בפרק שעבר ראינו כיצד נברא העולם, ואיך האלים הצעירים הרגיזו את האלים הותיקים. אפסו שרצה להשמיד את האלים הצעירים נהרג בעצמו ע"י אאה. מה שגרם לתיאמת בת זוגו לאסור מלחמה על האלים הצעירים. היא יצרה צבא אימתני וּבוֹ מפלצות מְטִילוֹת אימה. ובראש הגדוד צועד קנגו המפקד, אשר ניתנו לו לוחות הגורל. עתה הגענו ללוח השני.
אאה שמע על תכניות תיאמת, ואץ רץ אל אנשר אביו ודווח לו על האסון המתקרב. הוא תיאר בצבעים קודרים את ההכנות לקרב, תוך אזכור היצורים המבעיתים: תנינים, דרקונים, פתן, נחש בריח, שעיר נהר, שחל אדירים, כלב פרא, איש עקרב, שדי סער, איש דג וּבְהֵמות. ומעל כולם קנגו המפקד העליון. אנשר קבל את הידיעות בתדהמה (ציטוט): כשמוע אנשר את הדבר כי תיאמת נדלחה מאוד
קרא 'אבוי' נשך שפתו,
רגז כבדו, לא נחה כרסו,
על אאה בכורו ניתכה שאגתו:
"בני, אתה אשר התגרית מדון,
עוון כל אשר עשית במו ידיך – אתה תשא!
הסתערת ואת אפסו הרגת.
ותיאמת אשר הרגזת, מי ישווה לה?" (סוף ציטוט II 49 - 56).
אנשר האשים את אאה במצב. אילולי הרג את אפסו – תיאמת לא הייתה רוגזת. אאה לא נשאר חייב (ציטוט): היטיב לענות (אאה הכוונה) באזני אנשר אביו:
"אבי, לב אין חקר, גוזר הגורל... דלגתי קצת
אגידך דברי – חיש ינוח נא לבך למעני!
שים נא אל לבך, כי טוב הדבר אשר עשיתי!
אילו לא הרגתי אנוכי את אפסו,
מי פילל כל אלה כיום הזה?
אלו לא מהרתי אנוכי ואבלענו,
אבד אבדתיו – מה היה לנו?!' (סוף ציטוט II 60 - 70).
אנשר שמע ודי השתכנע. אבל עדיין יש תיאמת עצבנית שצריך להרגיע. מי שיצר את הבעיה מוזמן לפתור אותה... (ציטוט): ... בני (אאה הכוונה), מעשיך יאו לאלים,
מכה עזה, אין שוה לה, בידך להכות.
צא נגד תיאמת, השקט רוגזה,
לו תְּשַכֵּךְ חמתה בלחשך!"...
אאה הוא ילד טוב. לדרך יצא אליה, עבר אורח עדיה
הלך אאה אל תחבולות תיאמת התבונן.
ישב הֶחֱרִיש וישב אחור (סוף ציטוט II 73 - 82).
על זה נאמר פה של אריה נשמה של חתול. אאה ראה את תיאמת, נבהל ועשה 'ויברח'. וְכַמְקובל יש תירוצים למכביר. כך הוא אמר לאנשר אביו (ציטוט): לא יוכל לה לחשי.
אדיר כוחה, כולה מגור!
תחזק על כל, אין יוצא כנגדה.
לא שככה תרועתה. גברה עלי.
יגורתי מפני צעקתה, ואשוב לאחור.
אבי, אל תעצב! שוב, שלח אליה!
כח אשה לו גם יחזק – לא ישוה לכח גבר! (סוף ציטוט II 86 - 93).
