בתחתית העמוד ישנן תמונות. מומלץ לעיין בתמונות לפני, לאחר או תוך כדי האזנה לפרק. כל התמונות נלקחו מספרו המונמנטלי של יגאל ידין 'תורת המלחמה בארצות המקרא'.
במערכה צבאית אז כהיום, ישנם שלושה היבטים מרכזיים. שניים מהם קשורים זה בזה קשר הדוק, ומשפיעים אהדדי. השניים הראשונים מוכרים וידועים: תמרון ואש. נוסף להם היבט שלישי, נחבא אל הכלים, אינו מוחשי, אך משפיע על המערכה למן הרגע הראשון. והוא היבט הזמן.
נדיר מאוד למצוא תמרון ואש, אחד ללא השני. דוגמא לכך היא מלחמת לבנון השניה, בה צה"ל ניסה להכריע את המלחמה רק באמצעות 'אש מנגד', אך נאלץ, יש אומרים בעל כורחו, לבצע תמרון קרקעי.
תמרון הוא יכולת המצביא להזיז את גייסותיו לאור צרכי הקרב, על מנת להשיג את המטרה הרצויה. התמרון המוצלח ביותר הוא זה החוסך את הפעלת האש.
אש היא סוג, כמות ואיכות כלי הנשק אותם יכול המצביא להפעיל במהלך הקרב. שימוש בטכנולוגיה מתקדמת יכול להעניק תוספת עוצמה לאש. בין אם מדובר על שימוש בנשק ברזל, כמו הצבא הפלשתי במלחמת מכמש מול צבא שאול ובין אם מדובר בשימוש בפצצות חכמות כמו האמריקנים במלחמת המפרץ הראשונה.
זמן הוא פרק הזמן העומד לרשות המצביא על מנת לממש את תכניותיו, בהנחה שיש לו כאלה. כאשר שני הצדדים מעריכים את עצמם כחזקים יותר, השאיפה היא להפגש בקרב שדה. היתרון של קרב שדה הוא שהקרב מתחיל ב-6 בבוקר, וב-10 כבר יודעים מי נצח.
במקרים רבים המערכה אינה מתנהלת בין כוחות שקולים. כאשר אחד הצדדים מפריז בהערכת כוחו, ומעדיף להתמודד בקרב שדה – זה עלול להסתיים באופן כואב. דוגמא לשיקול דעת מוטעה בקשר להערכת העוצמה היא אמציה מלך יהודה, לאחר שניצח את אדום (ציטוט): אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים, אֶל-יְהוֹאָשׁ בֶּן-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: 'לְכָה, נִתְרָאֶה (יואש מלך ישראל זלזל באמציה, והשיב לו, שעם כל הכבוד לנצחון אדום, פה זה ישראל, כן? ונמשיך) יא וְלֹא-שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ--וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים, הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה, בְּבֵית שֶׁמֶשׁ, אֲשֶׁר לִיהוּדָה. יב וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּנֻסוּ, אִישׁ לְאֹהָלָו (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ד 8 -12).
כאשר אחד הצדדים מעריך כי אויבו עולה עליו בהיבטים המרכזיים של קרב השדה, כלומר תמרון ואש, ישאף הצד החלש לקזז את יתרון האויב באמצעים שונים. האמצעי הנפוץ לקיזוז היתרון הוא שימוש בביצורים ומכשולים.
אות מעבר
הביצורים מבטלים את יתרון התמרון, היות והן כופים על הצד התוקף מלחמה סטטית. מלחמה בה לפרשים מסתערים, מרכבות דוהרות, ותמרוני רגלים – אין משמעות טרם נפרץ המכשול.
דוגמא לתמרון רגלי, חסר תועלת עד פריצת החומה יש בתיאור כיבוש יריחו (ציטוט): ...וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה הולך (הָלוֹךְ) וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים... דלגתי קצת וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת-הָעִיר. (סוף ציטוט. יהושע ו' 13 - 20).
אילולי נפילת החומה, בני ישראל יכלו להקיף את יריחו עוד 70 אלף פעם, ללא הועיל.
אנקדוטה היסטורית חביבה היא המצור הצלבני על ירושלים. בשנת 1099 לספירה. הצלבנים שבאו לשחרר את הקבר הקדוש מידי הכופרים המוסלמים כזכור, הקיפו את ירושלים שבע פעמים בליווי קקופוניה של שופרות. אך משום מה החומה סירבה ליפול והם נאלצו לפרוץ לעיר בכוחות עצמם.
