מזמור א' בספר תהילים דן בשאלה מהי הדרך המוסרית בה צריך ללכת האדם. מזמור זה מסווג כמזמור תורה (מלשון הוראה), ברכה, או חוכמה. ההשוואה בין הצדיק והרשע נפוצה בספרות החוכמה. קביעת המזמור בראשית הספר, מעבירה מסר מאוד חשוב מבחינת עורכי ספר תהילים: הליכה בדרכי ה' היא העיקר. זו הצהרת כוונות. הצדיק מקבל את גמולו! זהו מסר חשוב כי רוב הספר הוא מזמורי תלונה על מר גורלו של האדם. בואו ונקרא את המזמור (ציטוט):
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.
ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
ג וְהָיָה-- כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
ד לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם -כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.
ה עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט; וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים.
ו כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים; וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד. (סוף ציטוט. תהילים א').
באמת מזמור יפה. נתחיל לנתח אותו. המזמור נפתח במילה: אשרי. הכוונה היא מאושר. מי המאושר? האיש אשר יעשה זה וזה. ומיד עולה השאלה: מדוע צריך להזכיר לצדיק כי הוא מאושר? כי הוא לא... הצדיק הסובל (איוב הוא הדוגמה המוכרת ביותר) פזור במקרא. כך ירמיהו (ציטוט): צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ; אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד (סוף ציטוט. ירמ' י"ב 1).
מיד לאחר מכן יש שלוש תקבולות המחוברות זו לזו. תקבולת היא אמצעי שירי נפוץ מאוד במקרא, וגם בספרות אוגרית. הרעיון הוא פשוט: לחזור על אותו דבר בִּשְנֵי אופנים שונים. הגיוון של הרעיון בשני אופנים שונים גם מדגיש אותו, וגם מקנה לאמירה יופי פיוטי. שימו לב לתקבולות: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר
לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב . 'לא הלך' מקביל ל'לא עמד' שמקביל ל'לא ישב'. ואילו 'עֲצַת רשעים' מקבילה ל'דרך חטאים' שמקבילה ל'מושב לצים'. במקרה שלנו הצדיק נמנע ממעשים מסוימים. הוא לא הולך בַּעֲצַת רשעים. כלומר 'עצות זהב' במרכאות של כל מיני נשמות 'טהורות' שוב במרכאות, המסיטות אותו מדרך הישר. הוא לא עומד בדרך החטאים. ואם הוא כבר שם אז שיתרחק מהר. והוא לא יושב במושב לצים. כלומר אלה שחייהם הם צחוק וְשַעֲשוּעַ, ולא עבודה וחריצות. מותר ורצוי לצחוק כמובן אבל לא על חשבון העבודה והשקדנות. ללכת אל הנמלה ולא אל הצרצר. שימו לב למדרג הפעלים: ללכת – לעמוד – לשבת. מהפעיל אל הפעיל פחות.
בניגוד לאומללים שחוטאים, הנה הדרך הראויה לצדיק: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה. (2). שוב תקבולת בין 'תורת ה'' ל'תורתו', ובין 'חפצו' לבין 'יהגה יומם ולילה'. הצדיק מעוניין בתורת ה' במובנה הרחב ביותר. דהיינו קיום חוקי התורה וּמִצוותיה (בין אדם למקום ובין אדם לחברו). לקיים וללמוד. זה מזכיר את דברי האל לִיהוֹשע (ציטוט): רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה--אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל (סוף ציטוט. יהושע א' 7 – 8).
והנה תיאור הטוב והשפע המזומנים לצדיק ככתוב: וְהָיָה כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ (3).
הצדיק מדומה לעץ על פלגי מים. כלומר מי שלא דואג לְפַרְנָסָה. השפע מגיע אליו ללא כל מאמץ. ברקע הדברים יש דימוי של התורה כִּמְקור מים חיים. דימוי זה מוכר במקרא. למשל אצל ירמיהו הנביא (ציטוט): כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי (את אלהים הכוונה) עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת--בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם (עבודת אלילים הכוונה. סוף ציטוט. ירמ' ב' 13).