אאה הודה שהוא חלש מידי, אבל הפציר באביו לשלוח עוד אחד. הלוא סוף סוף מדובר באשה, ואנחנו הגברים החזקים כן... האירוניה במיטבה מפי זה שזה עתה נמלט מפני אשה... אנשר הזועם הבין שאאה כולו דיבורים, אז הוא פנה אל אנו בנו בכורו, ושלח אותו להתמודד עם תיאמת האימתנית. הפעם יש חידוש. אנו צריך להכניע את תיאמת. אבל אם זה לא ילך, אז יש לעבור לתכנית ב' – להתחנן. באופן לא מפתיע גם אנו כשל במשימה באופן מחפיר. גם אנו הפציר באביו לשלוח גבר, כי תיאמת היא בסך הכל אשה... הוי האירוניה.
שימו לב לדגם המוכר לנו מהמקרא. דגם 2 + 1. שני כשלונות והצלחה. נח שלח את היונה פעמיים וּבַפַּעַם השלישית הוא הצליח. בני יעקב ירדו פעמיים למצרים וּבַפַּעַם השלישית יעקב פגש את יוסף. אחזיה שלח שתי משלחות להביא את אליהו, ורק המשלחת השלישית הצליחה וכן הלאה. הדגם הזה היה מוכר ברחבי המזרח הקדום. המאזינים ידעו שאחרי שני כשלונות תבוא הצלחה. המתח נעוץ בשאלה כיצד זה יקרה?
אנשר המתוסכל תכנן לכנס התייעצות של האלים. בינתיים אאה שיצר את הבעיה אחז בפתרון. הוא פנה לִבְנוֹ מרדוך, ועודד אותו להתנדב למשימה, שהוא אאה כשל בה.
מרדוך לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את קסמיו על אנשר סבו. אנשר היה כה נואש, שבשלב הזה הוא היה שולח גם מטאטא. העיקר שמישהו יתנדב. מרדוך הביא את מה שהאלים נזקקו לו יותר מכל: בטחון עצמי. הנה השיחה בין מרדוך לאנשר טרם מועצת האלים (ציטוט): זה מרדוך, כן? אבי, אל תֲחריש, פתח פיך.
אלכה ואשיג חפץ לבך!
והנה אנשר: איזהו גבר אשר יצא עליך למלחמה?
(בני) תיאמת אשר אשה היא, אותך תתקוף בכלי מלחמה!
מרדוך לא התרגש: אבי הבורא, שמח ועלוז.
על צווארי תיאמת אתה תדרוך במהרה! (סוף ציטוט II 139 - 146).
אבל למרדוך יש תנאי. אין ארוחות חינם כידוע. אם הוא ינצח את תיאמת הוא יהיה מלך האלים. אם הוא יפסיד – אז זה ממילא לא משנה...
אנשר שלח את גַגַה נאמן ביתו לזמן את האלים לִסְעוּדָה חגיגית. ההזמנה לַכֵּירָה הגדולה כללה גם תיאור מפחיד במיוחד של תיאמת וצבאה המרושע. אתם יודעים, הוא הולך לשווק להם אל זוטר כמלך האלים, אז הוא צריך לצייר את הסכנה בִּצְבעים קודרים וּמַפחידים במיוחד על מנת שיאשרו את המינוי, שבימים כתיקונם לא היה סיכוי שיתממש. הנה לכם עצה לחיים: כשמישהו מתאר לכם סכנות איומות ונוראות בגוון אפוקליפטי, נסו לחשוב מה הוא מנסה להשיג בהפחדה? רמז: תקציב כלשהו (עבור פוליסת ביטוח, משרד ממשלתי וכיו"ב). על מנת להעצים את האפקט הדרמטי של התיאור הוא נזכר פעמיים בזה אחר זה. בדברי אנשר לגגה, ובדברי גגה לאלים. זה מזכיר את סיפור אירוסי רבקה, עת אברהם הסביר לעבד מה לומר, ובהמשך הפרק העבד חזר על דברי אברהם במלואם.
