Skip to content

פרק 294 – קריאה

האזנה

בפרק שעבר ראינו את סיפור ההמלכה הראשון והמוכר ביותר של שאול. הבחור שחיפש אתונות וּמָצָא מלוכה. אולם, כמיטב המסורות הכפולות בספר שמואל הנה סיפור ההמלכה השני מתוך שלושה. סיפור שהרים תרומה לא מבוטלת לאוצר הפתגמים העברי. סיפור זה משתרע בחציו השני של פרק י' (ציטוט): וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת-הָעָם, אֶל-יְהוָה הַמִּצְפָּהיח וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; וָאַצִּיל אֶתְכֶם, מִיַּד מִצְרַיִם, וּמִיַּד כָּל-הַמַּמְלָכוֹת, הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶםיט וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת-אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל-רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי-מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ וְעַתָּה, הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי יְהוָה, לְשִׁבְטֵיכֶם, וּלְאַלְפֵיכֶם (סוף ציטוט. שמ"א י' 17 – 19). סיפור זה הוא מעין המשך הסיפור הקודם. בסיפור הראשון ההמלכה הייתה בחשאי. רק שמואל ושאול היו שם. אתם מבינים שאם יופיע אדם ויכריז שהנביא משח אותו למלך – אנשי מקומו עלולים להביט בו בחשד מסוים. בסיפור זה ההמלכה הייתה בפומבי. כל העם ראה.  שמואל כנס את העם למצפה. יש המזהים אותה בתל א נצבה בצפון ירושלים, ויש המזהים אותה בנבי סמואל. לא משנה לענייננו. קודם כל תזכורת על החסדים שהאל עשה עם בני ישראל. ה' הוא שהעלה את בני ישראל מִמִּצְרים, והציל אותם מצרות, פגעים וַאֲסוֹנות. למרות מעשי האל הרי: וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת-אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל-רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם. וַעֲבוּר מה? לא תאמינו. עבור: מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ. איזה עם כפוי טובה... יש פה טיוח העובדה כי שלטון אלהים זקוק לנציג אנושי אשר יטפל בסכסוכי שכנים, פינוי זבל, כליאת עבריינים וכיוצא בזה. דברי שמואל חושפים מאבק על כח. הויכוח הוא על כח. מי בכיר יותר? המלך, שהוא בחיר האל (בחי"ת. כלומר נבחר האל) או הנביא, שהוא דובר האל? (בשלב הבא יצטרף הכהן למאבק. אבל זו הרחבה אחרת).

שמואל, כעלי לפניו, כשל בחינוך בניו. נוח להאשים את העם בכפיות טובה, אבל את חלקו הוא הצניע... וּבְכָל זאת לאור בקשת העם הוא יתעלה על עצמו ויכתיר מלך. על מנת לבחור את המלך הראוי, וליצור לגיטימציה רחבה – כל העם כונס. לִשְבָטָיו וּלְמִשְפְּחוֹתָיו  (וּלְאַלְפֵיכֶם).  תהליך בחירת המלך מותנה בגורל. הגורל מייצג את רצון האל. אז בואו נגריל (ציטוט): וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּכֵד, שֵׁבֶט בִּנְיָמִןכא וַיַּקְרֵב אֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָו, וַתִּלָּכֵד, מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי; וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ, וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָאכב וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד, בַּיהוָה, הֲבָא עוֹד, הֲלֹם אִישׁ; וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִיםכג וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם; וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָהכד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם, הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ יְהוָה, כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם; וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ. (סוף ציטוט. שמ"א י' 20 – 24).

