כתובת עקרון היא כתובת פלשתית מרתקת, אשר כשמה כן היא: כתובת שהתגלתה בעקרון. העיר הפלשתית עקרון זוהתה בתל מקנה ליד קיבוץ רבדים של ימנו, אך הכתובת העניקה אישור סופי לזיהוי. יש מספר דרכים לזהות אתר מקראי. למשל שימור השם העברי בשם הערבי. אולם כתובת הנושאת את שם הישוב בתחומי הישוב – היא הדרך הוודאית מכל. כמו 'תחום גזר', 'האל אשר בדן', 'ראש קהילת הצידונים במרשה' או, כמו במקרה שלנו,' שר עקרון'. הכתובת התגלתה בשנת 1996. מדובר בכתובת הקדשה למקדש, ככל הנראה. הכתובת, בת חמש השורות, חקוקה על אבן גיר בגודל 40 על 60 ס"מ (ליתר דיוק 61 על 38), משקלה בסביבות 100 קילוגרמים, והיא כתובה בכתב פלשתי, שהוא אחד הענפים של הכתב הפניקי. מה שמכונה 'כתב עברי קדום'. הכתובת מתוארכת לתחילת המאה השביעית לפני הספירה. כלומר סביב שנת 690 לפני הספירה, בסטיה של כמה שנים לכאן או לכאן. הכתובת נמצאת היום במוזיאון ישראל, באותו חלל בו נמצאת הכתובת מתל דן, מה שמצביע על ערכה וחשיבותה בעיני האוצרים. הכתובת היא מעניינת, ושופכת אור על ההיסטוריה של העיר עקרון, ומשפיעה על הבנתנו את הפלשתים במקרא. נקרא את הכתובת, ונדון בה. בין מילה למילה מפרידה נקודה, ולא רווח כמקובל בימנו. כאשר כותבים על לוח אבן מוגבל, כל מילימטר חשוב. אז נקודה מפרידה היא חסכון במקום. תופעה דומה יש בכתובת מישע. שם יש נקודה מפרידה וקו אנכי בסופי משפטים. בנוסף, בשל שיקולי חסכון במקום – בשני מקרים מילה נשברת בסוף שורה, וממשיכה בשורה הבאה. הכתובת כתובה בכתיב חסר. בכמה מקרים מופיעה האות ה"א כאם קריאה בסוף מילה. הכתובת כתובה בפלשתית, אך לא תתקשו להבינה בשפת המקור. (ציטוט): (1)בת.בנ. אכיש.בנ. פדי.בנ. (2)יסד.בנ. אדא.בנ. יער.שר.עק (3)רנ. לפתגיה. אדתה (גבירתו. נרחיב בהמשך). תברכה.ות(4)שמ[ר]ה. ותארכ. ימה.ותברכ.(5)ארצה. (סוף ציטוט).
המילה הראשונה (בית) מבהירה כי זו כתובת הקדשה למבנה כלשהו. האפשרויות הן 'ארמון' או 'מקדש'. 'בית' הוא כינוי נפוץ הן לארמון והן למקדש במקרא. אזכור האלה פתגיה (עליה נרחיב בהמשך) רומז כי מדובר במקדש ולא בארמון.
והנה לנו חמישה דורות של שליטי עקרון: אכיש, פדי, יסד, אדא, יער. שני השמות המזדקרים מיד לעין הם אכיש ופדי.
אכיש הוא שם מקראי של אדם פלשתי. מוכר לנו אכיש מלך גת בסיפורי דוד. בכתובות מלכי אשור נזכר אכיש מלך עקרון כ- Aki-yassu. כלומר היו"ד בשמו של אכיש, היא שרשית ואינה אם קריאה. כלומר השם המקורי הוא אכיָאש, או משהו דומה. אך מסורת הגיית השם התעמעמה והנקדן הראשון כבר התייחס ליו"ד כאל אם קריאה, וכך קבלנו את ההגיה המוכרת כיום 'אכיש'. גם השם פדי מוכר לנו היטב. אם כי לא מהמקרא. בכתובות סנחריב מלך אשור, הוא תיאר את מסעו לארץ יהודה (פרשה הנזכרת בהרחבה בספר מלכים פרקים י"ח – י"ט).
