מסע הרבבה התפרסם בשל ספר שכתב אחד ממשתתפי המסע, הספר נקרא 'מסע הרבבה' או אנבסיס בשל תוכן הספר. 'אנבסיס' ביונית משמעו 'עליה'. העליה המדוברת היא עליית כורש הצעיר נגד אחיו ארתחשסתא השני.
יש ספר נוסף הקרוי אנבסיס, אך זהו ספר של אריאן שחי במאה השניה לספירה (כלומר 600 שנה אחרי כסנופון). ספר זה מתאר את עליית אלכסנדר על האימפריה הפרסית. על הקשר בין העליה הראשונה לשניה נרחיב בהמשך.
ולפני תיאור המסע, כמה מילים על מחבר הספר כסנופון. כסנופון נולד באתונה סביב שנת 430 לפני הספירה באתונה. הוא היה ממקורביו של הפילוסוף הידוע סוקרטס. בשנת 401 לפני הספירה הוא השתתף במסע הרבבה, עליו נרחיב בהמשך. לאחר המסע הוא שירת בצבא הספרטני במלחמה נגד אתונה. על כך הוא נידון בבית הדין באתונה (שלא בפניו) לגלות, בה היה ממילא. הוא קבל משלטונות ספרטה אחוזה צנועה בקרבת אולימפיה (צפונית לספרטה), והפך לגנרל בדימוס, שעשה לביתו, ועסק בכתיבה (למרבה השמחה יש לציין). בשל שינוי ביחסי הכוחות הפנים הלנים, הוא נאלץ לנטוש את אחוזתו כעבור מספר שנים, ועבר לקורינתוס (מערבית לאתונה).
לקראת סוף ימיו חלה התקרבות בין ספרטה לאתונה, וצו ההגליה בוטל. את שנותיו האחרונות בלה כסנופון בעיר הולדתו ושם הוא מת, סביב שנת 350 לפני הספירה. בלשון כתבי הספורט ניתן לומר כי סביב גיל 40 כסנופון 'תלה את הנעליים', והחל לכתוב. הוא היה סופר פורה למדי, שעסק במגוון תחומים: היסטוריה, פילוסופיה, פוליטיקה וצבא. בין כתביו ניתן למנות את 'היסטוריה יונית', חיבור בן שבעה כרכים. שני הכרכים הראשונים הם מעין המשך לספרו של תוקידידס על מלחמת הפלופונס (מלחמה בהפוגות בין הליגה הפלופונסית בראשות ספרטה לבין הליגה האיטית – דלית בראשות אתונה בין 431 ל404 לפני הספירה). שאר חמשת הכרכים עוסקים בהיסטוריה של יון עד שנת 362 לפני הספירה.
ספר נוסף הוא 'חינוכו של כורש' או בשמו היוני 'סירופדיה' (סירוס הוא הגרסה היונית של השם כורש). הספר הוא ספק ביוגרפיה, ספק רומן היסטורי המתאר, מנקודת מבט מאוד אוהדת, את כורש מלך פרס. בתחום הפילוסופי הוא כתב את 'זכרונות סוקראטס' (חיבור בן ארבעה כרכים), 'התנצלותו של סוקראטס' וחיבור בשם 'המשתה'. כתביו הצבאיים כוללים את: 'על אומנות הטיפול בסוסים', 'על המפקד בחיל הפרשים', 'על הצייד', ו'על מנהל האחוזה'. בתחום הפוליטי הוא הפיק את: 'על הכנסות המדינה' (נסיון להבריא את כלכלת אתונה. יש דברים שכבר אז היו מקולקלים), עוד חיבור בשם 'הירון' (דו שיח בין שליט לפילוסוף) ולבסוף 'אָגְסִילָאוֹס' – ביוגרפיה של אגסילאוס מלך ספרטה, שלגמרי במקרה היה ידידו האישי של כסנופון.
אולם אין ספק, כי גולת הכותרת של כתבי כסנופון הוא ה'אנבסיס' או מסע הרבבה.
את תיאור המסע נשבץ בציטוטים רלוונטים מתוך הספר. מטבע הדברים לא נתחקה אחרי המסע צעד אחר צעד, אלא נדון במהלכים העיקריים.
בשנת 404 לפני הספירה מת דריוש השני. ירש אותו בנו ארתחשסתא השני. ואני מזכיר את פרק 2 בפודקאסט (מלך פרסי זה מקצוע מסוכן), בו דנו בנסיונות ההתנקשות הן בדריוש (שרצח את אחיו למחצה סוגדיאנוס, בדרכו לכס) והן בארתחשסתא השני. קישור.