ההגרלה הזו (וַאֲחֵרות) נעשתה בעזרת אורים ותומים כנראה. מהם האורים והתומים? נראה שמדובר בִּשְתֵּי אבנים או שני חרסים או שני כל דבר אחר, כאשר אחד ייצג את ה'כן' והשני ייצג את ה'לא'. האבנים היו שחורה וּלְבָנָה או משהו כזה, על החרסים נכתבו כן ולא וכו'. הבנתם את הרעיון. ניסוח השאלות היה בכן ולא. לפי מה שיצא מהשק האטום – ידעו מה לעשות הלאה. כך למשל כשדוד המלך רצה לדעת האם להלחם בפלשתים (ציטוט): וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה, לֵאמֹר, הַאֶעֱלֶה אֶל-פְּלִשְׁתִּים, הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי; (שימו לב לשאלת הכן או לא) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-דָּוִד עֲלֵה, כִּי-נָתֹן אֶתֵּן אֶת-הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ (סוף ציטוט. שמ"ב ה' 19 – 20). דוד שאל, ומה שעלה בגורל זה 'כן'. נחזור לשאול. השבטים חולקו לִשְנַיִּים. ואז נשאלה השאלה: האם המלך נמצא בִּקְבוּצה זו? כן / לא. קבוצת הכן נשארה, קבוצת הלא זזה הצידה. ושוב חלוקה לִשְנַיִּים ושאלה חוזרת. וכן הלאה עד שנותרו רק שני אנשים. בסופו של התהליך נכתב: וַיִּלָּכֵד (כלומר עלה בגורל) שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ. מאליה עולה השאלה: מדוע היה צורך להגריל את שאול, הרי הוא נמשח למלך? הלוא שמואל היה יכול להכריז 'רבותיי, זה המלך!'. אין זאת כי מדובר במסורת שונה על בחירת המלך. גם במקרה זה הבחירה היא בחירה אלהית (תוֹצְאוֹת ההגרלה). מציאת אדם ע"י הגרלה מוכרת מסיפור עכן שמעל בחרם יריחו (ציטוט): וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר, וַיַּקְרֵב אֶת-יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו; וַיִּלָּכֵד, שֵׁבֶט יְהוּדָהיז וַיַּקְרֵב, אֶת-מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה, וַיִּלְכֹּד, אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי; וַיַּקְרֵב אֶת-מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד, זַבְדִּייח וַיַּקְרֵב אֶת-בֵּיתוֹ, לַגְּבָרִים; וַיִּלָּכֵד, עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶּן-זֶרַח--לְמַטֵּה יְהוּדָה (סוף ציטוט. יהו' ז' 16 – 18).

שאול עלה בגורל, אבל הוא צנוע. צניעות שאול באה לידי ביטוי (כפל מסורות כאמור): וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא. לאחר שלא מצאו אותו, שאלו בה'. בכל זאת לא נעים. המלך נבחר ואיננו... והנה תשובת ה': הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים. ביטוי מוכר המתאר אדם צנוע. נראה כי הכלים במקרה זה הם כמשמעם – כלים הנמצאים במחסן. כלומר שאול התחבא במחסן סמוך. לאחר שהוא נשלף מהמחסן הוא התייצב בתוך העם, והנה עוד ביטוי נפוץ בעברית של ימנו: וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה – גבוה. גם פיזית, אך בעיקר רוחנית, בתור משיח ה'. חיפוש מלך, שאינו נוכח בעת האירוע נזכר גם בקשר לדוד (ציטוט): וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו, לִפְנֵי שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי, לֹא-בָחַר יְהוָה בָּאֵלֶּהיא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי, הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בֹּאוֹ פֹה (סוף ציטוט. שמ"א ט"ז 10 - 11). בקשר לִמְשִיחת דוד, הרי  אפשר שמשיחת דוד ע"י שמואל היא המצאה ספרותית, להענקת לגיטימציה. מי שמשח את שאול משח את דוד.

