בטרם הפרק הבהרה חשובה: הדיון בהמלכת שאול יתבסס על ניתוח ספרותי של הכתובים. אמעט להתייחס להיבט ההיסטורי של הסיפור. הסיבה לְכָך פשוטה: המקור היחידי העומד לִרְשוּתנו בְּבוֹאֵנו לדון בשאול הוא המקרא. בעיקר ספר שמואל (קיימת התייחסות מועטה בספר דברי הימים). סיפורי שאול רוויים רכיבים ספרותיים, וּבָרוּר שהם עברו עריכה כבדה מצד אוהדי דוד. כך שמדובר בנובלה ולא באמת בהיסטוריה. אין זה אומר שֶבִּבְסִיס האירועים אין אירועים היסטוריים ממשים – אך הם קבורים תחת שכבות עבות של פולקלור ועריכה. דוגמה קטנה לבעייתיות ההיסטורית של תיאור שאול וממלכתו יש דווקא לאחר סיפור ההמלכה (ציטוט): בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; וּשְׁתֵּי שָׁנִים, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. שמ"א י"ג 1). איך שלא נבחן את הפסוק לא נפיק ממנו תועלת. ברור ששאול לא עלה לשלטון בגיל שנה. כמו כן, קשה לקבל שכל מלחמותיו, מרדפיו אחרי דוד וּשְאַר מעלליו אירעו תוך שנתיים ימים בלבד. לאור האמור לעיל – אתייחס לסיפור כמות שהוא, מבלי לדון בהיבטים ההיסטוריים שלו כאמור.
סיפור המלכת שאול מתאר בעצם את ייסוד המלוכה בעם ישראל. לכן נלך כמה צעדים אחורה על מנת להבין מה הוביל את עם ישראל לעבור ממשטר השופטים אל משטר מלוכני. בִּשְמוּאל א' פרק ד' תוארה מפלה כבדה מול הפלשתים, בשל חֵטְאֵי בני עלי. מה שמכונה קרב אבן העזר. באותה מפלה נפל ארון הברית בִּשְבִי הפלשתים. לאחר הרפתקאות שונות חזר ארון הברית אל תחום ישראל. בְּפֶרֶק ז' מנגד - תואר נצחון מוחץ על הפלשתים (בשל צדיקות שמואל). אך מותר לנו לְפַקְפֵּק האם היה נצחון כלל. הלוא שאול נאלץ לגרש את הפלשתים מתוך ישראל. סביר כי הנצחון, שהוא ספרותי בעיקרו, יוחס לִשְמוּאל הצדיק כִּדְמוּת נגדית לִבְנֵי עלי הרשעים.
זהו הרקע לִפְרָקים ח' – י"ב המתארים את הקמת המלוכה בישראל. שימו לב, קיימים חמישה פרקים שלמים (ממקורות שונים) העוסקים בה. זהו רמז ברור לַחֲשִיבות המהפך הרעיוני – שלטוני בעם ישראל. פרקי הקצה (ח' וי"ב) מגלים יחס שלילי כלפי מוסד המלוכה. ואילו פרקי האמצע (ט' - י"א. הפרקים בהם נעסוק) מגלים יחס חיובי. ישנם שלושה סיפורים שונים על המלכת שאול (סיפור האתונות, ההגרלה, והושעת יבש גלעד).
צריך להבהיר דבר חשוב. התפיסה המקראית רואה במלך ישראל את ה'. אין חולק על כך. הויכוח נסוב על השאלה האם אלהים זקוק לנציג בשר ודם שיפעל בִּשְמוֹ. עם כל הכבוד לאלהים – הוא אינו עוסק בגיוס צבא, תכניות רכש, בניית תקציב, פינוי אשפה, סלילת דרכים, פטור מארנונה וכו'. צריך מלך בשר ודם שינהיג את העם בענינים ארציים ויטפל בְּכָל אלה ובתחומים רבים נוספים. מלך בישראל (וּבַעַמִּים) נחשב לִמְשִיחַ האל, והיה חייב בדין וחשבון לפני האל (או שליחיו – הנביאים). מלך שלא נהג כראוי – הודח (כמו שאול נדב בן ירבעם ואלה בן בעשא...).