בנוסף, הביצורים אף מצמצמים במידה רבה את יתרון האש של האויב. שהרי לא דין מגן הנישא ע"י חיל או אפילו שורת מגנים כדין חומה.
ההיבט השלישי, ואולי החשוב ביותר הוא הזמן. בניגוד לתמרון ואש עליהם ניתן לחזור שוב ושוב (כמו במלחמת העולם הראשונה למשל). שטח ניתן לכבוש בחזרה,. אבדות ניתן למלא. אבל זמן לא ניתן לחזור, לכבוש או למלא. מערכה לא נמשכת לנצח. המונה דופק, ולא תמיד באופן שוה עבור שני הצדדים. כך במלחמת יום כיפור צה"ל מהר לכבוש את החרמון, ולכתר את הארמיה השלישית – בטרם תכנס הפסקת האש לתוקפה.
מצור על עיר יכול להסתיים באחד מהתרחישים הבאים: 1) הבקעת העיר וכיבושה. 2) פריצת המגנים מתוך העיר, הבסת הצרים וסילוקם. 3) כניעת המגנים בהסכם, טרם הבקעה. 4) נסיגת הצרים ללא כיבוש העיר.
דוגמא להבקעת העיר יש בתיאור כיבוש ירושלים על ידי הבבלים (ציטוט): וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. ג בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. ד וַתִּבָּקַע הָעִיר... (סוף ציטוט. מל"ב כ"ה 2 – 4).
דוגמא לפריצה מהעיר והנסת הצרים יש בסיפור על המצור הארמי על שומרון בימי אחאב בן עמרי (ציטוט): וַיִּפְקֹד (אחאב הכוונה), אֶת-נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וַיִּהְיוּ, מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים; וְאַחֲרֵיהֶם, פָּקַד אֶת-כָּל-הָעָם כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--שִׁבְעַת אֲלָפִים... דלגתי קצת יז וַיֵּצְאוּ, נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּשְׁלַח בֶּן-הֲדַד, וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר, אֲנָשִׁים, יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן. יח וַיֹּאמֶר (בן הדד הכוונה) אִם-לְשָׁלוֹם יָצָאוּ, תִּפְשׂוּם חַיִּים; וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ, חַיִּים תִּפְשׂוּם. יט וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן-הָעִיר, נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת, וְהַחַיִל, אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם. כ וַיַּכּוּ, אִישׁ אִישׁוֹ, וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל; וַיִּמָּלֵט, בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם, עַל-סוּס, וּפָרָשִׁים. כא וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיַּךְ אֶת-הַסּוּס וְאֶת-הָרָכֶב, וְהִכָּה בַאֲרָם, מַכָּה גְדוֹלָה (סוף ציטוט. מלכים א' כ' 15 – 21).
דוגמא לכניעה מפורסמת היא הכניעה של חזקיהו מלך יהודה לסנחריב מלך אשור בעת מסע סנחריב ב701 לפה"ס. מסע לו נקדיש פרק מיוחד כאמור (ציטוט): וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם. וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב... (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ח 13 -16). כיכר היא 30 קילו. כלומר 9 טונות כסף, ו900 קילו זהב.
דוגמא לנסיגה (זמנית, יש לומר) יש בעת המצור הבבלי על ירושלים (אותו מצור שהזכרנו מקום,שהסתיים בחורבן ירושלים כאמור. ציטוט): וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל-יְרוּשָׁלִַם אֶת-שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. ירמיה ל"ז 5).
בכל אחד מתרחישים שצוינו לעיל לזמן יש השפעה רבה. הצבא הצר מצוי בארץ זרה על כל המשתמע מכך. דהיינו הצורך לכלכל את הצבא הצר, ולא תמיד מדובר בארץ פוריה. לפעמים המצור גולש לחודשי החורף, ואז בעיית האספקה גוברת שבעתיים. קיים צורך לאבטח את הצרים מפני התקפות נגד של בעלי ברית, או יחידות מקומיות שאינן תחת מצור. אסור לשכוח שגם במולדת ממשיכים החיים להתנהל, ומי יודע איזו קנוניה נרקמת ברגעים אלה ממש נגד המלך? מה קורה בכלל בגבול המולדת בצד השני? אולי חורשי רעה מנצלים את המצאות רוב הצבא בצד אחד על מנת לתקוף בצד השני? ואם המלך נשאר אמנם בבירה, והוא נרצח לפתע? האם להמשיך בכלל את המצור? או שמא ראוי למהר בחזרה למולדת על מנת לוודא שפרוסת העוגה של המצביא לא תגזל? ועוד ועוד. מספר הגורמים שמשפיעים על אורך זמן המצור רבים מספור.