ארתחשסתא עצמו עלה לשלטון, למרות שאמו פארִיָסאטִיס (Parisatis) העדיפה את אחיו הצעיר – שנקרא כורש, כמו רבקה אמנו עליה השלום שהעדיפה את האח הצעיר. (ציטוט): שני בנים נולדו לדריוש ופאריסאטיס. שם הבכור ארתחשסתא ושם הצעיר כורש. כשחלה דריוש בקש ששני בניו יהיו על ידו, שכן חשש שקץ חייו הגיע. והנה אירע שהבכור היה עמו, ואת כורש שלח לקרוא מהמדינה ששמו עליה אחשדרפן (כלומר נציב. פירוש המילה בפרסית: מגן המלכות. ונמשיך) וכורש עלה אל אביו. דלגתי קצת כשמת דריוש וארתחשסתא הועמד במלכות, הלעיז טיסאפירנס (Tissapirenes נציב איוניה ולידיה, שרגליו נדחקו על ידי כורש הצעיר, ונמשיך. הלעיז כאמור) על כורש לפני אחיו (ארתחשסתא הכוונה) ואמר לו שכורש מתנכל לו. והלה נתפתה לו וכלא את כורש על מנת להמיתו. אבל אמו התערבה בדבר , והוא החזיר אותו לפחוותו (נציבותו כלומר). כשחזר כורש למקומו לאחר שבא לידי סכנה וחרפה, שת (שלומר שֹם) עצות בנפשו שלא יהא נתון עוד לעולם בידי אחיו, ואך ימלוך תחתיו אם יוכל. פאריסאטיס אמו תמכה בו כי אהבתו יותר משאהבה את בנה המלך ארתחשסתא (סוף ציטוט. אנבסיס 1 א) בניגוד למקובל ברוב שושלות המלוכה לפיו הבן הבכור יורש את אביו, הרי בפרס ירש את האב מי שהמלך בחר בו, ולאו דווקא הבן הבכור. לא פעם המלך העדיף כיורש את הבן המוצלח לניהול הממלכה, ולא את הבן הגדול. זאת ועוד – לא מעט ממלכי פרס מלכו בזה אחר זה שנים ארוכות יחסית (במידה והם לא נרצחו כמובן), דבר המעיד כי הם לא היו הבנים הבכורים. מלך אשר מולך זמן רב, בכורו היורש אוו ימלוך זמן מועט יחסית, כי הוא עולה לכס בגיל מבוגר. הדוגמא הקלאסית מימנו, אנו: צ'ארלס נסיך וויילס, באנגליה. הוא היה בן 4 כשאמו עלתה לשלטון, ונכון לשידור פרק זה הוא בן 67 וכמה חודשים (הוא נולד בנובמבר 1948). כשאמו תואיל בטובה למות סוף סוף, הרי הוא ימלוך זמן קצר באופן יחסי.
כורש מונה להיות האחשדרפן, ביונית סאטרפ, באכדית פחה, ובעברית: נציב בלידיה, היא לוד המקראית, הנמצאת במערב תורכיה של ימנו, לא רחוק מהים האגאי. אחד ממלכי לוד נקרא גיגס, והוא גוג המקראי (גוג ומגוג וכל זה). כורש הנמרץ, שהקדים בכך את 'אנני אוקלי אשת לפידות' (ובאנגלית: Annie get your gun) החליט כי, 'כל מה שאתה יכול לעשות – אני יכול לעשות טוב יותר'. הוא אסף צבא שכירים ויצא במסע צבאי לעבר פרס על מנת לתפוס את הכס (ציטוט): וכך אסף את הגיס הזה: הוא פקד על כל שרי המוצבים שהיו לו בערים, לקבל לשורותיהם אנשים פלופונסים מרובים ומוכשרים ככל האפשר, מתוך התואנה שטיסאפרינס (אותו נבל שגרם לכליאתו כאמור) מתנכל לעריהם (סוף ציטוט. אנבסיס 1 א).