לאחר התבוסה באבן העזר התברר שמה שהיה טוב פעם (השופטים) כבר אינו מספיק טוב. בימי השופטים לא היה צבא אלא מיליציה חמושה בקלשון וגרזן. מיליציה זו מספיקה נגד מיליציה בעלת חימוש דומה. אך לא נגד צבא מסודר.
בִּקְרַב אבן העזר הפלשתים היו מיעוט אבל בעל שני יתרונות:
1) טכנולוגיה עדיפה (ציטוט): וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי- אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית... כב וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (סוף ציטוט. שמ"א י"ג 19 - 22). היה להם ידע בעיבוד ברזל. חרב ברזל עדיפה על קרדום ארד.
2) פיקוד אחיד. בעוד הישראלים באו מִשְּבָטים שונים בעלי אינטרסים שונים – הפלשתים באו עם מפקד אחד. זה מזכיר מיד את מלחמות ישראל בעת המודרנית – עת ישראל נלחמה מול קואליציות ערביות ויכלה להן.
בני שמואל הרימו תרומה חשובה לייסוד המלוכה. בני שמואל לא הלכו בִּדְרָכיו (כִּבְנֵי עלי בשעתו) (ציטוט): וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל. ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה--שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע. ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד--וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט. ד וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה. ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ--כְּכָל-הַגּוֹיִם. ו וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ; וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל-יְהוָה. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם... ט וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם: אַךְ, כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם, מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם. י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ (סוף ציטוט. שמ"א ח' 1 – 10).
שמואל מִנָּה את בניו לשופטים. אבל הם שופטים רעים. הם לקחו שוחד, נטו אחר בצע, והטו משפט. איסור שוחד הוא מחוקי התורה כזכור. ככתוב: לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (דברים ט"ז 19 ).
עלי וּשְמוּאל כשלו בחינוך בניהם. זה כמו זה יוחלפו ע"י אדם חיצוני. שמואל החליף את עלי, ושאול את שמואל. העם בקש מלך לשפוט אותם ככל הגויים. כלומר אחד שישפוט אותם בצדק. עקיצה לִשְמוּאל... סיבה נוספת (הסיבה הצבאית) תופיע בהמשך. שמואל לא התלהב מהבקשה. גם מסיבה עקרונית (ה' הוא המלך האמיתי של העם), וגם מסיבה אישית - הוא נכשל בחינוך ילדיו. הוא פנה אל ה', שאמר שהעם לא מאס בשמואל אלא בו. ועל כן צריך לתת להם מלך. בתגובה נשא שמואל נאום הידוע כ'משפט המלך' (ציטוט): וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם, בְּאָזְנֵי יְהוָה. כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ (סוף ציטוט. שמ"א ח' 11 – 22).
פה נזכרים כל חסרונות המלוכה. מעבר מחברה שבטית שיוויונית לחברה מלוכנית דורש אמצעים: צבא, ציוד, אימונים, ארמון, מנהל, מפעלי בניה... המלך: 1) יקח את הבנים ואת הבנות לשירות המלך. 2) את הבנים כחיילים, רצים וּפוֹעֲלִים בשירות המלך (עיבוד שדות המלך). 3) את הבנות יקח ויעשה טבחיות ואופות בשירות המלך. לא נאמר במפורש אבל בחברה פטריארכלית – להוצאת הבת הלא נשואה מהבית אל הארמון משמעות מינית ברורה 4) את השדות והכרמים יקח וִיחַלֵּק למקורביו 5) יטיל מסי מעשר לממן את המנגנון הממלכתי 6) את רכוש העם יקח לִצְרָכיו האישיים 7) את העם יקח לעבדים.