אות מעבר
מהאמור לעיל עולה כי, הביצורים אינם רק מענה לעדיפות התמרון והאש של האויב, אלא גם מרוויחים זמן עבור הצד המתגונן. ככל שחולף הזמן גדל הסיכוי של המגן להגיע להסכם כניעה סביר מבחינתו, או לחילופין לנסיגת הצבא הצר ללא תנאי.
התוקף, המודע להשלכות הללו, בדיוק כמו המגן, יערך למצור ממושך וארוך, על כל המשמעויות הנלוות למצור כזה. כמו הבבלים במצור על ירושלים שנמשך שנתיים וחצי.
הטלת מצור היא שיטה ידועה, שיתרונה העיקרי הוא חסכון בכח אדם. החסרון הוא הזמן הארוך הדרוש לכך. חודשים או שנים. על כל המשתמע מכך.
לחילופין, למי שאין לו זמן מיותר לבזבז על מצור, ינסה לפרוץ את המכשולים על מנת להביא לידי ביטוי את יתרון התוקף בתמרון ואש, לכבוש את העיר ולחזור הביתה מהר ככל הניתן. וזו הדרך בה בחרו האשורים, ששכללו את ההנדסה הקרבית שלהם לדרגת אומנות, שלא תפחת ממכונת המלחמה הרומאית לעתיד לבוא. אמצעי הפריצה הטוב ביותר הוא זה המשכנע את הנצורים להגיע להסכם כניעה סביר מבחינתם.
אות מעבר
המכשולים מציבים בפני התוקף בעיות בארבעת המימדים: גובה, אורך, רוחב, וזמן כאמור. אך אנו נתמקד בשלושת הראשונים
מימד הגובה בא לידי ביטוי בנחיתות טופוגרפית מקומית של התוקף מול חומות העיר. כח המשיכה תורם את חלקו לטובת המגן. כך למשל, פלח הרכב (החלק העליון של אבני הריחיים) שהושלך על אבימלך (כמסופר בשופטים פרק ט') נהנה מתאוצה מטה. קל יותר לירות מלמעלה למטה מאשר הפוך.
מימד הרוחב בא לידי ביטוי ברוחבו ובעוביו של המכשול. ככל שהמכשול עבה יותר – כך ישקיע התוקף מאמץ רב יותר על מנת להתגבר עליו. כלומר זמן רב יותר או אנשים רבים יותר תוך דילול אפשרי של גזרות אחרות. או גם וגם.
מימד האורך בא לידי ביטוי בטווח כלי הנשק שבידי הצדדים היריבים. כלומר האם יוכל התוקף להעניק חיפוי יעיל לאנשיו המנסים לפרוץ את המכשול, במינימום סיכון למחפים עצמם. או שמא אש הנצורים תמנע מהצרים גישה לחומה בכלל?
ישנם כמה סוגי מכשולים נפוצים.
ראש וראשון למכשולים היא ה-טופוגרפיה. כלומר מיקום העיר.
במקרים רבים העיר נבנתה על בסיס מכשול טבעי כגון: גבעה נישאה (כמו לכיש) מצוק (כמו גמלא ומצדה), או מים (לדוגמא צור, שהייתה אי). המכשול הטבעי מעצים את קשיי התוקף, ומקל על המתגונן. אם כי תוקף נחוש יתגבר גם על מכשול זה. האשורים שפכו סוללה ללכיש. הרומאים שפכו סוללה לגמלא ומצדה, ואלכסנדר הגדול שפך סוללה לצור.
המכשול השני הוא ה-חומה – מכשול פיזי הבנוי האבנים או לבנים, ונועד לעצור את התוקף.
המכשול השלישי הוא ה-חלקלקה. מדרון משופע לרגלי החומה הנועד להקשות על הצר לקרב את כלי הניגוח אל החומה. וכן מגדיל את זוית השענות הסולמות על החומה.
מכשול רביעי הקשור לחומה הוא שער העיר – שער העיר הוא נקודת התורפה בחומה. ועל כן המקום הראשון הבא בחשבון לצורך פריצה. אולם היות וגם המגן יודע זאת, הרי מאמצים רבים הושקעו בהגנת השער עצמו. כגון: ציפוי השער בלוחות המתכת, שער כפול, שער גישה עקיפה כלומר שיש לפנות ב90 מעלות על מנת להכנס (כמו שער יפו או שער ציון בירושלים של ימנו), דבר המקשה על התוקף ומחייב אותו להאט, מגדלים חזקים מצדי השער (כלומר שטחי הריגה), חפיר מקומי ועוד.