כצפוי האלים אישרו את העסקה ומרדוך הפך למפקד העליון של צבא האלים. אבל יש עוד מרחק בין מפקד עליון למלך. מרדוך צריך להוכיח שהוא אל רציני ולא אל זוטר ונעדר כח. אז הם בחנו אותו (ציטוט): הציבו 'מזל' במרכאות אחד בינותם (מזל משמעו כוכב או קבוצת כוכבים כלשהי). ויאמרו המה אל מרדוך בכורם:
'פקודתך אדון, אכן נעלה בקרב האלים,
לאבד או לברוא צַוֵּה – ויהי כן!
במוצא פיך – יאבד ה'מזל'.
שוב, צוה לו – וה'מזל' יופיע!".
ציוה, ובמוצא פיו אבד ה'מזל'.
שב, ציוה לו – וה'מזל' נברא' (סוף ציטוט IV 19 - 26).
מרדוך הוכיח את יכולתו בְּהַעֲלַמת וּבְרִיאת כוכב. בהחלט מכובד! מרדוך ראוי למעמדו כמלך האלים. הַעֲלמת וּבְעִיקר בריאת הכוכב היא קדימון לִבְרִיאת האדם. עכשיו מרדוך יכול להתכונן כראוי ולהכין נשק ראוי: (ציטוט): יצר קשת, יעדה היות כלי מלחמתו
הרכיב חוד חץ, מיתר עשה לה.
הניף אלה בימינו יאחזנה,
תלה לצדו את הקשת והאשפה.
שם ברק נגד פניו,
עטף גוו בלהבה רושפת.
עשה רשת להקיף בה את תיאמת –
הציב ארבע רוחות לבל ימלט שמץ ממנה,
דרום, צפון, מזרח, מערב –
הצמיד לצדו את הרשת מתנת אנו אביו.
והנה רשימת רוחות מרשימה: ברא אִמְחֻ'לו היא רוח רעה, 'רוח זלעפות', 'רוח סער',
'רוח ארבע', 'רוח שבע', 'רוח מתגורר', 'רוח ללא חת'.
הוציא את הרוחות אשר ברא - כל השבע,
קמו ללכת אחריו למען הדלח קרבי תאמת.
עורר האדון את 'המבול' כלי מלחמתו האדיר,
במרכבת סופה ללא חת איומה רכב.
רתם בה את צמד הארבעה, אליה אסר:
שימו לב לִשְמוֹת הסוסים
את 'המרצח', את 'האכזר', את 'הדורס', את 'בעל הכנף'.
פערו פיהם, שינהם נושאות חֵמה.
יגע לא ידעו, מלומדי הרס.
הציב לִימִינוֹ מלחמה איומה וקרב.
לִשְמאלו – תיגר מכניע כל קושרי קשר.
מעטה שריון אימים יעטה,
הוד יראה איום יחבוש לראשו
היישיר האדון אורחו וילך.
שם פניו אל מקום תיאמת הרוגזת.
לחש יאצור בשפתיו,
עשב להשקיט חימה החזיק בזרועו (סוף ציטוט IV 35 - 62).
ועתה שני הצבאות מוכנים להתמודדות. בצד אחד ניצב צבאה האימתני של תיאמת עם שפע המפלצות המפחידות והיצורים מטילי האימה. ומן העבר השני מרדוך עם צבא הרוחות הכבירות, וּמֶרכבת הקרב עם הסוסים מזרי האימה!
אבל כמקובל בִּימֵי קדם, לפני המלחמה מגששים. אולי אחד הצדדים יבהל, יכנע וִיוַתֵּר על המאבק: (ציטוט): ניגש האדון (מרדוך, כן?) ויבחן את קֶרֶב תימאת. אל תחבולות קנגו אישה התבונן.
הביט – ותבלע עצתו,
נסתרה תושיתו נתעו עלילותיו.
האלים עוזריו ההולכים לימינו,
ראו את הגיבור אלופם ויחשכו עינהם.
הגידה תיאמת לחזה ולא הפנתה עורפה.