כך או אחרת: וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ – העם אישר את ההכתרה. שימו לב, ששאול לא נמשח אלא, אלא הוכרז (הוא נמשח בסיפור הקודם כאמור). והנה אנו מתקרבים לסיום הטקס (ציטוט): וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה, וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר, וַיַּנַּח לִפְנֵי יְהוָה; וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת-כָּל-הָעָם, אִישׁ לְבֵיתוֹכו וְגַם-שָׁאוּל--הָלַךְ לְבֵיתוֹ, גִּבְעָתָה; וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ--הַחַיִל, אֲשֶׁר-נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּםכז וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה; וַיְהִי, כְּמַחֲרִישׁ (סוף ציטוט. שמ"א י' 25 – 27). לאחר ההכתרה, שמואל כתב את משפט המלך. אפשר שזו חזרה על דבריו בְּפֶרֶק ח'. בכל מקרה אנו רואים נסיון ברור של שמואל לקבוע גבולות גזרה לשאול. זרעי הפורענות בין שמואל לשאול כבר נטמנו. הם רק צריכים לנבוט. והם ינבטו. אל חשש.

העם שנכח בטקס ההכתרה נֶחֱלָק לִשְניים. קבוצה אחת ששמחה על בחירת המלך: הַחַיִל, אֲשֶׁר-נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם. אבל תמיד יש אנשים שלא מצטרפים לקונצנזוס. הייתה קבוצה שניה שלא התלהבה: וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה.

הזלזול בשאול בא לידי ביטוי באופן מעשי. אותם מתנגדים לא טרחו להביא לו מנחה. מבחינתם הוא מלך לא לגיטימי. תגובת שאול: וַיְהִי, כְּמַחֲרִישׁ. זו לדעתי (ולדעת קודמים לי)  תחילת הנפילה של שאול. במקום להעניש 'למען יראו וייראו' ולקבוע את מעמדו כמלך, הוא החריש. הוא מחל על כבודו. אבל במזרח התיכון מי שמוחל על כבודו רומסים אותו. הַעֲנָשַת המתנגדים הייתה משדרת מסר רב עוצמה גם ובעיקר לשמואל. בבחינת 'איתי לא מתעסקים'. אבל ההזדמנות הוחמצה. וזו לא ההזדמנות האחרונה שתוחמץ להעמדת דברים על מקומם.

והנה הגענו אל סיפור ההמלכה השלישי. מסורת שלישית על הפיכת שאול למלך (ציטוט): וַיַּעַל, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, וַיִּחַן, עַל-יָבֵישׁ גִּלְעָד; וַיֹּאמְרוּ כָּל-אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, אֶל-נָחָשׁ, כְּרָת-לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָּ. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם, בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵלג וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ, הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם-אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ(סוף ציטוט. שמ"א י"א 1 – 3). מלך בני עמון קרוי נָחָשׁ כשם הזוחל הידוע. התופעה בה אנשים במקרא נקראו על שם בעל חיים מוכרת וידועה. מלבד נחש, ובגרסת משנה נחשון, יש את כלב שהוא כלב, חולדה, שפן, עכבר, פרעוש, עורב, זאב, יעל, דבורה, רחל, לאה, שהיא פרת בר, ציפור וציפורה. אולי שכחתי בעל חיים כלשהו.