כאשר כל זה יקרה, שלא יבואו לבכות לו, כן? העם לא התרשם מהאיומים ודרש מלך. והנה הסיבה האמיתית: וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ - הסיבה הביטחונית היא העיקר.
העם הבין כי משטר שופטים אינו טוב יותר. העם רוצה מלך שיחזיק צבא, ויגן על הארץ.
בשביל בטחון מוכנים לשלם והרבה. בין משטר שבטי לִמְלוּכני יש כַּמָּה הבדלים: במשטר שבטי אין מעמדות וּבִמְלוכני יש. במשטר שבטי הצבא מוקם לצורך ענין זה או אחר, וּבִמְלוכני יש צבא קבע. במשטר שבטי אין מסים או שיש לעתים רחוקות, וּבִמְלוכני תמיד יש מסים. במשטר שבטי אין שלטון שושלתי, וּבִמְלוכני יש. זו המהות שלו. במשטר שבטי יש ממסד משפטי וממסד דתי באופן חלקי, וּבִמְלוכני באופן מלא. במשטר שבטי אין בירוקרטיה, וּבִמְלוכני יש ועוד איך. במשטר שבטי אין מרכז פוליטי, מה שמכונה עיר בירה. וּבִמְלוכני יש.
הזכרנו שישנם שלושה סיפורי המלכה לשאול. אז הנה הראשון, המשתרע על שמ"א ט' עד י' 16.
לכאורה, סיפור לא קשור על איכר שאבד אתונות. אולם תוך כדי קריאה מתברר, שהכל הוא חלק מתכנית האל להמליך מלך. הכל קורה במישור אנושי רגיל. אין ניסים. יש מקרים שונים, אך צירוף המקרים יוצר את הדרמה ואת התוצאה המקווה (מלך לעם ישראל). העלילה עצמה היא מרובת משתתפים (שאול, אביו, דודו, הנער, הנערות, שמואל, הקרואים, חבל הנביאים). הכל מתקדם מהר. הכל קרה בארבעה ימים. הסיפור עצמו בנוי בסימטריה: 1) המסע מהבית אל שמואל (ט' 1 -14). 2) פגישת שאול – שמואל (ט' 15 – י' 1). 3) חזרת שאול הביתה משמואל (י' 2 – 16). (ציטוט): וַיְהִי-אִישׁ מבן ימין (מִבִּנְיָמִין), וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ--בֶּן-אִישׁ יְמִינִי: גִּבּוֹר, חָיִל. ב וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם (סוף ציטוט. שמ"א ט' 1 – 2). זהו המצג: מקום (נחלת בנימין), זמן (אחרי הפרק הקודם) ודמות / דמויות ראשית / ראשיות (שאול). המצג נותן את הרקע להבנת העלילה. לשאול רשימת יחס מפורטת. כשמפרטים את ייחסו ומוצאו של האדם – מדובר באדם חשוב ביותר. אז מה היה פה? 1) שאול הוא משבט בנימין (לעומת שבט יהודה, שממנו יבוא דוד). 2) שרשרת של 6 דורות: קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ. 3) קיש הוא גִּבּוֹר, חָיִל – אדם אמיד.
שימו לב שפסוק 1 מתחיל באב (קיש). פסוק 2 מתחיל בבן. כידוע המקרא מאוד קמצן בתיאור חיצוני. אם יש כזה הרי תיאור המראה החיצוני נועד לקידום העלילה. כיצד תואר שאול? בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם.
בחור הכוונה מובחר. וטוב כלומר טוב מראה. תכונה חשובה למנהיג. עדיף להיות יפה, גבוה, בריא ועשיר מאשר מכוער, עני וחולה. בואו נתקדם. שימו לב למילים המנחות. מילה מנחה היא מילה החוזרת בקטע מסוים, ונועדה לחדד מסר כלשהו. למשל אחת המילים המנחות בסיפור קין והבל היא 'אח'. המילים המנחות הן: 'ללכת' (12 פעמים). 'לעבור' (4 פעמים), ו'לבוא' (3 פעמים) – הן מדגישות תנועה וזרימה. (ציטוט): וַתֹּאבַדְנָה, הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל-שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח-נָא אִתְּךָ אֶת-אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנֹת. ד וַיַּעֲבֹר בְּהַר-אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-שָׁלִשָׁה, וְלֹא מָצָאוּ; וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ-שַׁעֲלִים וָאַיִן, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ. ה הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה--פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ (סוף ציטוט. שמ"א ט' 3 – 5).