בשפתיה הפיחה כזב, סרה:
"... קטע חסר אדון, האלים קמו נגדך,
בהמונם נקהלו המה למקומך" (סוף ציטוט VI 65 - 74).
מרדוך ראה את תיאמת ונבהל. חמור מכך, המלווים שלו ראו שהוא נבהל ועיניהם חשכו.
תיאמת הבינה שמרדוך נותר לבד, אז היא עקצה אותו. מרדוך נבהל אבל התעשת מהר. הוא הבין שהוא פחות או יותר לבד ללא האלים שיעזרו לו. אז הוא פנה לתכנית ב'. אחרי כמה דברי קינטור הוא הציע הצעה: (ציטוט): אף כי ערוך צבאך, אף כי חגורים כלי מלחמתך,
עִמדי עמוד. אנוכי ואת נצא לקרב הביניים (סוף ציטוט VI 85 - 86).
בהבינו שלבד הוא לא יסתדר, הוא הציע, ברוב טובו, להשאיר את הצבאות מחוץ למשחק, ורק הוא ותיאמת יילחמו בקרב ביניים. הרעיון פשוט – מי שינצח, זה כאילו שהצד שלו ניצח. זה מזכיר כמובן את דוד וגליית, ואת קרבות הביניים במלחמת טרויה ועוד ועוד. והדברים ידועים. (ציטוט): אך שמעה זאת תיאמת
בשגעון נהגה, שינתה טעמה.
זעקה תיאמת בחמתה זעקה גדולה... דלגתי קצת
קרבו זה אל זה תיאמת והחכם באלים, מרדוך,
נפתלו בּקְרַב הביניים במלחמה נפתלו.
פרש האדון רשתו והקיפה,
שלח אל מול פניה את אמח'לו (רוח רעה, כזכור) שומר עקביו,
פתחה תיאמת פיה לבלעו.
הביא (בפי תיאמת הכוונה) את אמח'לו לבל תסגור שפתיה.
הרוחות העזות הטעינו כרסה,
ויתפח קרבה, פיה פערה.
ירה חוד חץ פילח כרסה
קִרְבָּה ביתק, בִּקָע לבה,
לכדה ונפשה בלע,
גויתה השליך עליה דרך (סוף ציטוט IV 87 - 105).
תיאור הקרב קצת מאכזב יש להודות. הקהל עוד לא חימם את המושבים בטריבונה, והקרב נגמר בנוק אאוט מהדהד לטובת מרדוך. מכל כלי נשקו השתמש מרדוך בשניים. באמח'לו, שנכנס אל תיאמת וניפח אותה. ובחץ שחורר אותה. זה מזכיר סרטים מצוירים בהם אחת הדמויות מתנפחת עד שהיא מתפוצצת. משהו דומה לזה קרה כאן.
כל הצבא האדיר של תיאמת נותר כאבן שאין לה הופכין. גם הצד של מרדוך היה מובטל.
עכשיו לאחר שתיאמת מתה, לכד מרדוך את צבא המפלצות, אסר אותן, והניח אותן במקום בטוח. הוא נטל את לוחות הגורל מקנגו, הלא לוחות הגורל שייכים לאל העליון, שזה מרדוך.
אבל הסיפור עם תיאמת וקנגו עוד לא נגמר. קודם כל תיאמת: (ציטוט): דרך האדון על ירך תיאמת. ובאלתו אשר לא תדע רחם רוצץ מוחה,
ביתר ורידי דמה (סוף ציטוט VI 129 - 131).