עיקר מנינו ובנינו של צבא כורש הורכב משכירי חרב יוונים. למעשה, בימי קדם, אילו נתקלתם בשכיר חרב, רוב הסיכויים הוא שמדובר בבחור יוני. הסיבה לכך היא פרוזאית לחלוטין. יון היא ארץ הררית ועניה. אין בה אוצרות טבע, או מישורים רחבי ידיים היפים לחקלאות דגנים בהיקף נרחב. כושר הנשיאה הכלכלי של הארץ אינו תומך באוכלוסייה גדולה. והיונים הם חשקנים בני חשקנים, ונולדים ילדים בלי עין הרע, אבל מספיק אוכל – אין. הפתרון הראשון הוא מלחמה. ורק אציין שבתוך המלה 'מלחמה' מצויה המילה 'לחם', רמז למאבקי המזון שעמדו בבסיס המלחמות הראשונות. אבל מלחמה היא פתרון לפרק זמן קצר. אתמול ניצחתי, אבל מחר אני אפסיד. הפתרון השני היה הגירה. היונים הקימו מושבות באגן הים התיכון ובים השחור. כך הארץ "השתחררה" במרכאות מעודפי האנשים. גם כיום אגב, מסורת ההגירה היונית ממשיכה. באוסטרליה ובארצות הברית יש מהגרים מיון (וצאצאיהם) בכמות העולה על כמות היונים שנשארו במולדת. בנוסף להגירה, שהיא ענין מורכב ודורש ארגון והכנה, היה הפתרון הפשוט לגברים הצעירים – להפוך לשכירי חרב.
כך אנו מוצאים שכירי חרב ממוצא יווני בכל רחבי אגן הים התיכון, והמזרח התיכון. החל במצרים וכלה בפרס. חיל המשמר של דוד, הכרתי והפלתי, הם אנשים ממוצא פלישתי, כלומר יוני. גם בממלכת יהודה בערוב ימיה שירתו שכירי חרב יוונים, הנזכרים במכתבי ערד. שם הם מכונים 'כיתיים' על שום מוצאם מכיתיון שבקפריסין. בחרסי ערד האיץ קצין כלשהו במפקד המצודה, ככל הנראה, לספק לכיתיים לחם ויין. נראה כי האפסנאי המקומי לא שש להנפיק מוצרים מהמחסן, והיה צריך לדרבן אותו. והנה מסתבר שיחסי חייל – אפסנאי לא השתנו כהוא זה, בצבאות ישראל לאורך הדורות...
ואזכיר גם את השרדנו והת'כר, שבטים ממוצא אגאי שבנהים נזכרים כשכירי חרב במקורות מהמזרח הקדום.
כורש אסף 13,000 שכירי חרב ויצא למסע. בדף הפרק צירפתי את מפת המסע. מטרת המסע הוסתרה היטב היטב מעיני השכירים, שלא התלהבו, בלשון המעטה, להילחם במלך פרס. הטענה הרשמית הייתה כי, הם יוצאים לדכא מרידה כלשהי (ציטוט): כשנראה לו לכורש שהגיעה העת לצאת למסעו, השתמש באמתלה שהוא מבקש לגרש את הפיסידים (Pissidim) כלה מארצו, ולשם כך הוא מקבץ את החיל הלעוזי והיוני כאחד (סוף ציטוט. אנבסיס 1 ב). הערה לשונית בענין התרגום: בעיני היונים העולם נחלק לשניים: דוברי יונית בני תרבות, ואלה שאינם דוברי יונית, ועל כן ברברים. הכינוי 'ברברים' הוא אונומטופיאה של צליל השפה הזרה, כפי שנשמע באוזני היונים. 'בר בר בר'. א"א הלוי, מתרגם הטקסט, תרגם את המונח 'ברברים' ל'לעוזות', בהדגישו את הרכיב הלשוני בשם. אמנם המונח 'ברברים' הוא מונח עברי זה מכבר, אבל המילה כל כך יפה, כך שאמשיך להשתמש בה בציטוטים.
המסע יצא לדרכו מסארדיס. היום העיר סארד (sard) במערב תורכיה. שמה הלידי הוא ספרד (Sfard), והיא אף נזכרת במקרא (בניקוד משובש) בשם ספרד (בספר עובדיה). כך שכל מי שצופה בליגה הספרדית רק שידע שהוא צופה בליגה בעלת שיבושי ניקוד. רק שתדעו...
הצבא הגיע לאפסוס, העיר אפס של ימנו בתורכיה, המוכרת לחובבי הכדורסל מקבוצתה: אפס פילזן. שם, לאחר משא ומתן עם אשתו של שליט קיליקיה, קבל כורש רשות לעבור בארץ הררית וקשה למעבר. זאת ועוד, בשל מצוקה כספית, אשת המלך גם עזרה לו לשלם את שכר החיילים הממורמרים, וקצת רכילות (ציטוט): סיפרו שהיא (אשת המלך כאמור) נתנה לכורש ממון רב. מכל מקום כורש שילם לצבאו שכר של ארבעה חודשים. דלגתי קצת והשמועה היתה שכורש גם התייחד עם קיליקית זו (סוף ציטוט. אנבסיס 1 ב). לא ברור האם כורש השתמש בקסמיו, או שמא 'תרם את גופו למדע', אבל זה לא הזיק מן הסתם.