ההתגברות על המכשולים נובעת מהאתגר שכל מכשול ומכשול מציב בפני התוקף. אולם האמצעי הראשון, שאינו פיזי נועד למנוע את השימוש בשאר האמצעים.
אמצעי זה הוא הצעת כניעה:
השאיפה הראשונה של התוקף היא לסיים את המערכה בהסכם כניעה, כך שיחסך הצורך מן הצרים והנצורים לכלות את זמנם. הצעת כניעה יכולה להימסר בכל שלב של המצור.
בחוק המלחמה בדברים כ' 10 נכתב (ציטוט): כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. (סוף ציטוט). במצור סנחריב ידוע נאום רבשקה, שנועד לסיים את המצור על ירושלים בכניעה (ציטוט): וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן (שהוא שר הצבא) וְאֶת-רַב-סָרִיס (שהוא המשרת הראשי) וְאֶת-רַבְשָׁקֵה (שהוא שר המשקים) מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם… וַיִּקְרְאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה… דלגתי קצת כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי… (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ח 17 - 35).
לשמחתנו כי רבה, מלכי אשור נהגו להתפאר בכיבושיהם ונצחונותיהם. וכך נותרו לנו כתובות רבות, ובעיקר תבליטים המתארים את השלבים השונים בכיבוש עיר נצורה.
בתבליט המתאר את ההתקפה על עיר בשם במני (מימי סרגון השני. תמונה מספר 1 באלבום), נראה אדם, מוקף בעיגול מספר 1, העומד על כר ניגוח, וכפי הנראה מקריא מסמך כניעה לתושבי העיר.
ההחלטה האם להיכנע אם לאו הושפעה מתנאי הכניעה, מהערכת המגן את עוצמת התוקף, ומהערכת המגן את עוצמתו שלו. במידה והצעת הכניעה נדחתה, הרי התוקף נאלץ לפרוץ את המכשול באופן פיזי (או לפחות באופן כזה שיזרז את כניעת העיר).
אות מעבר
המכשול העיקרי בו נתמקד הוא ה-החומה:
על החומה ניתן להתגבר בשלושה אופנים: מעבר דרך החומה (כלומר קרקור החומה ופריצתה), מעל החומה (סולמות סער) ומתחת לחומה (מנהרה).
התגברות על המכשול דרך החומה משמעו הבקעת פרצה, והחדרת כוחות לעיר על מנת לממש את התמרון. שיטה זו מושגת ע"י קרקור החומה ע"י חיילים, כפי שיוסבר מיד, או לחילופין באמצעות כר ניגוח.
ברור מאליו שהמגנים אינם אדישים לפריצת החומה, והם רצים לחסום את הפירצה, ולמנוע מכוחות האויב לחדור לעיר. במילים אחרות: לעמוד בפרץ.
קרקור החומות יכול להתבצע בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא פשוט לפרק את החומה. לגשת אליה, ולעקור לבנה אחרי לבנה, עד שנוצרת פרצה רחבה דיה למעבר הכח המסתער. היתרון של שיטת פריצה זו הוא הזמן המועט יחסית הנדרש לגישה אל החומה, כלומר זמן ההליכה ממחנה הצרים עד למרגלות החומה. שיטה זו קצרה בהרבה לעומת שיטות אחרות ככריית מנהרה, או שפיכת סוללה למען כר הניגוח (בין אם יש או בין אם אין חלקלקה או חפיר, המקשים על קירוב כר הניגוח. ובדרך כלל יש). לשיטה זו חסרונות רבים: החסרון העיקרי הוא שהחיילים המקרקרים חשופים לאש האויב: כך למשל אבימלך מיודענו שנגש לחומה (ציטוט): וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד-הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד-פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל-רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת-גֻּלְגָּלְתּוֹ (סוף ציטוט. שופטים ט' 52 – 53).