נחש מלך בני עמון צר על העיר יבש גלעד. עמון היא ארץ במרכז עבר הירדן. הבירה היא רבת עמון (כיום עמאן – בירת ירדן. בעבר נקראה גם פילדלפיה). יבש גלעד – תל אבו חארז על גדת נחל יאביס. נחל יאביס משמר את השם הקדום. קצת דרומה לְבֵית שאן, בעבר הירדן המזרחי, לא רחוק מאפיק הירדן. אנשי יבש הציעו לנחש הצעה: כְּרָת-לָנוּ בְרִית, וְנַעַבְדֶךָּ – כלומר כניעה. עבודה במקרה זה משמעה הכרה בריבונות וּבְעִיקר העלאת מסים. ההיסטוריה האנושית מלאה לעייפה בדוגמאות לִכְנִיעה מסוג זה. פה יכול היה הסיפור להסתיים. אבל כמו דרמה טובה נחש לא הסתפק בְּכָך. נחש דרש תנאי משפיל בִּמְיוּחד: בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל-עֵין יָמִין; וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. פה העניינים מתחילים להסתבך. ניקור עיניים כהשפלה ידוע גם מִסִּיפור שמשון (ציטוט): וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת-עֵינָיו; וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְהִי טוֹחֵן, בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים( (סוף ציטוט. שופ' ט"ז 21). וְכָך נענש צדקיהו מלך יהודה (ציטוט): וְאֶת-בְּנֵי, צִדְקִיָּהוּ, שָׁחֲטוּ, לְעֵינָיו; וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל (סוף ציטוט. מל"ב כ"ה 7). אני מזכיר את פרק 80 על ניקור עיניים, שם הרחבנו בנושא. נחש דרש ניקור עין. לאנשי יבש בקשה צנועה: הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וְאִם-אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ, וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ. נחש הסכים, ברוב נדיבותו, מתוך בטחון שלא יצליחו למצוא מושיע. המלאכים יצאו לדרכם מיד. תחנה ראשונה היא גבעת שאול (ציטוט): וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל, וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ. ה וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, מַה-לָּעָם כִּי יִבְכּוּ; וַיְסַפְּרוּ-לוֹ--אֶת-דִּבְרֵי, אַנְשֵׁי יָבֵישׁו וַתִּצְלַח רוּחַ-אֱלֹהִים עַל-שָׁאוּל, בשמעו (כְּשָׁמְעוֹ) אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר אַפּוֹ, מְאֹדז וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד-יְהוָה עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָדח וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק; וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶףט וַיֹּאמְרוּ לַמַּלְאָכִים הַבָּאִים, כֹּה תֹאמְרוּן לְאִישׁ יָבֵישׁ גִּלְעָד, מָחָר תִּהְיֶה-לָכֶם תְּשׁוּעָה, בחם (כְּחֹם) הַשָּׁמֶשׁ; וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ--וַיִּשְׂמָחוּי וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ, כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (סוף ציטוט. שמ"א י"א 4 – 10).

הבחירה בגבעת שאול ברורה וּמִתְבקשת. בין אנשי יבש לאנשי בנימין היו קִשְרֵי משפחה (המוצגים באופן מעוות משהו בספר שופטים) (ציטוט): וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן, בָּעֵת הַהִיא, וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד (סוף ציטוט. שופ' כ"א 14).

המלאכים הגיעו לגבעה, והיכן שאול? וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, מַה-לָּעָם כִּי יִבְכּוּ; וַיְסַפְּרוּ-לוֹ--אֶת-דִּבְרֵי, אַנְשֵׁי יָבֵישׁ. זה מוזר בלשון המעטה. שאול שב מֶהֶחָרִיש בשדה. לא מסתדר. מלך אמור לעסוק בְּעִנְיְני מלוכה. לא לַחֲרוֹש בשדה. אנו מצפים מראש הממשלה שלנו שיעסוק בענייני המדינה. יטפל בבטחון, יעסוק בכלכלה, ידאג ליחסי החוץ וכו'. אנחנו מאוד נדאג אם במקום זה נמצא אותו מוכר בַּחֲנות ספורט, או על הטרקטור במושב. היו שפירשו זאת כעדות לִצְנִיעותו הרבה של שאול. בִּבְחִינת מלך צנוע העוסק בצרכי היום יום. אבל הרשו לי לפקפק בכך. הנהגה וּצְנִיעות הם לא דברים ההולכים יחד. אל תתבלבלו, אדם יכול לחיות בִּצְניעות וּלְהַנהיג. אבל האופי שלו הוא לא צנוע. גם פה מדובר במסורת נוספת על המלכת שאול. בחור פשוט שהנסיבות הובילו אותו אל כס המלוכה. העניין הוא ששאול הגיב באופן האופייני לשופטים: וַתִּצְלַח רוּחַ-אֱלֹהִים עַל-שָׁאוּל, בשמעו (כְּשָׁמְעוֹ) אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר אַפּוֹ, מְאֹד (6).

רוח ה' הצולחת על אדם אופיינית לשופטים כאמור. כך גדעון: וְרוּחַ יְהוָה, לָבְשָׁה אֶת-גִּדְעוֹן (שופ' ו' 34). וכך שמשון: וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת-חֲלִיצוֹתָם (שופ' י"ד 19). יש עוד דוגמאות, אבל הענין ברור.