כך או אחרת, הצבא התקדם והגיע לתרסוס (העיר טרסוס Tarsus בתורכיה של ימנו. על חוף הים התיכון, לא רחוק ממה שהיה פעם סוריה. תרסוס היא תרשיש המקראית. עיר הולדתו של שאול התרסי, הוא סנט פול). בתרסוס שכירי החרב חששו, שמא מטרת מסעם אינה המטרה המוצהרת ,סוירבו להמשיך. כורש הבטיח להם כי כל מטרת מסעו היא אברוקומאס (Abrokomas) נציב סוריה, ואויבו האישי, וגם העלה לשכיריו את השכר – הם ניאותו להמשיך (ציטוט): והם (החיילים) שאלו את כורש אותן שאלות שהצבא החליט עליהן. והוא ענם ששמועה הגיע אליו שאברקומס, איש צר ואויב חונה על נהר פרת, במרחק שנים עשר מסעות (כלומר 12 ימי הליכה לצבא), ועליו, כך אמר, הוא מבקש לילך. דלגתי קצת אך הם (החיילים) ביקשו תוספת שכר, וכורש הבטיח שיוסיף לכולם מחצית השכר (סוף ציטוט. אנבסיס 1 ג).
באיסוס, לא רחוק מתרסוס בכיוון מזרח, הגיע הצי של כורש, והביא עמו עוד כמה מאות חיילים. הם חצו את 'שערי סוריה' – כלומר המעבר ההררי המפריד בין סוריה לתורכיה, ובמסע מזורז בן 12 ימים הם הגיעו לתאפסקוס (היא תפסח המקראית) שעל נהר הפרת.
שם גילה כורש לחייליו את מטרת המסע האמיתית, דהיינו הדחת המלך ארתחשסתא השני. הוא הבטיח להם מענק שמן במיוחד לאחר הנצחון. כך מצאו עצמם היונים, ולא בפעם האחרונה במסע, את עצמם במקום לא מוכר, ללא הרבה ברירות (ציטוט): ועל הנהר ישבה עיר גדולה ומשגשגת ושמה תאפסקוס. כאן שהה חמישה ימים. וכורש קרא למצביאים היונים ואמר להם שמסעם יהיה לבבל, על המלך הגדול, והוא ביקש מהם להגיד זאת לחיילים, ולשדלם ללכת אחריו דלגתי קצת והוא (כורש) הבטיח לתת חמישה מנים ( מנה אחד חלקי השישים כיכר. כלומר 2.5 ק"ג) של כסף כשיגיעו לבבל, ושכר מלא עד שיחזיר את היונים לאיוניה. הבטחות אלה פייסו את רובו של הגיס היוני (סוף ציטוט. אנבסיס 1 ד).
בתפסח הם צלחו את הנהר, והגיעו לחאבורוס, הוא נהר החבור המקראי, שהוא יובל של הפרת. משפך החבור הם המשיכו במסע מזורז בן 13 ימים אל פילאי שבבבל.
בהתקרבם לעיר בבל הם נתקלו במספר מכשולים. הראשון היה 'חומת מדי'. החומה תוארה כך (ציטוט) היא הייתה בנויה לבנים שרופות מדובקות בחימר (אספלט. החימר במקרא משמעו אספלט. מה שאנו קוראים בטעות חימר, הוא טין או חומר. לא חימר. ונמשיך) רוחבה 20 רגל (ששה מטרים) וגובהה 100 רגל (שלושים מטר), ואורכה, לפי המסופר עשרים פרסאות (בערך 80 ק"מ. סוף ציטוט. אנבסיס 2 ד). החומה נמתחה בין הפרת והחידקל, כנראה כבר בימי נבוכדנאצר השני (מחריב ירושלים כזכור), ונועדה לעצור את המדיים. מכאן שמה. עתה התבסס ארתחשסתא על המכשול הזה. בנוסף, תעלה בין הנהרות, ולבסוף, כהשלמה לחומה שלא תוחזקה כראוי, חפירה באורך 60 ק"מ, בין הפרת לחומת מדי. חפירה שנחפרה בהוראת ארתחשסתא השני, על מנת לעצור את אחיו השאפתן (ציטוט) מכאן ערך כורש מסע אחד, שלוש פרסאות, כשכל צבאו היוני והלעוזי כאחד ערוך לקרב, כי הוא שיער שביום זה יקרב במלך למלחמה. באמצע המסע הזה היה חריץ עמוק מעשה ידי אדם. חמש אורגיות רוחבו (בחיי, כך כתוב. במהלך התחקיר לפרק גיליתי שאורגיה היא גם מידת אורך. 1.64 מ' . כלומר 8.2 מטרים) ושלוש אורגיות עומקו (4.92 מטרים) החריץ השתרע דרך המישור לאורך שתים עשרה פרסאות עד חומת מדי. דלגתי קצת את החריץ הזה עשה המלך הגדול במקום חומה, לאחר שנודע לו שכורש נוסע ובא עליו (סוף ציטוט. אנבסיס. 1 ז). החפירה המרשימה לא הייתה מוגנת למלוא אורכה, וכורש הצעיר וצבאו לא התקשו לחצות אותה בנחת. בהגיעם לקונכאסה (Kunkaseh), התברר כי צבאות המלך בדרכם אליהם.