בנוסף, ולא פחות חשוב, כמות האנרגיה הקינטית של חיל אחד, חלשה לאין שיעור לעומת כר ניגוח. כלומר הגישה אל החומה היא מהירה אמנם, אולם קרקורה הוא תהליך ארוך. זאת ועוד, בנוסף למגנים שמנסים למנוע את ההגעה של החיילים אל החומה, הרי הצד המגן יכול לעבות את החומה מהצד השני באופן חזק ומהיר. דוגמא ידועה היא הצרפתים שצרו על עכו, ובמאמצים רבים פרצו את החומה, רק על מנת לגלות, חומה נוספת שהוקמה על ידי המגנים במקום הפריצה.
בספר יחזקאל, באחת הנבואות על צור יש רמז לקרקור (ציטוט): וּמִגְדְּלֹתַיִךְ יִתֹּץ בְּחַרְבוֹתָיו.(סוף ציטוט. כ"ו 9).
בתמונה מספר 2, שהיא מארמון אשורנצירפל מכלח', נראים שני חיילים אשוריים, מוקפים בריבוע מספר 1, העוקרים לבנים מהחומה. להגנתם לבושים החיילים בשריון קשקשים. מגני העיר מצדם מנסים לירות בהם. בתמונה מספר אחד מוקפים בעיגול מספר 2 נראים שני חיילים האוחזים כלי חד ומנסים לפורר את החומה. את ההגנה מפני אש המגנים מספקים המגנים המונפים מעל ראשם.
בתמונה 3, המתארת את ההתקפה על העיר קישיסי מימי סרגון השני, מדור שרוכין, נראים שני חיילים מסומנים בעיגול 1 ו-2 עם מגן לכיוון חומת העיר, עם חפץ חד ומנסים לקעקע את החומה.
אות מעבר
האמצעי השני הוא כר ניגוח.
כר ניגוח ובשמו השני 'איל ניגוח' נפוץ בהרבה בתבליטים, וגם במציאות. השמות כר או איל ניגוח נגזרים מתחביבם של הכבשים והעזים לנגוח זה את זה עד דלא ידע. 'כר' ו'איל' הם שמות נרדפים לכבש זכר. חיל, חזק ככל שיהיה, המקרקר את החומה אינו משתווה לעוצמת כר ניגוח.
מכה אחת של כר ניגוח שוות ערך למהלומות רבות של חיל אחד. כר ניגוח הוא קורת עץ עבה, ולה ראש קשיח (בד"כ ממתכת), אשר מרכזת את האנרגיה בנקודה אחת צרה, ועל כן מגדילה מאוד את עוצמת הפגיעה. כר הניגוח אמור לפרוץ פרצה בחומה. פרצה רחבה דיה, אותה יוכל התוקף לנצל על מנת לחדור לעיר ולממש את יתרון התמרון שלו. יתרון כר הניגוח הוא עוצמת החבטה, וכפועל יוצא זמן מועט יחסית לעומת קרקור ידני. כרי הניגוח הראשונים היו קורת עץ, שהורמה על ידי מספר חיילים, ובהינתן האות רצו כולם, כאיש אחד, על מנת להתנפץ על השער או החומה. במקרה זה אמנם המכה הייתה חזקה יותר, אך החיילים נותרו חשופים כמקודם. הפתרון היה – לספק הגנה לנוגחים. ובמילים אחרות: מבנה שיעניק הגנה למקרקרים. והיות והמבנה צריך להיות נייד, כלומר על גלגלים, נוצר צורך חדש: סלילת דרך גישה לרכב גלגלי. וכמו בהרבה מקרים בחיים, הרעיון פשוט – הביצוע מורכב. כזכור, עיר מבוצרת כללה בדרך כלל שיפועים טבעיים או מלאכותיים (חלקלקה), ולעיתים חפיר – רכיבים המקשים על רכב גלגלי להתקדם בקו ישר, או להתקדם בכלל. במילים אחרות, תנאי מקדים להפעלת כר הניגוח היא סוללת גישה אל חומת העיר. הסוללה יוצרת משטח גישה נוח לכר הניגוח אל החומה. בספור שבע בן בכרי יש תיאור של שפיכת הסוללה, ומטרתה (ציטוט): וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל-הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה (סוף ציטוט. שמואל ב' כ' 15).