(ציטוט): פקידיה, שריה, ואנשיה של עקרון, שנתנו כבלי ברזל על פַּדִי מלכם, בעל ברית נאמן לאשור, ומסרוהו באיבה לחזקיהו היהודי... דלגתי קצת אל עקרון קרבתי, והרגתי את הפקידים ואת השרים שמרדו, ומסביב לעיר על מגדלי השמירה תליתי את פגריהם. את בני העיר שפשעו והקלו (באשור) נתתי לבז. שאריתם שלא מרדו ושלא נמצא בהם חטא, פקדתי לשחררם. את פדי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים, והושבתי אותו על כסא מלכות עליהם. מנחת אדנותי הטלתי עליו (סוף ציטוט).אזכור פדי המוכר מכתובת סנחריב משנת 700, איפשרה לחוקרים לתארך את הכתובת לימי בנו אכיש. לאחר פדי נזכרו כאמור יסד, אדא ויער. אנשים לא מוכרים, אלא בכתובת זו. מעניין לציין, שתוארם הוא 'שר עקרון' ולא מלך עקרון. אפשר, שלאחר המרד של עקרון באשור (למרות התנגדות פדי, שהוסגר כאמור לחזקיהו מלך יהודה) – מעמדה שונמך, והשליט נקרא 'שר' ולא מלך. אפשר גם שהמילה 'שר' בניב הפלשתי משמעה 'מלך'. לא מן הנמנע כי זוהי השפעה של האכדית, בה דיברו מלכי אשור. באכדית אותה מילה 'Sharum' משמעה 'מלך'.
הצירוף המרתק הוא: לפתגיה. אדתה. נתחיל במילה השניה דווקא אדתו. התרגום המקובל הוא 'גבירתו'. אם נתרגם מילולית פתגיה אדוניתו. האדון ממין נקבה שלו. בעוד שבעברית למילה 'אדון' אין מקבילה נשית, הרי בפלשתית יש ויש. שימו לב, שהצורה היא אדתו ולא אדוניתו, כשם שהיינו מצפים מהנקבה של 'אדון'. זוהי תופעה מוכרת לנו. לפעמים הנו"ן נופלת, ובמקומה בא דגש חזק. כמו: לנגב -> מנגבת -> מגבת. וכיוצא בזה.
המילה הראשונה בביטוי 'פתגיה' היא מעניינת מאוד. הפולחן הפלשתי אינו מוכר לנו כמעט. במסגרת הטמעותם במרחב התרבותי של ארץ כנען (כמו למשל אימוץ השפה המקומית, אותה קראנו ללא קושי), הרי הם אימצו גם את האלים המקומיים. מוכרים לנו 'דגון' הנזכר בסיפורי שמשון ונפילת ארון הברית בשבי, וכן 'בעל זבוב', שאינו אלא בעל זבול, המוכר מסיפורי אליהו הנביא. והנה נוספה לנו אלה חדשה לפנתיאון הפלשתי. אלה שלא הייתה מוכרת עד אז (וגם מאז היא לא ממש מוכרת). כפי הנראה מדובר באלה פלשתית מקורית, שהובאה עם הפלשתים מארץ מכורתם (היכן שלא תהיה. סביר כי מדובר בערב רב מהמרחב שבין תורכיה לסרדיניה).
כיון שזו כתובת הקדשה למקדש, ונזכרת האלה פתגיה לא קשה לשער כי המקדש הוא מקדש לאותה אלה. בין אם מדובר במקדש חדש, או מקדש ששוקם לאחר מסע סנחריב – אכיש חש צורך לכתוב את מעשיו בפני האלה. וכמו שאתם יודעים אין ארוחות חינם. אם אכיש בנה מקדש לאלה, אז גם האלה צריכה לתת משהו בתמורה. מה? תברכהו ותשמרהו. ותאריך ימיו ותברך את ארצה. מה שפתגיה צריכה לעשות בתמורה הוא לברך את אכיש ולשמור עליו. מאוד חשוב, בזוכרנו מה קרה לאביו, שהוסגר לחזקיהו מלך יהודה, וניצל בעור שיניו מהכלא בירושלים. באותה הזדמנות היא אמורה להעניק לאכיש אריכות ימים. זה מזכיר את תפיסת הגמול המקראית. כיצד אלהים גומל לצדיקים? בעושר ואריכות ימים. ככתוב בעשרת הדברות שבספר דברים: כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה' 15). ולבסוף, אם לא קשה לאלה הנכבדה, אז שתברך את ארצו של אכיש. אבל רק אם זה לא מפריע, כן?