שאול הוא למעשה השופט המושיע. יש בעיה – רוח ה' צולחת על איש כלשהו – והישועה קמה וּמִתְמַמשת. לאחר צליחת רוח האל שאול עשה מעשה סמלי וקיצוני בו בעת. ככתוב: וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ; וַיִּפֹּל פַּחַד-יְהוָה עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד –

שאול ניתח, כלומר ביתר את צמד הבקר לִשְנֵיים עשר חלקים. הוא שלח את החתיכות לשבטים השונים. חתיכה לשבט. המספר שנים עשר הוא סמלי, ומייצג את בני יעקב. אם כי מספר השבטים הרשמי אינו שנים עשר אלא שלושה עשר. שבט יוסף התפצל לשניים: מנשה ואפרים. אבל המספר שנים עשר הפך לסמל, והמספר המדויק לא ממש משנה. הנתחים המדממים לוו באיום מפורש וחד משמעי: כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ;. מי שלא יבוא, זה מה שיקרה לפרות שלו. לא נעים. האיום עשה את שלו, העם פחד והתגייס בבזק. המקום מזוהה עם חורבת איבזיק מול יבש גלעד. מספר המתגייסים (300 אלף מישראל ו30 אלף מיהודה) הוא מופרז בעליל. יש המפרשים את המילה 'אלף' כמשפחה או יחידה לוחמת. כך או אחרת המסר הוא ברור. כל העם התגייס למען הצלת יבש גלעד. המלאכים שבו ליבש, והודיעו את הבשורה המשמחת. 'חברים, העזרה בדרך'. אנשי יבש הודיעו לעמונים כי למחרת הם יצאו אליהם. העמונים היו בטוחים, מן הסתם, כי הם יצאו להכנע. אנשי יבש תכננו לצאת לצורך מטרה אחרת לחלוטין. שימו לב למשחק המילים האירוני של אנשי יבש: וַעֲשִׂיתֶם לָנוּ, כְּכָל-הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. והנה שאול מצדיק את היותו מנהיג הצבא (ציטוט): וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ-הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם; וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ-בָם שְׁנַיִם יָחַד (סוף ציטוט. שמ"א י"א 11).   שאול חלק את העם לִשְלוֹשה ראשים, ועם אשמורת הבוקר תקף את העמונים משלושה כיוונים. חלוקה לִשְלוֹשה ראשים נזכרת גם אצל דוד בעת מרד אבשלום (ציטוט): וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹתב וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת-הָעָם, הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד-יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב, וְהַשְּׁלִשִׁת, בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי (סוף ציטוט. שמ"ב י"ח 1 - 2). גם גדעון חילק כזכור את העם לשלוש. החלוקה לשלוש נובעת מהרצון להשאיר פתח נסיגה. מי שאין לו מה להפסיד הוא לוחם עז נפש. מי שיש לו פתח נסיגה – יעדיף להשתמש בו. התקפה עם שחר ועד הצהרים מוכרת, באופן מפתיע, ממצבת מישע (מצבה מואבית של מישע מלך מואב) (ציטוט): ויאמר לי כמוש: "לך, אחוז את נבו על ישראל". ואהלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים. ואוחזה ואהרוג כולה (סוף ציטוט. מצבת מישע שורות 14 – 16).

תשועת יבש גלעד הייתה שלמה. העורך תפר את הסיפור לסיפור הקודם (ציטוט): וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵםיג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה: כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-יְהוָה תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵליד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָהטו וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד-מְאֹד  (סוף ציטוט. שמ"א י"א 14 – 15).