מה שנקרא 'וידוא הריגה'. אבל עכשיו מתחיל הקטע הרלוונטי לנו. כשאני אומר 'לנו' אני מכוון לאנשי בבל הטובים: (ציטוט): נח האדון, בגוויתה התבונן,
שיסע את הפגר למען ברוא נפלאות
ויפלחנה כצדפה לשניים:
חציה כונן ויקרה שמיים,
נטה יריעה, משמר הציב,
לבל תגיר מימיה – צוה עליהם (על היריעה ועל השמיים הכוונה)
צלח שמיים בחן מקום מקדש,
התייצב נוכח האפסו (מי התהום כזכור) מושב נודימוד (כינוי לאפסו ואח"כ לאאה)
כונן בדמותו היכל גדול הוא ה'אֶשַרַה'.
בהיכל הגדול, ה'אשרה', אשר ברא בשמים,
השכין את אנו, אנליל ואאה באחוזת קדשם (סוף ציטוט VI 135 - 146).
מרדוך פתר באופן יצירתי את השאלה מה עושים בגופת תיאמת. פשוט: בוראים עולם!
הוא ביתר את גופת תיאמת לשניים. מִמַּחֲצית אחת יצר את השמיים. לא נאמר פה במפורש, אלא בהמשך, וגם עולה על הדעת, שמהמחצית השניה הוא כונן את הארץ.
שימו לב שהוא הציב יריעה שתעצור את המים שבשמיים לבל יזלו על הארץ. מאוד מזכיר את הבריאה בִּבְרֵאשית פרק א'. על הזיקה בין האנומה אליש לסיפור הבריאה נעמוד בהמשך. בנוסף הוא כונן את האשרה. מילולית בשומרית 'בית עולם' או 'בית תבל'. זהו משכן האלים הגדולים בשמיים. אם תרצו, גרסה מוקדמת של בית הלורדים לאלים שכבר יכולים לנוח.
לאחר בריאת השמיים, מרדוך מילא אותם בתוכן. ומהחצי השני הוא יצר את הארץ, תופעות אקלים וכדומה: (ציטוט): יצר בשמים 'מעמד' (נסביר להלן) לאלים הגדולים.
הציב כוכבים בדמותם מזלות.
הודיע שנה, הגביל גבולות,
הציב לשנים עשר הירחים שלושה כוכבים לָאחד.
אחר אשר חקק את חוקות ימי השנה,
יִסֵד מעמד כוכב 'נֶבָּרוּ' (מיד נסביר מה זה) להודיע מערכות שמים.
לבל יחטאו, לבל יתרפו - גם אחד.
'מעמד' אנליל ואאה כונן איתו.
(סוף ציטוט V 1 - 8).
מרדוך ברא את הכוכבים, ויצר 'מעמד' כלומר אזור או מסלול לאלים הגדולים. לפי התפיסה הבבלית השמיים נחלקו לִשְלושה מסלולים. המסלולים נקבעו לפי היחס בין השמש לְכַדּוּר הארץ, בעונות השונות. המסלול בקיץ בשיא הגובה הוא המסלול של אנליל. מסלול החורף בשפל הגובה שייך לאאה. ואילו המסלולים באביב ובסתו הם של אנו. כוכב נברו הוא ככל הנראה כוכב צדק, השולט לכאורה על מסלולי שאר הכוכבים. לאחר שמרדוך ברא את הכוכבים הקטנים, הגיע תורו של הירח. (ציטוט): הזריח ירח על הלילה הפקידו.
הועידו להיות עטרת הלילה להודיע ימים. הנה מה שמרדוך ציוה על הירח:
"מידי חודש בחודשו ללא הרף, בהילת הסהר נוע תנוע!
בראש חודש כי תזרח על הארץ,
תאיר קרניך להודיע ששת ימים.
ביום השביעי ייראה חצי סהר.
והירח המלא בחצי החודש, נוכח השמש יעמוד.
בעת השמש בפאת השמים תשקיף עליך,
כמשפטך תקטן הלוך וחסור...
(סוף ציטוט V 12 - 45).
מרדוך ברא את הירח והועיד לו תפקיד: לסמן את החודשים. בהמשך הלוח שבור, אך תוארה בו, בִּסְבִירות גבוהה, בריאת השמש והפקדתה על הימים והשנים.
