיר נהר,

שחל אדירים, כלב פרא ואיש עקרב.

שדי סער אכזריים, איש דג ובהמות (סוף ציטוט. 134 - 143).

פחד אלהים. אז מה היה לנו: תנינים. במקור האכדי נכתב 'נחשים ענקיים'. כלומר נחשים בעלי שבעה ראשים. התרגום תנין מהדהד פה את הזיקה בין נחש לתנין המוכרת מהמקרא.  עוד נדבר עליהם בהקשר המקראי. דרקונים, מונח שתרגם את המונח האכדי 'פתן גדול'. נחש פתן, שהוא נחש מיתולוגי בעל קרניים, ולא פעם גם בעל רגליים קדמיות. בהחלט מזכיר את הנחש בגן עדן. נחש בריח המתרגם את המונח האכדי 'נחש זועם וקוצף'. מדובר ביצור בעל ראש נחש, גוף בהמה והולך על ארבע. הוא עוזרו של אל השאול נִינַזוּ. הבחירה במונח 'נחש בריח' מבוססת על המקרא. עוד ניתקל בו בתנ"ך. שעיר נהר. כלומר שד נהר כלשהו. מזכיר את האיש שנאבק ביעקב בעת חציית היבוק. שחל, כלומר אריה אדירים. עוד יצור מיתולוגי בעל ראש אריה טופרי נשר ההולך על שתיים. המונח שחל אדירים מתרגם את המונח האכדי 'סער גדול'. כלב פרא מתרגם את המונח 'כלב או אריה משוגע'. יצור הולך על שתיים בעל ראש אדם ורגלי אריה. איש עקרב. קרוב רחוק של ספיידרמן. אדם בעל זנב וצבתות עקרב (נזכר גם בעלילות גלגמש). בנוסף שדי סער כאמור. איש דג, שחציו העליון אדם וחציו התחתון דג, הקשור לנחלים. יותר מזכיר כריש מדג, ובהמות שאינן היפופוטם, כמו במקרא, אלא מתרגם את המונח האכדי 'שור בר', שהוא יצור דמוי שור הולך על שתיים. מספר המפלצות הוא אחד עשרה. מיד יגיע הבחור שיסגור את הפינה לשנים עשר.

יש חיילים, וצריך גנרל. מישהו שיפקד על הכוחות בקרב. מי זה יהיה? (ציטוט): מקרב האלים בכוריה, אשר כוננו לה מפחרת (אותה מילה אוגריתית, שנקלטה בעברית כאמור),

מבינותם רוממה את קִנגו, אותו גידלה

הלוך בראש לפני הצבא הנהג המפחרת.

נשוא נשק המריבה. חרחר תיגר,

משרת שר הצבא על גיבורי הקרב

הפקידה בידיו, הושיבתהו על הכס (לאמר):

מלכות האלים כולם בידך נתתי.

לו תתגדל דודי יחידי אתה,

יתגדל נא שמך על האָנֻנַכִּי (עדת אלי השמים והארץ) כולם!".

נתנה לו את לוחות הגורל (סוף ציטוט. 147 - 156).

בראש צבאה העמידה תיאמת את קנגו, שלאחר מות אפסו זכה לתואר 'דודי יחידי'. כלומר הוא אהובה ובן זוגה הנוכחי. קנגו הוא אל זוטר, לא ממש ידוע מחוץ למיתוס הזה. טיבו לא ידוע לאשורו. יש שהציעו ששמו נגזר מן השומרית kin-ga כלומר 'מלאכה', שהיא יעוד האדם עלי אדמות. הנה קבלתם קלקלן (ספוליר) להמשך.

קנגו הוא הגורם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. תיאמת נתנה לו גם את לוחות הגורל. מדובר בלוחות מיתולוגיים, שעל פיהם נחרצו הגורלות ונקעו סדרי העולם. בדרך הטבע הם נמצאים בידי האל העליון בפנתיאון, קבוצת האלים. תיאמת היא האלה העליונה, והיא העניקה את לוחות הגורל לקנגו לצורך המלחמה.

ועתה הכדור עובר לצד של האלים הצעירים. מול כזו עוצמה וכזה כח, מה הם יעשו?

נגישות