במקום זה נערך הקרב המכריע (סוף ספטמבר תחילת אוקטובר 401 לפני הספירה). בצבא כורש היו 13000 שכירים ומספר דומה של אנשי המזרח, וכן 2500 פרשים. צבא המלך מנה 40000 חיילים, 6000 פרשים וכ-2500 מרכבות. כסנופון אמנם נוקט במספרים אחרים (מליון חיילים למלך), אך מדובר במספרים מוגזמים ומופרכים בעליל. כורש אמנם הופתע מעט, אבל התעשת (ציטוט): כשהגיעה השעה בה השוק מתמלא (היונים חילקו את היום לבוקר עד 10. שוק מלא: 10 עד 12. צהריים: 12 עד 14. לפנות ערב: 14 – 18 וערב: מ18 ואילך. ונחזור) וכבר היו קרובים לתחנה שבה עמדו לחנות דלגתי קצת על קטע בו נודע להם שצבא המלך קרוב מששיערו. וכורש קפץ ממרכבתו ולבש את צינתו (שריון החזה) ומשעלה על סוס נטל בידיו את רמחיו וציווה על כל האחרים להזדיין (כך כתוב. טוב, מי שעסוק באורגיות בסוף מזדיין) ושכל אחד ואחד יעמוד במקום שנקבע לו (סוף ציטוט. אנבסיס 1 ח).
בקרב שהתפתח הצליח האגף הימני של כורש למוטט את האגף השמאלי של המלך. היונים החלו לרדוף אחרי הפרסים. אולם האגף השמאלי של כורש מצא עצמו מותקף מהאגף על ידי צבא המלך. כורש החליט לאחוז את השור בקרניו, והוביל הסתערות פרשים אל המלך בכבודו ובעצמו, על מנת להמיתו ולסיים את הקרב. בהסתערות זו הוא נפצע, ונהרג (ציטוט): וכורש הסתער כנגדו, שכן חשש שמא ימחץ המלך את הצבא היוני כשיהיה להם מאחוריהם. וכשהתנפל עם שש המאות שלו (פרשים הכוונה) ניצח את הערוכים לפני המלך הניס את ששת האלפים (שהיו צמודים למלך) דלגתי קצת כשפנו הללו עורף, התפזרו גם השש מאות של כורש שרדפו אחריהם, חוץ מהמעטים מאוד שנשארו סביבו, בעיקר אלה הקרוים 'חברי שולחן'. בהיותו בלוויתם של אלה בלבד ראה את המלך ואת החבורה שסביבו, ומשהגיח בו, לא יכל למשול ברוחו, הסתער עליו, תוך קריאה 'אני רואה את האיש', הכהו בחזהו ופצעו דרך צינתו. דלגתי קצת בעוד כורש מנחית מכתו, פגע בו מישהו פגיעה קשה למטה מעינו, בכידון. כאן התחולל קרב בין המלך לבין כורש, כשהפמליה של כל אחד ואחד מגינה עליו דלגתי קצת וכורש עצמו מת, ושמונה מטובי פמלייתו היו מונחים מתים מעליו (סוף ציטוט. אנבסיס 1 ח).
מות כורש פיזר את חייליו הלא יונים לכל רוח. השכירים היונים חזרו מהמרדף, מבלי לדעת שהמלך נהרג, ונקלעו ללב ההתקפה הפרסית, ויכלו לה. עם ערב חלה הפוגה בקרב. ליונים נודע רק למחרת כי, האיש למענו נלחמו – איננו עוד.
מלך פרס דרש מהיונים כניעה ללא תנאי. היונים ענו שהוא מוזמן לבוא ולקחת מהם את נשקם. המלך רק רצה להרחיקם מבבל, והיונים רק רצו לחזור הביתה. הוסכם כי היונים יחזרו כלעומת שבאו יחד עם הנציב של אסיה הקטנה טיסאפירניס (Tissapirnis), וכי צרכי מחייתם יסופקו להם.