מגופת תיאמת המשיך מרדוך לברוא עוד ועוד. מהקצף שיצא ממנה הוא ברא את העננים והערפל. מראשה יצר הר. שימו לב לדבר הכה חשוב בעולמם של אנשי בבל הקדומים.
(ציטוט): בקע מעיניה פרת וחידקל.
חתם נחיריה, מימיה הקוה... דלגתי קצת
פיתל זנבה, קשרו להיות 'טבור הארץ' (כפי הנראה מקום של קשר קוסמי בין הארץ לשמים)
ושם את האפסו תחת רגליה.
הציב ירכה לתמוך שמים.
חציה קירה, ארץ כונן.
יצר עפר בקרבה, ימים הגעיש.
רשתו פרש הוציא כל אשר בה.
יצר שמיים וארץ כולם (סוף ציטוט V 55 - 65).
הפרת והחידקל הנהרות הכה חשובים של מסופוטמיה נובעים היישר מעיניה של תיאמת. המשמעות היא שֶבִּנְהָרות אלו יש רְכִיב קדושה. הנהרות הללו לבבל הם מה שהיאור למצרים. ראו מה קורה היום כשהתורכים והסורים ייבשו בְּפוֹעל את הפרת בסדרת סכרים, וגם החידקל לא משהו. עירק היא מקום אומלל ללא נהרותיה.
לאחר בריאת הפרת והחידקל ירך תיאמת הפכה לעמוד תווך לשמיים, שלא יתמוטטו על הארץ. לאחר שתיאמת עברה תהליך מחזור לעולם טוב יותר, הגיע תורו של קנגו המפקד העליון. זה שלא הספיק להשתתף בקרב כלל ועיקר. קודם כל ולפני הכל, לוחות הגורל נלקחו ממנו כזכור, והועברו אל אנו. שוב מזכירים שמי שהיה בצד המפסיד נאסר והושם במקום בטוח. הם הושמו בשער האפסו. כלומר בין הארץ לבין מי התהום. מעין 'כף הקלע' בגרסה הבבלית. תקועים שם לנצח. לא לבלוע ולא להקיא.
האלים המאושרים, אשר המליכו את מרדוך בעת צרה וצוקה, לא התכחשו להבטחתם ואישרו שוב את מלכותו עליהם. (ציטוט): לפנים היה מרדוך הבן אהובנו.
עתה – מלככם הוא, למאמרו האזינו!
שנית קראו ויאמרו פה אחד.
מלך אלי שמים וארץ שמו. הוא לבדו. בטחו בו! (סוף ציטוט V 109 - 112).
האלים מרוצים, ולכאורה הכל בא על מקומו בשלום. אבל יש בעיה. מרדוך ברא עולם מופלא. אבל למען מה? מהי המטרה? מהי התכלית? זאת ועוד, לאלים יש תלונה: (ציטוט): מי יעשה מלאכתנו אשר עשינו לפנים?
מי ישא יגיעו וַעֲמָלוֹ אל המקום ההוא? (מִקְדְּשֵי האלים הכוונה. סוף ציטוט V 141 – 142)..
במילים אחרות: 'מרדוך היקר, בראת עולם וזה יפה. אבל שאנחנו נעבוד? אנחנו אלים. אולי תעשה משהו?'. מרדוך קשוב לִמְצוּקַת האלים (ציטוט): אברא נא בני אנוש, עליהם יושת עמלכם. השלטון והממשלה עליהם, לו יופקדו בידכם (סוף ציטוט V 147 - 148).
פתרון גאוני. לברוא יצור דמוי אלים, שיעבוד במקום האלים ולמענם. אמר ועשה. (ציטוט): דם אבלול עצמות אָצוּר.
אעשה יצור. 'אדם' שמו.
אברא יצור אדם.