כזכור לנו, בְּפֶרק י' כמה אנשים זלזלו בשאול ככתוב: וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה; וַיְהִי, כְּמַחֲרִישׁ (י' 27). ואילו פה יש סגירת מעגל. ישנה דרישה להמית את אותם אנשים: וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ:  תְּנוּ

הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם. שאול גילה גדלות רוח, וסרב. שוב הוחמצה הזדמנות להבהיר מי מנהל העניינים פה. לאחר הנצחון, חודשה המלוכה. ויש לומר "חודשה" במרכאות. זו תפירת הסיפור הזה לסיפור הקודם. הלוא אם שאול נמשח כבר, מדוע הוא חורש בשדה? ומדוע הוא צריך לאיים על העם בחיתוך הבקר? אין זאת כי מדובר בְּבָחוּר רגיל שרוח ה' צלחה עליו, ולא במלך שהוכתר זה מכבר. שאול הוכיח בעזרת הנצחון הצבאי את יכולתו להיות מלך.

תפירה נוספת לסיפור הקודם היא ע"י הביטוי: וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה. שימו לב, המלך כבר הוכתר, פה רק מחדשים את המלוכה. משהו טכני, שולי וחסר חשיבות.

לסיפור יש מבנה מוצלב. בהתחלה (למעשה סוף הסיפור הקודם) נכתב: וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה (י' 27). לאחר מכן: וַיַּעַל, נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, וַיִּחַן, עַל-יָבֵישׁ גִּלְעָד (י"א 1). בהמשך: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ, הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים (י"א 3). ואחר כך: וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל... וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ (י"א 4). ציר העלילה הוא: וַיִּפְקְדֵם, בְּבָזֶק; וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף (י"א 8). מול המלאכים וּבְכִי העם עומד: וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ--וַיִּשְׂמָחוּ (י"א 9). מול זקני יבש עומד: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵישׁ, מָחָר נֵצֵא אֲלֵיכֶם (י"א 10). מול נחש העמוני עומד: וַיַּכּוּ אֶת-עַמּוֹן עַד-חֹם הַיּוֹם (י"א 11). ומול בני הבליעל עומד: וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל (י"א 15). שימו לב ששאול הוא הציר סביבו סובב הסיפור.  כמו כן יש לנו שני שרשים מנחים. השרשים יצ"א ויש"ע הן מילים מנחות. ארבע פעמים כל אחת.

סיפור הושעת יבש קשור בטבורו לִשְני סיפורים אחרים. הסיפור הראשון הוא סיפור הושעת ישראל בִּימֵי גדעון בספר שופטים פרקים ו' – ח'. בסיפור יבש נכתב: וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה, (5). אצל גדעון נכתב: וְגִדְעוֹן בְּנוֹ, חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת (ו' 11). בִּשְנֵי המקרים מדובר באדם שעסק בִּפְעִילות חקלאית שגרתית. על שאול סופר: וַתִּצְלַח רוּחַ-אֱלֹהִים עַל-שָׁאוּל (6) ואילו על גדעון: וְרוּחַ יְהוָה, לָבְשָׁה אֶת-גִּדְעוֹן (ו' 34). בִּשְנֵי המקרים רוח ה' צלחה על אדם מסוים, שיהפוך לשופט. על שאול סופר: וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים (7). ועל גדעון סופר: וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל-מְנַשֶּׁה, וַיִּזָּעֵק גַּם-הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח, בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי (ו' 35). שניהם שלחו מלאכים, כלומר שליחים לצורך גיוס הצבא. על שאול סופר: וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת-הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים (11). ואילו על גדעון נכתב: וַיַּחַץ אֶת-שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הָאִישׁ, שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים (ז' 16). שניהם נקטו תכסיס דומה, וחילקו את צבאם לִשְלושה ראשים. בסיפור יבש גלעד נכתב: לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה (14). ואילו על גדעון סופר: מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ (ח' 22). לשניהם הוצעה מלוכה. שאול קיבל את ההצעה. גדעון סירב. לכאורה. אך כל מנהגו באחרית ימיו היה מנהג מלך. הסיפור השני (עליו היה לנו פרק שלם) הוא סיפור פילגש בגבעה בספר שופטים פרקים י"ט – כ"א.  בסיפור הושעת יבש נכתב וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל (4). ואילו בסיפור פילגש בגבעה נכתב: וַיָּסֻרוּ שָׁם, לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה (י"ט 15). בשני המקרים העיר גבעה, תל אל פול בצפון ירושלים ליד פסגת זאב, היא מקום מרכזי בהתרחשות. בסיפור שאול סופר: וַיִּחַן, עַל-יָבֵישׁ גִּלְעָד (1) ואילו בפילגש בגבעה נכתב: וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ, מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד (כ"א 9). בשני המקרים העיר יבש היא מקום התרחשות נוסף. בהושעת יבש גלעד נכתב: וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (7). ואילו בסיפור פילגש בגבעה נכתב: וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (י"ט 29). בשני המקרים בותר יצור (במקרה של הפילגש גופה), חולק לשנים עשר, ונתחיו נשלחו אל חלקי העם השונים. בסיפור שאול וסיפור פילגש בגבעה יש כמה ביטויים דומים. כך למשל: בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (7. שופ' י"ט 29) הנזכר בִּשְנֵי הסיפורים. בסיפור שלנו נכתב: וַיִּשְׂאוּ כָל-הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ (4). ואילו בפילגש בגבעה נכתב: וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל (כ"א 2). בשני הסיפורים נזכר הביטוי: כְּאִישׁ אֶחָד (7. שופ' כ' 8, 11). בסיפור הושעת יבש סופר: תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם (12), ואילו בפילגש בגבעה נכתב: .וְעַתָּה תְּנוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וּנְמִיתֵם (כ' 13). בפרק על סיפור פילגש בגבעה הזכרנו שסיפור זה נועד ללכלך על עיר מוצאו של שאול, באמצעות יצירת זיקה בין הסיפור לסיפור הושעת יבש מחד גיסא, וסיפור סדום ועמורה מאידך גיסא.