היונים התקדמו עם הפרסים לאורך החידקל צפונה עד הגיעם אל שפך הזאב (Zab) הגדול לחידקל. הזאב הגדול נשפך לחידקל מעט דרומה בכלח' בירת האימפריה האשורית לשעבר, ונזכיר את כלח' בהמשך הפרק. חוסר האמון בין הפרסים ליונים היה גדול, ומפקדי היונים בראשות קליארכוס (Kliarchos) נפגשו עם הנציב הפרסי. בפגישה עצמה נתפסו חמשת המצביאים היונים ונשלחו אל חצר המלך, שם הם הוצאו להורג. 20 מפקדי גדודים ו-200 חיילים שהיו איתם הוצאו להורג בו במקום (ציטוט): כשהגיעו לדלתותיו של טיסאפריניס הוזמנו המצביאים להיכנס פנימה דלגתי על רשימת המצביאים ואילו הקצינים המתינו על יד הדלתות. לאחר שעה קלה נתפסו לפי אותו סימן עצמו (דיודורס סיקילוס כתב שהסימן היה הנפת דגל אדום) אלה שבפנים, והוכו נפש אלה שבחוץ (סוף ציטוט. אנבסיס 2 ה).
להבנת הפרסים היו היונים בדרך ללא מוצא. שכירי החרב היו ארץ זרה ועוינת, ללא מורי דרך, אלפי קילומטרים ממולדתם, תלויים לחלוטין בפרסים לצורך אספקה, וללא מפקדיהם. רק כניעה מוחלטת ללא תנאי הייתה מצילה אותם ממות ודאי. זו היתה החשיבה הפרסית. ליונים הייתה חשיבה אחרת לחלוטין. אמנם בתחילה היו היונים על סף יאוש, אבל חיש קל הם התעשתו. ביוזמת כסינופון נבחרו מפקדים אחרים (נתן לתהות האם כסינופון לא האדיר את חלקו במעשה זה, אבל ניחא. נפרגן לו). כסינופון עצמו נבחר להיות אחד המפקדים.
היונים מנו עתה כעשרת אפים חיילים. מכאן השם 'מסע הרבבה'. הם התקדמו צפונה לאורך החידקל, תוך לחימה בלתי פוסקת בצבא הפרסי, שתקף אותם בשיטת 'פגע וברח'. התקפות הפרסים חדלו רק כשהם עזבו את גבולות ארץ בבל והגיעו אל ארץ הקארדוכים (Karduchim), היא כורדיסטן של ימנו, או ארץ אשור. הארץ המובטחת האמתית לדוברי האכדית, כידוע לכל. הקארדוכים לא היו ממש כפופים לשלטון המרכזי. ארץ אשור היא ארץ הררית מאוד, חורף מושלג וקר, ונקיקים לרוב. ומה שחשוב לשלטון המרכזי – ארץ ללא אוצרות טבע, מיקום שולי, והעדר יתרון כלכלי כלשהו. בקיצור, ארץ ששלטון מרכזי לא שש להתעסק איתה, גם המעבר בכורדיסטן היה תוך כדי לחימה מתמדת בשבטים המקומיים שלא הבינו מה הזרים הללו עושים בארצם. ולמען האמת גם לא היה איכפת להם. הם ידעו שכח צבאי גדול -משמעו מסים שמישהו מתכנן להטיל עליהם. לכן התנגדותם העזה ליונים. בעוברם בארץ אשור הם חלפו ליד שרידי ערים אשוריות (ציטוט) והיונים המשיכו דרכם בשארית היום בבטחה., עד שהגיעו אל נהר החידקל. כאן הייתה עיר שוממה גדולה לאריסה שמה (היא כלח' בירת האימפריה האשורית עד ימי סרגון השני. העיר נזכרת במקרא), ולפנים ישבו בה המדים (טעות כמובן. האשורים) רוחב חומתה עשרים וחמישה רגל, גובהה מאה וכל היקפה שתי פרסאות. היא הייתה עשויה לבנים של חרס ובנויה על גבי יסוד של אבנים, עשרים רגל גובהו. על העיר הזו צר מלך הפרסים (הכוונה לכורש הגדול) כשבקשו הפרסים ליטול את המלכות מהמדים (כסנופון טעה. המלך המדובר הוא נבופלאסר מלך בבל, שצר על העיר במלחמתו נגד אשור. שימו לב עד כמה הזכרון ההיסטורי חמקמק. חלפו 212 שנה בסך הכל, והמידע כבר משובש) דלגתי קצת מכאן נסעו מסע אחד, שש פרסאות אל מבצר גדול שומם והרוס. שם העיר הזו היה מיספילה (Meyspila. היא נינוה המפורסמת, בירת האימפריה מימי סנחריב ועד חורבנה) ולפנים שכנו בה המדים (שוב טעות. האשורים) יסודה של חומה זו היה של אבני קונכיות מסותתות, חמישים רגל רוחבו וחמישים רגל גובהו. על היסוד הזה נבנתה חומת לבנים, רוחבה חמישים רגל וגובהה מאה, והיקפה של החומה שש פרסאות (סוף ציטוט. אנבסיס 3 ד).