הצדיק מושקה לִרְוָיָה, ונותן את הפירות בזמן (עץ טוב ומועיל. לא מבכיר ולא מאפיל). גם דימוי האדם ומשפחתו לעץ מוכר. למשל שיר המעלות בִּתְהִילים קכ"ח (ציטוט): אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ: בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ (תה' קכ"ח 3).
ואחרי כל השפע הזה נכתב: וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. בחור מוצלח באופן כללי.
בניגוד אל הצדיק המוצלח עומד הרשע הכושל: לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. (4). הרשעים הם מוץ שהרוח מעיפה. דבר שולי וחסר ערך. מוץ הוא קליפת גרעין החיטה. בימי קדם, לאחר שהפרידו את הגרעין מקליפתו באמצעות הדיש, זרו, העיפו את גרגירי החיטה באויר. הגרגירים הכבדים נחתו על הקרקע, והמוץ הקל עף ברוח. היום אגב אוספים את המוץ, אורזים אותו יפה, וּמוֹכְרים אותו בְּחֲנוּיות טבע. מה שנקרא סובין.
אבל תמיד יכולות לקרות תקלות בחיי הצדיק. במקרה זה: עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט; וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים (5). המשפט הוא משפט האל. כלומר אם המתואר לא יתממש (עץ שתול על פלגי מים, מוץ אשר תדפנו רוח וכו'...) הרי ביום הדין הרשעים יבואו על עונשם. אלהים כבר יטפל במנוולים הללו. על מנת לחזק את המסר הנה משפט הסיום:
כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים; וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד (6). יש דין ויש דיין. דרך הרשעים, גם אם נראית טובה עכשיו – היא מוליכה לַאֲבדון. אלהים יודע מי צדיק ומי לא.
המזמור מתמודד עם בעיה גדולה, חריפה וחמורה – תורת הגמול. המצב האידאלי, עליו מתבססת תורת הגמול הקלאסית, הוא שכל אדם מקבל גמול לפי מעשיו. צדיק וטוב לו רשע ורע לו. פשוט. איך יודעים אם טוב לאדם או לא? יש שני מדדים בהם נבחן ענין הגמול. מצב כלכלי ואריכות ימים. הצדיק צריך להיות עשיר וקשיש, ואילו החוטא צריך להיות דלפון וּקְצַר ימים. כל אחד יודע שבחיים זה לא ככה. לא פעם צדיקים יראי שמיים נוטים להיות עניים מרודים. וּרְשָעים בני בליעל נוטים להיות עשירים. לא תמיד כמובן. אבל נפוץ מספיק על מנת שנטיל ספק בתקפותה של תורת הגמול הקלאסית. דבר זה יוצר פקפוק בצדק האלהי. מה הפתרון? תורת גמול דחויה. כלומר להיות צדיק עכשיו וּלְקַבל את הגמול בעולם הבא וּבִתְחִיית המתים. לשלם עכשיו במצוות, תרומות, מעשרות וקרבנות, ולקבל את הסחורה לאחר המות. בהחלט רעיון מבריק. המזמור הזה אינו מצהיר במפורש על גמול דחוי, אלא מתחכך ברעיון הזה. 'לך בדרך הישר. ובכל מקרה במשפט האל – הכל יסתדר'.
הזכרנו שמזמור זה מזכיר את יהושע פרק א. אבל יש קשר רעיוני וסגנוני הדוק בינו לבין קטע מספר ירמיה (ציטוט): כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ. ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי (סוף ציטוט. ירמ' י"ז 5 – 8).
מול אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ... עָמָד... יָשָׁב... בְּתוֹרַת יְהוָה... עומד אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם. מול וְהָיָה כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל עומד וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. ומול כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ... ו כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים... עומד כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה... ; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.
הקרבה הרעיונית והסגנונית הרבה בין תהילים לירמיהו מעלה שלוש אפשרויות: 1) מחבר תהילים הכיר את ירמיהו (ויהושע) והושפע מהם (רמז לזמן כתיבת המזמור -> אחרי חורבן בית ראשון). 2) ירמיהו (או תלמידיו) הכירו את המזמור והושפעו ממנו. 3) שניהם הושפעו ממקור שלישי כלשהו. לֵאלֹהים הפתרונים.