ראינו כי להמלכת שאול יש שלוש מסורות שונות בספר שמואל. האחת היא על נער תמים שחיפש אתונות וּמָצא מלוכה. המסורת השניה היא על בחור שעלה בגורל לפי רְצוֹן האל. בסיפור השלישי סופר על בחור שרוח ה' צלחה עליו, הושיע את ישראל, ועשה את הצעד הנוסף משופט למלך. המשותף לכל שלושת הסיפורים הוא בחירת ה' בשאול. בין אם מסיבה לא ברורה בסיפור הראשון, בחירה באמצעות הגרלה, או האצלת רוח האל על אדם מסוים.

בִּשְנֵי הסיפורים הראשונים לִשְמואל יש תפקיד מרכזי. בין אם בזיהוי הנער שהגיע אליו באקראי כביכול, ובין אם כִּמְנהל ההגרלה. בסיפור השלישי הוא נֶעֱדָר, ורק לאחר הנצחון על בני עמון הוא צץ לפתע, וחידש את המלוכה. מותר לחשוד שמדובר בתוספת עריכה מאוחרת, שנועדה ליצור רצף סיפורי עם הפרקים הקודמים.

מאליה עולה השאלה: האם עורך ספר שמואל לא ראה שיש פה שלוש מסורות שונות? איך הוא חיבר אותן יחד? אז התשובה היא שהוא ראה. ועוד איך. עובדה הוא טרח לתפור את מסורת שלוש למסורת שתיים. מדוע הוא הביא אותן בזו אחר זו ולא ניסה ליצור סיפור נטול חספוסים וּתְהִיות? איני יודע. אני רק יכול לשער כי המסורות היו חשובות בעיניו ובכל אחת מהן רְכִיב קדושה, אז הן נכנסו. אני גם יכול לשער כי אולי זה לא הפריע לו. הרי אורח המחשבה המודרני במאה ה-21 לא מחייב את עורך הספר. ואולי הוא פרש את הסיפורים בפני הקורא בִּבְחִינת: 'אתה הקורא תוכל למצוא בכל סיפור משהו אחר ותוכל להרכיב את הסיפור שלך'. אם למי מהמאזינים יש תשובה נוספת – אשמח לשמוע.

נגישות