האתונות של קיש אבדו. קיש בקש מבנו שילך לחפש אותן. אתונות הן יִקְרוֹת ערך. ברור מדוע יש לחפשן. בבקשה נאמר: וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ (3) – זהו רצף פעלים המסמל מהירות ולחץ. שאול חפש את האתונות במרץ: וַיַּעֲבֹר... וַיַּעֲבֹר... וַיַּעַבְרוּ... וַיַּעֲבֹר. אבל ללא הועיל. הנה הכשלון: וְלֹא מָצָאוּ... וָאַיִן... וְלֹא מָצָאוּ. הנער הציע הצעה מעניינת (ציטוט): וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם--אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת-דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר- הָלַכְנוּ עָלֶיהָ. ז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה- נָּבִיא לָאִישׁ? כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: מָה, אִתָּנוּ. ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ. ט לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה: כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה. י וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ אֶל-הָעִיר אֲשֶׁר-שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים (סוף ציטוט. שמ"א ט' 6 – 10).
הנער הציע ללכת אל איש האלהים. איש שבעזרת כוחותיו השונים הוא יוכל לומר להם היכן האתונות (זהותו לא ידועה). אבל וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא (6). זה מתקשר לאפיון שמואל בפרק ג': וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה (ג' 19). תגובת שאול היא תמיהה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ? כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: מָה, אִתָּנוּ (7). יש משחק מילים בין 'מה נביא'? לבין תפקידו של איש האלהים – נביא (מה נביא לנביא). הנוהג להביא אוכל לאיש האלהים נזכר גם בקשר לאשת ירבעם (ציטוט): בָּעֵת הַהִיא, חָלָה אֲבִיָּה בֶן-יָרָבְעָם. ב וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ, קוּמִי נָא ... וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה, הִנֵּה-שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא-...ג וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים, וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ--וּבָאת אֵלָיו; הוּא יַגִּיד לָךְ, מַה-יִּהְיֶה לַנָּעַר (סוף ציטוט. מל"א י"ד 1 - 3). הנער מצא במקרה רבע שקל כסף בכיס. כלומר חתיכה מהמתכת כסף במשקל 2.5 גרם בערך. פסוק 9 הוא מרתק. זוהי תחיבה (גלוסה) המסבירה את המילה הָרֹאֶה. תחיבה היא תוספת לטקסט. בזמן ההתרחשות איש האלהים נקרא 'ראה'. בזמן כתיבת הסיפור איש האלהים נקרא 'נביא'. הסופר / מעתיק הסביר לקוראיו את פירוש המונח 'ראה'. הנער הוא הגורם המניע והמדרבן (ללכת לרואה, רבע שקל כסף). שאול, נמרץ כהרגלו ממהר לרואה. לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ – מהר ובזריזות. והנה קטע נחמד על הנערות. מילים מנחות: עלה ובא. (ציטוט): הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם; וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה. יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ; מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר--כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה. יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד- בֹּאוֹ--כִּי-הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. יד וַיַּעֲלוּ, הָעִיר; הֵמָּה, בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה. (סוף ציטוט' 11 – 14). שאול ונערו פגשו נערות ושאלו בִּקְצָרה: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה? (11). הנערות יכלו לומר: כן. וזהו. הן מאריכות בתשובה, ודוחקות בו להספיק. מראהו הנאה של שאול גרם להן להתעכב בשיחה ככל יכולתן. הן ענו יחדיו (וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה). הן נכנסו זו לדברי רעותה. כל אחת רצתה ללכוד את תשומת ליבו. מהומה חיננית של נערות מוקסמות: יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ; והנה השניה מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר והראשונה שוב כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה ושלישית יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ ורביעית בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל והשניה קפצה כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד-בֹּאוֹ השלישית כִּי-הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים והנה הראשונה וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ
מיד כשהם נכנסו הגיע שמואל (מבחינתם מדובר בעובר אורח מקרי). הם נפגשו בשער העיר. הסיפור עובר מנקודת המבט של שאול לזו של שמואל (ציטוט): וַיהוָה, גָּלָה אֶת-אֹזֶן שְׁמוּאֵל, יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי בוֹא- שָׁאוּל לֵאמֹר. טז כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: כִּי רָאִיתִי אֶת-עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי. יז וּשְׁמוּאֵל, רָאָה אֶת-שָׁאוּל; וַיהוָה עָנָהוּ--הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי. (סוף ציטוט. ט' 15 – 18). ה' גילה מבעוד יום לִשְמוּאל את העומד להתרחש. כל האירועים היו מכוונים למפגש בין שמואל לשאול: האתונות לא הלכו לאיבוד סתם, לנער לא היה במקרה רבע שקל, לא במקרה הנערות ירדו לשאוב מים. הכל היה מכוון. מחר יגיע אליך המלך הבא, שיושיע את ישראל מיד פלשתים. בנוגע להושעה מהפלשתים הרי קדמו לשאול שמגר בן ענת: וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת... וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל (שופ' ג' 31). וְכַמוּבָן שמשון הגיבור: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן... וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (שופ' י"ג 5).
הפלשתים לא מבינים רמזים, וצריך עוד אחד שיושיע את ישראל... זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (18) – כלומר ימשול בעמי.
הנה הפגישה בין הממליך למומלך (ציטוט): וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת-שְׁמוּאֵל, בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר; וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה. יט וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה--עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם; וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. כ וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ, הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים--אַל-תָּשֶׂם אֶת-לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ; וּלְמִי, כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל? הֲלוֹא לְךָ, וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ.כא וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה? (סוף ציטוט. ט' 18 – 21).
פה נמצא ציר הסיפור. מרכז העלילה. כל האירועים מוכוונים לקראת פסוק 20. שאול שאל שאלה: אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה? שמואל ענה על השאלה הבאה שטרם נשאלה (מי זה הרואה?).
שמואל ענה: בוא לבמה לאכול איתי (כבוד), מחר תלך לדרכך, האתונות בסדר (רואה). והנה העיקר: וּלְמִי, כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל-? הֲלוֹא לְךָ, וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ (20) – בשורת המלוכה.
וּלְמִי, כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל-? זו שאלה רטורית. 1) מיהו זה שאנשי ישראל חומדים אותו? (מי המלך?) 2) למי נועדו כל הדברים הטובים, שחומדים אותם של עם ישראל? (מי המלך?)
שמואל השיב על השאלה: הֲלוֹא לְךָ, וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. שאול הבין מיד למה הכוונה, הא ראיה – תשובתו (הצטנעות וענווה): הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה?
שאול משבט בנימין (הבן הצעיר של יעקב), שבט קטן, ובשבט משפחתו היא הצעירה (הפחותה). שאול לא אומר בִּמְפורש את המילה 'מלך', אלא וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה?