מכורדיסטן הגיעו היונים לארמניה. הגבול בין הארצות הוא נהר הקיינטריטס (Qeyntrites), מאחוריהם הכורדים, מלפנים עמד נהר סוער, ואחריו נציב ארמניה הכן עם צבאו (ציטוט): כאן נפלה עליהם רוחם של היונים מאוד מאוד, כי הם ראו שלפניהם נהר שאין לעברו, והם ראו את המתעתדים לעכב את מעברם, והם ראו את הקארדוכים המוכנים להסתער עליהם מאחוריהם, כשינסו לעבור את הנהר (סוף ציטוט. אנבסיס 4 ג).
המעבר בארץ ארמניה היה מעבר של שלום, כי הנציב הפרסי של ארמניה, לא רצה לבזבז את צבאו על היונים העצבנים והחמושים, שכל מה שהם רוצים זה רק לעבור ולחזור הביתה.. מה הטעם בקרבות? אם ניתן לספק ליונים את צרכיהם, ושילכו כבר (ציטוט): שהוא עצמו (סגן הנציב, על דעת הנציב כמובן) לא יעשה עוולה ליונים, והם לא יעלו באש את הבתים, אך יהיו רשאים לקחת להם מזונות די צרכם. ההצעה התקבלה על דעת המצביאים, והם כרתו ברית בתנאים אלה (סוף ציטוט. אנבסיס 4 ד).
אמנם הדרך עברה בלא לחימה, אך הליכה בהרי ארמניה בשיא החורף היא מענגת במידה זעומה ביותר, אם בכלל (ציטוט): מכאן נסעו במישור דרך שלג כבד שלושה מסעות, שלוש עשרה פרסאות. המסע האחרון היה קשה ביותר, ורוח צפונית נשבה בפניהם. היא צרבה הכל לגמרי והקפיאה את האנשים דלגתי קצת עומק השלג היה אורגיה אחת, ורבים מבהמות המשא והעבדים נספו, וגם כשלושים חיילים מתו(סוף ציטוט אנבסיס 4 ה). לאחר ארץ ארמניה הם הגיעו לארץ הטאאוכים. וגם שם הם פילסו דרך בלחימה מתמדת.
אבל אז, ב27.1. שנת 400 לפני הספירה, ראשוני הטור פרצו בצעקה. כסינופון והמאסף חשבו ששוב אויב מתקיף אותם. אך התברר כי הסיבה לצעקות הייתה אחרת ומשמחת הרבה יותר (ציטוט): ביום החמישי הגיעו להר, שמו היה תיכיס (Teyches) משעלו הראשונים על ההר פרצה צעקה גדולה. כששמעו זאת כסינופון וחיל המאסף שיעור שהאויבים אחריהם ומתקיפים אותם מלפנים דלגתי קצת ועד מהרה שמעו את החיילים צועקים ומבשרים זה לזה 'הים! הים!' אז החלו הכל רצים, וגם חיל המאסף עמהם דלגתי קצת כשהגיעו כולם לפסגת ההר חיבקו זה את זה, וגם המצביאים והמפקדים בכלל, כשדמעות מתקשרות בתוך עינהם (סוף ציטוט. אנבסיס ד 7). הם ראו את הים השחור. סוף סוף מראה מוכר ואהוב. מבחינת היונים, הים הוא 'מולדת שניה'.
לאחר מספר ימים נוספים הגיעו היונים אל המושבה היונית טראפזוס (Trapeyzos העיר טרבזון בתורכיה של ימנו לחופי הים השחור).
המסע כמעט הושלם. שלושה חודשים וחצי של דם יזע ודמעות באו לקיצם.
בשל קוצר הזמן, אתאר באופן כללי את הקורות אותם מהגעתם לחוף מבטחים ועד תום הספר. בטראפזוס ערכו החיילים תחרות אתלטיקה לכבוד 'זאוס המושיע'. קיום נדר, אותו נדרו על נהר הזאב, עת מצבם היה קשה מנשוא.