חשוב שהסוללה תהיה בשיפוע מתאים. במקרה של שיפוע חד מידי, וכר הניגוח הנייד יתקשה להגיע לחומה, וכשכבר יגיע זוית ההגבהה תיצור זוית נגיחה חדה, שגם החיילים יתקשו להכות כראוי (כח המשיכה יפעל לרעתם כזכור), וגם חלק ניכר מעוצמת המכה יתבזבז, והכר יחליק על החומה מבלי לגרום לה נזק משמעותי (בדומה לאבן הקופצת על המים). אולם לכל העסק המורכב יש יתרונות ברורים, שבעטיים שוה להתאמץ ולכבוש סוללת גישה אל חומת העיר הסוררת. מעבר להגנה שהמבנה מעניק למקרקרים, הרי עתה, הם יכולים להתרכז בקעקוע החומה בשתי ידיהם, ולא להקצות יד יקרה לאחיזה במגן. בנוסף, ניתן להציב כוחות חיפוי על המבנה עצמו . ובכך לצמצם או לבטל את יתרון הגובה של המגנים. מגן שינסה להפריע לפעולת כר הניגוח, אמנם יוכל לעשות זאת, אבל תוך כדי סיכון משמעותי.
בתבליטים השונים ניתן לראות כרי ניגוח חדים וכרי ניגוח קהים. הכרים החדים שימשו לפריצה והבקעת החומה (כמו "סכין"), ואילו הקהים שמשו להרחבת הפרצה (כמו "אגרוף"). בתבליטים שונים נראים שני כרי ניגוח בעלי ראשים שונים זה לצד זה. לא ברור האם מלכתחילה נשפכה סוללה רחבה דיה על מנת להכיל שני כרים ניגוח (לשפוך סוללה ברוחב כר ניגוח אחד היא מלאכה קשה ומפרכת, קל וחומר הכפלת הסוללה. דבר המוטל בספק). או שמא האומן האשורי תיאר אירועים שהתחוללו באותו מקום, אך לא באותו זמן. כלומר שכרי הניגוח או ראשיהם התחלפו בינהם, בהתאם לצורך המבצעי באותה עת.
בתמונה 1 מוקף בריבוע מספר 3 נראה כר מחודד, המכרסם בחומה. בנוסף נראית בבירור הסוללה עליה מצביע חץ מספר 1, הבנויה מלבנים. שפיכת סוללה נעשית על ידי שפיכת כמויות גדולות של עפר, ובו משולבות קורות עץ (לצורך יצוב). לעיתים ציפו את השכבה העליונה בלבנים על מנת להקל על תנועת כר הניגוח.
בתמונה 2 מוקפים בריבוע מספר 2, וביתר פירוט בתמונה מספר 2.1 (הערה והתנצלות: התמונה נפלה בדיוק על התפר בין העמודים, אז ארגנתי את התמונה ממקום אחר. תמונה 2.1 כאמור). בתמונה זו נראה שימוש באמצעי נגד של הנצורים. המגנים הורידו שרשרת מהחומה, כאשר קצותיה מרוחקים זה מזה כמה מטרים (כלומר נוצר מעין חצי עיגול). כשכר הניגוח נגח בחומה, מעל גובה השרשרת, המגנים משכו את השרשרת למעלה, תוך ניסיון לתפוס את כר הניגוח. זאת על מנת לחדד את זוית הפגיעה בחומה. כלומר הקטנת עוצמת המכה. לחלופין, אם הכר נמשך מספיק גבוה למעלה, ניתן לנסות לשרפו או לקצוץ את ראשו. כנגד אמצעי זה ניסו התוקפים לזרוק חבל על השרשרת, או להשחיל אחד, ולמשוך את השרשרת כלפי מטה. כך יכלו מפעילי הכר לנסות ולשחררו מאחיזת השרשרת, במידה ונלכד. מדובר למעשה במשיכת חבל. לשם שינוי היתרון נמצא לצד התוקפים דווקא שנעזרו בכח הכבידה ובמשקל גופם, בעוד המגנים אימצו את שריריהם. מובן שהתוקפים היו חשופים לאש המגנים, שמצידם היו חשופים לאש המחפים על מגדל המצור, שהיו חשופים לאש המגנים שעל החומה וחוזר חלילה. בתמונה עצמה נראים שני חיילים המושכים את השרשרת למטה.
בתמונה 4 מארמון סרגון בדור שרוכין, המתארת ככל הנראה את כיבוש עזה, נראה כר כפול, מוקף בעיגול מספר אחד, בעל ראש חד, אשר כבר הבקיע פרצה בחומה. אף במקרה זה נראית היטב הסוללה הבנויה. חץ מספר 2
בתמונה 1, כר הניגוח אינו מוסע על גבי סוללה, אלא על דרך רגילה לשער העיר. מסומנת בחץ מספר 5. הבחירה בנתיב התקדמות זה נבעה, ככל הנראה, הן מעצם הדרך הקיימת, לעומת סוללה אותה יש לשפוך, והן מהחולשה היחסית של שער העץ, גם אם מצופה מתכת, לעומת חוזק החומה. בנוסף לבחור שמקריא את הצעת הכניעה ניתן להבחין בלפידים (מסומנים בעיגול מספר 2) אותם השליכו המגנים על מנת לנסות לשרוף את המבנה שהגן על כר הניגוח. מבנה שמשיקולי משקל וידע מטלורגי – נבנה מעץ. זוית הגישה לחומה של כר הניגוח אינה מעשית והיא מוצגת בצורה מוגזמת על ידי האומן.
