בספר דברים יש כמה וְכַמָּה חוקי מלחמה המופיעים בארבעה מקומות. בעקרון היה זה קובץ אחד, אך בגלל הסידור האסוציאטיבי (מילה בקטע מסוים שמזכירה מילה אחרת בקטע הקודם) החוקים "התפזרו" במרכאות בין חלקי הספר. חוקי הספר המדוברים הם:
פרק כ' 1 – 9 העוסק בדברי הכהן וּפְטוֹרִים מִמִּלְחמה. פרק כ' 10 – 18 העוסק בִּקְרִיאה לשלום, והיחס לעיר נכנעת ולא נכנעת. פרק כ' 19 – 20: העוסק באיסור השחתת עץ מאכל. זהו המקבץ הראשון. החלק השני ועיקרו של פרק זה הוא פרק כ"א 10 – 14 העוסק בדין שבויה יפת תואר. החלק השלישי מופיע בפרק כ"ג 10 – 15 העוסק בדיני המחנה. והחלק הרביעי והאחרון מצוי בְּפֶרֶק כ"ד 5 ועוסק בדיני פטור לנשוי טרי.
אנו נתמקד בדין שבוייה יפת תואר כאמור. דין זה מכיל היבט מוסרי בולט, ומהווה חריגה מהנורמות המקובלות באותם ימים. הנורמה המקובלת היא: כבשתי, מצאתי אשה – היא שלי!!! מי שזוכר את יחס דעא"ש לשבויות היזידיות מבין בַּמֶּה דברים אמורים. חשוב להדגיש: ההתנהגות של לוחמי דעא"ש היא הנורמה המקובלת ברוב קיום המין האנושי. אנחנו, עם חוקי המלחמה שלנו – חורגים מהנורמה המקובלת לאורך ההיסטוריה.
דין שבויה יפת תואר מנסה לעדן את תפיסת השלל, ומעניק לשבויה אי אלו זכויות. נקרא את החוק ונדון בו (ציטוט): כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (סוף ציטוט. דב' כ"א 10 – 14).
החוק עוסק במקרה של יציאה למלחמה וּלְקִיחַת שלל בִּדְמות אשה יפת תואר. שימו לב שאין הגדרה מהי 'אשה יפת תואר' כיוון שהיופי הוא מושג סובייקטיבי. כל מי שהיה חייל קרבי בצה"ל יודע שאחרי אי אלו ימים או שבועות בשטח – גבולות היופי הופכים נרחבים בִּמְיוחד. השאלה היא: מה עושים עם שבויות? רמז: לא מה שבא לכם.
חשוב להזכיר כי מדובר בצבא עממי, שחייליו אינם מקבלים שכר עבור שירותם. שכרם הוא שלל המלחמה. כאשר שלל הוא בעיקר רכוש. אבל גם בני אדם נחשבו כשלל לחימה לגיטימי. את השבויים ניתן לשעבד, לפדות, או במקרה של שבויות גם לשכב איתן. למותר לציין שזה לא בהסכמה. וּלְמותר לציין שזה לא עניין אף אחד אז.
והנה מגיעים ללב הענין: וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – הלוחם ראה אשה יפה, וחשק בה. אסור לו (!) ואני חוזר אסור לו (!) לשכב איתה בו במקום. כלומר אסור לו לֶאֱנוֹס אותה. כמקובל בד"כ בימים עברו.
הוא צריך לקחת אותה לאשה. וזה כבר ענין אחר לחלוטין. הלקיחה לאשה – משמעו נישואים. יש תהליך מסודר, שרק בסופו הוא רשאי לשכב עם השבויה. חשוב להדגיש - אין פה התחשבות ברצון השבויה. היא לא גורם. לא שואלים אותה כלל האם היא רוצה להתחתן אם לאו. החוק נועד למתן את תגובת הגבר. אז אם מישהו ראה אשה יפה וחשק בה הרי יש תהליך מסודר וּבָרוּר.
וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ – קודם כל יש לַהֲבִיאה הביתה. היא לא בהמה ששוכבים איתה על המקום. יחסי מין הם דבר ראוי, אבל בבית, במקום בטוח ומוגן. יחס של כבוד לאשה. אחד מתפקידי הבעל הוא הענקת מחסה לאשה, וזה מה שקורה פה. אפשר שבדרך הביתה – חינה ירד בעיני השובה. לאחר מכן: וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ. השבויה צריכה לגלח את ראשה. לא ברור האם את כל הראש או רק את חלקו. מהות הענין לא באמת ברורה. יש הסבורים כי הגילוח נועד לכער אותה, כך שהחשק של השובה יַחֲלוף מאליו. יש הסבורים כי מדובר במנהגי אבל. נותנים לה לבטא את צערה על הפרידה מעולמה הקודם.
וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ – לאחר הגילוח היא צריכה לעשות ציפורניים. לא ברור האם היא גוזזת או ההיפך, לא גוזזת. ואז וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ- הכוונה לבגד בו היא נשבתה. היא עוברת לִרְשות הגבר, ואחד מִשְּלַבֵּי המעבר הוא ללבוש בגדים שהשובה הֶעֱניק לה. אחד מתפקידי הבעל הוא להעניק לאשה בגד. והנה סעיף חשוב ביותר: וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים. כיוון שהיא נותקה, בניגוד לִרְצונה, ממשפחתה, מארצה וּמֵעמה, מותר לה להתאבל על הוריה, שמי יודע מה קרה להם. אולי נהרגו. נשבו גם כן. נותרו ללא ילדיהם שנהרגו או נשבו. ובכל מקרה היא לא תראה אותם עוד.
אולם לענין החודש התמים יש עוד מטרה. כיון שהמחזור החודשי מגיע פעם בחודש הרי השובה מוודא שאין היא בהריון. הלוא אם היא מעוברת – זה משנה את נקודת המבט. אין זה אומר שהם לא יתחתנו, אבל נכנס גורם נוסף למשוואה, שיש לקחת אותו בחשבון.
אז ורק אז הרי: וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. רק אחרי כל התהליך, שאורך לפחות חודש (ובפועל יותר. הזמן שלקח להגיע הביתה משדה הקרב, טיפולי 'הקוסמטיקה' השונים וכו') – מותר לגבר לשכב איתה. אין פה טקס נישואים אלא עצם יחסי המין הם אקט נישואים. נגעת – נסעת. שברת – שילמת. אני מזכיר את האמירה במסכת קידושין במשנה לגבי חתונה (ציטוט): האישה--נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בִּשְתי דרכים: נקנית בְּכֶסֶף, וּבִשְטָר, וּבְבִיאה (יחסי מין). והנה הסבר מהו 'בכסף': בכסף בית שמאי אומרין, בדינר וּבִשְווה דינר; ובית הלל אומרין, בִפְרוּטה וּבִשְוֵוה פרוטה (כל מי שתהה מדוע בחתונה הרב מציק לעדים בשאלה האם הטבעת שווה פרוטה – הרי זה נובע מכאן. דלגתי קצת)... וקונה את עצמה בגט, וּבְמִיתת הבעל... (קידושין א' א' א'). לפי המשנה ניתן לקנות את האשה, כלומר להינשא לה בְּכֶסֶף (שְוֵה פרוטה כאמור), בִּשְטר, היא הכתובה, או בעצם יחסי המין שהם הביאה. האשה יכולה להשתחרר ממעמדה כִּנְשואה בִּשְתי דרכים: גירושין או התאלמנות. המוקדם מבינהם.
עד עתה החוק עסק במצב בו הכל הולך למישרין, והשובה מאושר בחיק אשתו החדשה. אבל מה קורה אם הוא לא מרוצה? הלוא קרו מקרים מעולם. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף. אם אחרי כל התהליך הגבר לא מרוצה מהעסקה, וּלְדַעתו היה פה מקח טעות, הרי הוא חייב לשחררה חינם אין כָּסֶף. דינה הוא כדין אשה נשואה לכל דבר וענין! היא לא איזה סלולרי שמחליפים בדגם חדש כִּלְאחר יד. היא אדם. והנה רמז למה שכנראה קרה בפועל: לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. עינוי, בלשון המקרא, בזיקה ליחסים בין גברים לנשים משמעו אונס. אני מזכיר את אונס דינה ואונס תמר שם הפועל 'לענות' שימש לתיאור מעשי שכם בן חמור ואמנון בן דוד. בשל האונס שהיא חוותה – אסור להתעמר בה, אסור להתעלל בה. בין אם מדובר באונס בשדה הקרב, שלאחריו היא נלקחה כאשה, ובין אם כל התהליך נתפס כסוג של אונס. הלוא אין פה הסכמת הכלה לכל ענין החתונה. כך או אחרת במידה ועברה עינוי ללא חתונה – זה מזכה אותה להשתחרר כאשה נשואה.
היחס ההומני שניתן בספר דברים לִשְבויה זו מתיישב היטב עם יחסו הרחום של ספר דברים אל חלשי החברה: גר, יתום ואלמנה. וגם עם יחסו הכללי לנשים. ספר דברים משווה את תנאי השחרור של עבד ואמה עבריים, בנגוד לספר שמות המתעלם מהאמה העברית.
לחוק הזה יש כמה מטרות אפשריות. המטרה הראשונה היא מניעת מעשי אונס (ושאר פריקות עול) בלהט הקרב. גם מבחינה מעשית. אני כקצין לא רוצה שהחיילים יתפזרו לענייניהם, כשצריך להכות את האויב עד כלה. משמעת היא רכיב קריטי בהצלחה צבאית. צבא לא ממושמע – לא מגיע רחוק. מטרה שניה היא שמלחמה היא מצב קיצון, הדורש מהמשתתפים בה לאמץ התנהגות שמועילה במלחמה אך מזיקה מאוד באזרחות. יש פה נסיון לִיצוֹר חציצה בין נורמות המלחמה לבין הנורמות באזרחות. להשאיר את היצר החייתי בשדה הקרב. מטרה אפשרית שלישית היא נסיון למנוע נישואי תערובת. דבר המתאים לאידאל של ספר דברים.
כך או אחרת, דין שבוייה יפת תואר הוא חריג ושונה בנוף חוקי המלחמה בעת העתיקה.