המושבות היוניות על חוף הים השחור עסקו בדבר אחד: איך להיפטר מכוח מזוין בן 10000 איש? קסנופון עצמו רצה להשתלט על שטח אדמה לחופי הים השחור וליסד עיר חדשה, שאזרחיה יהיו חיילי הרבבה. אך תכניתו עלתה בתוהו, בעיקר בגלל חוסר רצונם של החיילים להתיישב במקום. הם רצו הביתה, ורצו הביתה עכשיו!
זאת ועוד, עם חלוף הסכנה, התפצלו החיילים לפי מוצאת האתני בערי יון השונות. חלקו האחרון של הספר הוא סיפורם של תככים, מזימות וקנוניות. כמו שאמר מאמן הכדורגל האגדי דוד שוויצר זכרונו לברכה: 'כולם עובדים על כולם'. וכך החיילים התחילו לדאוג איש איש לעצמו, או לכל היותר חבורות חבורות של חיילים שדאגו לעצמן. היו שחזרו ליון, היו שנשארו, והיו שהמשיכו להיות שכירי חרב.
כסנופון עצמו המשיך כשכיר חרב, יחד עם עוד 6000 איש, בשירות ספארטה, ששלחה יד ורגל לאסיה הקטנה.
כך תם מסע הרבבה. תם ולא נשלם.
מעניין לציין כי הספר פורסם בשעתו בשם בדוי. קסנופון עצמו ב'היסטוריה היונית' ציין כי תמיסתוגיניס (Temistoginis) איש סיראקוס הוא מחבר 'אנאבסיס'. אולם איש זה אינו מוכר ואינו ידוע כלל. נראה כי, כסנופון בחר בשם בדוי, על מנת לשוות יתר אמינות לתיאור תרומתו למסע הרבבה. שמו נזכר קרוב ל-230 פעמים בספר. וברי כי, "עדות חיצונית" במרכאות, תתקבל ביתר אמון לעומת נחתום המעיד על עיסתו.
אבל לא רק. כורש הצעיר היה אויב מר של אתונה. וכסנופון האתונאי היה צריך להסביר ולתרץ את חבירתו לאוייבי עמו. ובל נשכח שבחלק האחרון של המסע הוא אמנם התמודד עם קנוניות, אבל רקח כמה מהן גם כן. כל הסיבות הללו נכונות, אבל ישנה סיבה נוספת, וחשובה מכל. קצין אחר במסע סופיינטוס (Sofayentos) איש סטימפאלוס (Stimpalos) כתב גם הוא ספר על מסע הרבבה. ספר שלא הטיב, בלשון המעטה, עם כסנופון. כך שהרצון לתאר את דמותו שלו עצמו באופן חיובי, והמגמה האפולוגטית הניכרת בספר – ברורות.
השפעת מסע הרבבה חרגה בהרבה מלחימה תוך כדי תנועה של קבוצת חיילים בשטח עוין. הספר הוא נקודת ציון ביחסי מזרח ומערב. פרס ויון. כזכור לכל בשנים 490 ו-480 לפה"ס הדפו היונים כוחות פלישה עצומים של הפרסים. ב-490 לפני הספירה היה זה דריוש הראשון, שהפסיד בקרב מרתון (ומאז אנו סובלים כל שנה מאנשים מוזרים שסותמים את עורקי התנועה שלנו), וב-480 היה זה אחשורוש הראשון בנו, שהפסיד בתרמופילאי (שהונצח בסרט '300'). היכולת היונית לנצח את הפרסים למרות נחיתותם המספרית הוסברה בכך שהיונים 'נלחמו על הבית'. אבל מסע הרבבה הוכיח כי הנצחונות היונים לא היו מקריים. כח מיומן בן 10000 איש בלבד (לעומת עתודות כח האדם האדירות של האימפריה הפרסית), הצליח לשוטט בלב האימפריה הפרסית, מבלי שמישהו הצליח לעצור אותו. הצלחת מסע הרבבה נטעה בלב היונים את ההכרה כי האימפריה הפרסית, למרות שפע כח האדם שלה, ועוצמתה החומרית כלכלית היא נמר של ניר. עץ רקוב מבפנים שדי במהלומת גרזן אחת על מנת להפילו.
אין ספק שפיליפוס השני, שאב עידוד ממסע הרבבה, בבואו לתכנן את פלישתו שלו לפרס. פיליפוס אמנם נרצח בטרם הוא יצא למסע, אך בנו אלכסנדר, בראשות 35000 חיילים, מוטט את האימפריה הפרסית והפך לשליטה באבחה אחת.