בתמונה מספר 5, מוקף בעיגול מספר 1, מימי אשורנצירפל מארמונו בכלח', נראה כר ניגוח קהה. ראוי לציין כי, קני המידה אינם מציאותיים ומדגישים את האנשים לעומת חומות העיר.
בתמונה 6 מוקפים בעיגול מספר 1, בתבליט מארמון סרגון מדור שרוכין, נראים שני כרי ניגוח על גבי שתי סוללות. זוית הגישה היא פרי דמיונו של האומן, ולא זוית מציאותית. מימין להם, מוקף בעיגול מספר 2 נראה כר ניגוח בזוית קצת יותר מציאותית.
חשוב לציין כי, המגנים לא ישבו בחיבוק ידיים וניסו לפגוע בכר הניגוח בכל דרך. הדרך נפוצה הייתה להשליך לפידים על מגדל העץ על מנת לשרפו. בתמונה מספר 1 נראים לפידים שהושלכו על כר הניגוח, מוקפים בריבועים 6 ו-7 הם דומים למכחולים אגב, אבל מדובר בלפידים. אבל מצד שני גם החיילים במגדל לא ישבו בחיבוק ידיים. הם שפכו מים על הלפידים. בתמונה מספר 7 ניתן להבחין בחיל השופך מים על כר הניגוח. על מנת לכבות את האש שאחזה בכר הניגוח.
אמצעי פריצה שהוא מקרה פרטי של חדירה דרך החומות הוא פריצה דרך השער. או במילים אחרות שריפת השער. שער העיר הוא נקודת תורפה מובנית בחומה כאמור. חולשתו נבעה מכך שחומר הגלם ממנו עשוי השער היה עץ. לעץ שני חסרונות. הראשון הוא שהעץ חלש יותר לעומת אבנים או לבנים. השני הוא, שהעץ הוא חומר דליק. כמודגם בסיפור אבימלך (ציטוט): וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד-הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד-פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵש (סוף ציטוט. שופטים ט' 52). כנגד נקודות תורפה אלו, ציפו את השערים בלוחות מתכת, שגם חזקו השער, וגם הקטינו את סכנת ההצתות. חיזוק נוסף ניתן לא לשער אלא לסביבתו. כלומר מגדלי עוז, אשר יצרו שטח הריגה למרגלות השער. למרות זאת, הפיתוי לפרוץ דרך השער היה עז. גם בשל חולשתו, וגם בשל היכולת לקרב כר ניגוח על דרך המלך, מבלי צורך לשפוך סוללה.
בתמונה מספר 1 שהיא התמונה המובילה בפרק מסתבר, מוקפים בעיגול מספר 8, נראים שני לוחמים האוחזים לפידים, ומציתים את השער.
בתמונה 3 נראים שלושה חיילים, מוקפים בעיגולים מספר 3 ו-4 לפידים בידיהם המנסים להצית את שער העיר.
ראוי לציין כי במקרה והשער נפרץ, אצים רצים המגנים, להלחם בשער. ובמילים אחרות 'להשיב מלחמה שערה'. לאחר שלא פרצנו דרך השער, ננסה לפרוץ מעל החומה.
אות מעבר.