ענוות שאול וחוסר התלהבותו מהתפקיד הן תכונות רצויות של מנהיג מקראי: משה רבנו, גדעון, ירמיהו. מנהיג אידאלי בורח מהשררה. לא באמת, כן? העלילה מתקדמת (ציטוט): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-נַעֲרוֹ, וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה; וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים, וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁם אִישׁ. כג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, לַטַּבָּח, תְּנָה אֶת-הַמָּנָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ--אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ. כד וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת-הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים-לְפָנֶיךָ אֱכֹל--כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר-לְךָ לֵאמֹר, הָעָם קָרָאתִי; וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם-שְׁמוּאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא. כה וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה, הָעִיר; וַיְדַבֵּר עִם-שָׁאוּל, עַל-הַגָּג (סוף ציטוט ט' 22 – 25). שמואל לקח את שאול ונערו ללשכה (חדר המקדש), והושיב אותם בראש הקרואים. ארוחת זבח בעת ההכתרה מוכרת מעוד מקומות. דוד, אבשלום, אדניה. השוק והעליה ניתנו לשאול.
וְהֶעָלֶיהָ - חילופי א' – ע': אליה- החלק השמן באחורי הכבש. בחוק המקראי, השוק ניתן לכהן. מתן השוק לשאול מעידה על מעמדו הרם. וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה, הָעִיר; וַיְדַבֵּר עִם-שָׁאוּל, עַל-הַגָּג – שמואל ושאול עלו לגג (היפוך מהירידה מהבמה), ושם הסתודדו. כולם ראו את האורח שקבל את השוק עולה לגג ומסתודד עם איש האלהים - שאול הוא אדם חשוב. (ציטוט): וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל הגג (הַגָּגָה) לֵאמֹר, קוּמָה, וַאֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל--הַחוּצָה. כז הֵמָּה, יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל-שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר; וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבַר אֱלֹהִים א וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ--וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר--הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד (סוף ציטוט. ט' 26 – י' 1).
הם יצאו מהעיר (חשאיות?): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ--וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיֹּאמֶר--הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ, לְנָגִיד – יציקת השמן על הראש היא סימן להמלכה. משיחת השמן -> משיח. שמואל נתן לשאול כמה אותות (ציטוט): בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם, מֵעִמָּדִי, וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם-קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן, בְּצֶלְצַח; וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ, נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ, וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת-דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי. ג וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּבָאתָ עַד-אֵלוֹן תָּבוֹר, וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, עֹלִים אֶל-הָאֱלֹהִים בֵּית-אֵל; אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים, וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאֶחָד, נֹשֵׂא נֵבֶל-יָיִן. ד וְשָׁאֲלוּ לְךָ, לְשָׁלוֹם; וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי-לֶחֶם, וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם. ה אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. ו וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה, וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר. ז וְהָיָה, כִּי תבאינה (תָבֹאנָה) הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה--לָךְ: עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ. ח וְיָרַדְתָּ לְפָנַי, הַגִּלְגָּל, וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ, לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים; שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל, עַד-בּוֹאִי אֵלֶיךָ, וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. ט וְהָיָה, כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, וַיַּהֲפָךְ-לוֹ אֱלֹהִים, לֵב אַחֵר; וַיָּבֹאוּ כָּל-הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא. (סוף ציטוט. שמ"א י' 2 – 9).
האות הראשון: שאול ימצא שני אנשים בצלצח, שמיוזמתם יאמרו לו שהאתונות נמצאו.
יש פה מידע מעניין בנוגע לִמְקוֹם קבורת רחל אמנו: קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן, בְּצֶלְצַח.