לו יושת עליו עמל האלים. והמה לו ינוחו... דלגתי על הקטע בו החליטו שקנגו הוא הבסיס לִבְרִיאת האדם.
לכדוהו (את קנגו) והחזיקוהו לפני אאה.
שתו עליו אשם, בתרו ורידי דמו.
בדמו ברא אאה אדם.
נתן עליו עמל האלים – ואת האלים שילח (סוף ציטוט VI 5 -34).
הנה כי כן תמה הבריאה. יש עולם מתפקד. יש בני אדם שיעמלו תחת האלים והכל מתקרב לסוף הטוב. כאות תודה לְפוֹעֳלוֹ האלים ייסדו את בבל ומקדשה המרכזי האסגילה.
ולאחר שכולם מרוצים יש לוח שלם המונה את חמישים שמותיו של מרדוך. הסכיתו ושמעו, אם מי מכם מחפש שם לתינוק העומד להיוולד. נראה רק כמה מהשמות: אָסָרִי, אָסָרִיאָלִם, חותו, תותו, שזו, אנבילולו, סירסיר, גילי, מומו, זֻלֻם, גירה וזה נמשך עוד ועוד.
במהלך הפרק הזכרתי לא פעם את הזיקה בין סיפור האנומה אליש לסיפורי הבריאה בספר בראשית. נעמוד על הנקודות העיקריות.
הן באנומה אליש והן בִּבְרֵאשית המים חולקו למים עליונים ומים תחתונים: (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם (סוף ציטוט. ברא' א' 6 - 8).
דמיון רב יש בִּבְרִיאת המאורות. באנומה אליש המאורות נועדו לקבוע את העתים והזמנים. וכך גם בִּבְרֵאשית. (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (סוף ציטוט. ברא' א' 14 - 18).
התנין הוא אחד מעוזריה של תיאמת. מפלצת קדמונית ומיתולוגית. בסיפור הבריאה ישנה חיה אחת הנזכרת בשמה. ככתוב: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים (ברא' א' 21). זוהי עקיצה אנטי מיתולוגית ברורה. אם חשבתם בטעות שהתנין הוא יצור פלאי בעל יכולות אלהיות, אז טעות בידכם. גם את התנין המפחיד ההוא, גם אותו ברא אלהים. מי שכתב את בראשית א' הכיר היטב את אנומה אליש, והתפלמס איתו בְּפָסוּק קטן ועוקצני.
באנומה אליש האדם נברא מטיט, בשילוב דמו של קנגו. בִּבְרֵאשית ב' האדם נברא מעפר במגעו של האל (ציטוט): וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה (סוף ציטוט. בראשית ב' 7).
באנומה אליש האלים התלוננו שאין מי שיעבוד. והנה בִּבְרֵאשית גם אין מי שיעבוד. ככתוב: וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה (ברא' ב' 5). זאת ועוד. תפקיד האדם באנומה אליש לעבד את האדמה ושימו לב מהו תפקיד האדם בִּבְרֵאשית ב' (ציטוט): וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (סוף ציטוט. ברא' ב' 15). מדוע נוצר האדם מלכתחילה? על מנת להיות הגנן בגן העדן. אלהים ברא את העולם, אבל מישהו אחר יתחזק את הסיפור הזה. וּנְקוּדה אחרונה: באנומה אליש נזכרו הפרת והחידקל כִּנְהרות חשובים הבוקעים מעיני תיאמת, וגם בִּבְרֵאשית ב' הם נהרות חשובים היוצאים מעדן (ציטוט): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.... יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת (סוף ציטוט. בראשית ב' 10 - 14).
מכל האמור לעיל עולה הזיקה והקרבה התרבותית - רעיונית בין ישראל למסופוטמיה. אמנם מדובר בתרבות שמית מערבית לעומת שמית מזרחית, אבל הד.נ.א התרבותי המשותף להן הוא רב מאוד.