אמצעי לפריצה מעל החומות הוא הסולם. בניגוד לכרי הניגוח המצריכים זמן רב בהכשרת דרך הגישה, הרי פריצה לעיר באמצעות סולמות היא המהירה ביותר, וגם המסוכנת ביותר עבור החיילים המטפסים. בשיטה זו המסתערים מציבים סולמות על החומה, בעזרתם הם מגיעים לראש החומה, ונכנסים לעיר. בין אם לשם לחימה ממש, ובין אם בנסיון לפתוח את שערי העיר מבפנים, עבור הכוחות המחכים בחוץ. הסכנה בשיטה זו מצויה לאורך כל התהליך. בעיה ראשונה היא, שהגישה לחומה נעשית תחת אש המגנים. בנוסף, הטיפוס על הסולם הוא השלב הקשה והמסוכן ביותר. יש להציב את הסולם בזוית נכונה. סולם המוצב בזוית חדה יקל על המגנים להדוף את הסולמות אחורה. הסולם המוצב בזוית קהה, הוא עלול לקרוס תחת משקל הלוחמים. זאת ועוד, בזמן הטיפוס על הסולם יכולת המטפסים להתגונן או לתקוף – מוגבלת ביותר. זוית נכונה, תאפשר להם לאחוז במגן תוך כדי טיפוס, איטי מעט, אבל טיפוס. ולבסוף, לאחר שראשוני החיילים עלו על החומה, הם בנחיתות מקומית מול תגבורות המגנים הנזעקים, רק חיפוי יעיל, והזרמת תגבורות רצופות מצד התוקפים, בסולמות רבים ככל הניתן, תוכל לאפשר ניצול הצלחה של ראשוני הנאחזים בחומה. מכאן עולה כי, פריצה בסולמות סער מחייבת חיפוי כבד ומדויק לאורך כל התהליך. חיפוי שיאפשר למסתערים את עצם ההגעה לחומה, טיפוס עליה, וצמצום סכנת הדיפת הסולם אחורה. אפשר כי פריצה בסולמות סער התבצעה בכמה גזרות במקביל על מנת להציב את המגן מול הדילמה לאן לשלוח את תגבורותיו.
בספר יואל, בתיאור הארבה, יש פסוק המדמה את הארבה לצבא (ציטוט): כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן, כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה (סוף ציטוט. יואל ב' 7).
בתמונה 2 מוקף בריבוע מספר 3 נראה חייל המטפס בסולם המוצב על חומת העיר. ביד אחת הוא אוחז מגן. בתמונה 8 מוקפים בעיגולים 1, 2 ו-3, מארמון סרגון השני, נראים זוגות זוגות של חיילים, העולים בסולם משני כיוונים שונים (אולי רמז להתקפה בכמה גזרות במקביל)
ואם לא הצלחנו לפרוץ מעל החומה, ננסה מתחתיה.
אות מעבר
'נשק יום הדין' הן המנהרות. המנהרה מתגברת על החומה ע"י חתירה תחת יסודותיה, החלשתם ומיטוטה. בניגוד למה שרואים בסרטים מידי פעם, מטרת המנהרה מתחת לחומה בעת מצור, אינה להחדיר אנשים לתוך העיר, אלא למוטט את החומה. אמנם במהלך מבצע 'צוק איתן' החמא,ס השתמש במנהרות התקפיות, אולם מטרת החמא"ס הייתה לבצע פיגועים במרחב, ולא לכבוש עיר. מה עוד שפחי יציאת המנהרות היו תמיד בשטח פתוח, ולא בשטח בנוי, המצוי במצור ושחייליו ערוכים לקראת מנהרות כאלה.
מיטוט החומה נעשה על ידי חפירה מתחת ליסודות החומה, תמיכת היסודות בקרשים, וברגע נתון, הצתת הקרשים. השריפה מעלימה את התמיכה ביסודות, והחומה מתמוטטת. כך נוצרת פרצה המאפשרת לתוקף לממש את יתרון התמרון שלו. ראוי לציין שגם המגנים חפרו לעתים מנהרה נגדית על מנת לשבש את כריית המנהרה ההתקפית. היו אף מקרים שכמה מנהרות נחפרו במקביל, על מנת להקשות על המגנים לסכל את הכריה.
לחפירת מנהרה יש כמה יתרונות: היתרון המרכזי הוא ההגנה שהמנהרה מעניקה לחופרים. הן בהיותה מחסה כנגד אש המגנים, והן במימד ההפתעה, היות והמתגונן אינו יודע תמיד, היכן נחפרת המנהרה (אם כי את דבר חפירתה הוא יכול לשער). צבא לו כח אדם רב, יכול לחפור כמה מנהרות במקביל (ואף להעסיק שבויים בעבודה זו).
בתמונה 2 מוקפים בריבוע מספר 4 נראים שני חיילים, הכורעים במנהרה, ומפנים אבן החוצה, למרות שנראה כאילו הם רבים על כדוק בדולח.
באותה תמונה נראה חיל, המסמן בריבוע 5, הזוחל בתוך מנהרה ובידו סכין חפירה. פלג גופו התחתון עדיין מחוץ למנהרה. האומן הראה את פלג גופו העליון, במעין מבט פנימה.