צלצח הוא מקום לא ידוע, אבל קבר רחל נמצא בִּגְבוּל נחלת בנימין (לא בית לחם). לאחר האות הראשון הוא יגיע לאלון תבור. האות השני: באלון תבור הוא יפגוש שלושה אנשים בדרך לבית אל (מקום קדוש הקשור ליעקב). אחד נושא שלושה גדיים, אחד נושא שלושה כִּכְּרוֹת לחם, ואחד נושא נבל יין. הם יפנו אליו לשלום, ויתנו לו 2 כִּכָּרות. את הלחם הוא צריך לקחת. אחרי זה יגיע האות השלישי: הוא יבוא לגבעה שם הוא יראה חבורת נביאים מנגנים ומתנבאים. אז רוח ה' תצלח עליו, וגם הוא יתנבא. גִּבְעַת הָאֱלֹהִים היא גבעה, גבעת שאול, גבעת בנימין (תל אל פול בצפון ירושלים). בגבעת בנימין יושב נציב פלשתי. רמז ברור לתפקידו של שאול- להושיע את ישראל מיד פלשתים. התממשות האותות היא אות לצדקת דברי שמואל. שלושה אותות מוכרים גם ממשה רבנו בהתגלות בסנה (מטה / נחש, יד מצורעת, מים / דם). אחרי כל זה שאול יבין כי האל עמו (עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ), ירד לגלגל, וִיחַכֶּה עד ששמואל יודיע לו מה יקרה. ואכן הכל קרה: וַיָּבֹאוּ כָּל-הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא. הסיפור דלג על התממשות שני האותות הראשונים ומגיע מיד לאות השלישי וְהֶחָשוב (ציטוט): וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל-נְבִאִים לִקְרָאתוֹ; וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם. יא וַיְהִי, כָּל- יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה עִם-נְבִאִים נִבָּא: וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מַה-זֶּה הָיָה לְבֶן-קִישׁ? הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים?. יב וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר, וּמִי אֲבִיהֶם עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים. יג וַיְכַל, מֵהִתְנַבּוֹת וַיָּבֹא הַבָּמָה (סוף ציטוט. י' 10 – 13).
שאול פגש בגבעה חבורת נביאים מנגנים. הנגינה נועדה להכניס את הנביא למצב רוח אתנוזיאסטי (מה שמכונה בטעות: אקסטזה). ממש כמו אלישע במסע למואב. ככתוב: וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה (מל"ב ג' 15).
מכריו של שאול הופתעו מהתנבאותו. התמיהה התמצתה במשפט (שהפך לפתגם): מַה-זֶּה הָיָה לְבֶן-קִישׁ? הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִים? הנביאים נתפסו כלא ממש שפויים, ובן קיש (אדם ידוע ומכובד) מתנבא? וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר, וּמִי אֲבִיהֶם? כלומר לנביאים אין אב מוכר, אבל שאול??? הערה בפסוק 12 מסבירה את מקור הפתגם: עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים. לסיפור על היווצרות הפתגם יש מסורת שניה, מחמיאה פחות לשאול: וכך סופר (ציטוט): וַיֵּלֶךְ שָׁם, אֶל-נוית (נָיוֹת) בָּרָמָה; וַתְּהִי עָלָיו גַּם-הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא, עַד-בֹּאוֹ, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה. כד וַיִּפְשַׁט גַּם-הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ--הֲגַם שָׁאוּל, בַּנְּבִיאִם (סוף ציטוט. שמ"א י"ט 24 – 25).
הנה סוף הסיפור (ציטוט): וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל-נַעֲרוֹ, אָן הֲלַכְתֶּם; וַיֹּאמֶר, לְבַקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנוֹת, וַנִּרְאֶה כִי-אַיִן, וַנָּבוֹא אֶל-שְׁמוּאֵל. טו וַיֹּאמֶר, דּוֹד שָׁאוּל: הַגִּידָה-נָּא לִי, מָה-אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל. טז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-דּוֹדוֹ, הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל. (סוף ציטוט. שמ"א י' 14 – 16).
דוד שאול חקר אותו ואת נערו, אבל שאול לא ספר על המלכתו.
תזכורת למילים מנחות (תנועה וזרימה. דינמי ופעיל): על"ה – 11 פעמים. הל"ך – 13 פעמים. עב"ר – 6 פעמים. מצ"א – 12 פעמים. בו"א – 15 פעמים. גי"ד – 8 פעמים. יר"ד – 5 פעמים. בחלק ב' נדון בסיפורים האחרים על המלכת שאול.
