סיפור, כל סיפור, קל וחומר המקראי, מתחיל בכך שמישהו סיפר את הסיפור. כלומר סיפור בעל
פה. וזו נקודה חשובה! הסיפור נמסר מאב לבנו וממספר הסיפורים לשולייתו. הסיפור עבר מדור
לדור, מפה לאוזן. הורים סיפרו לילדיהם. החבר'ה סיפרו סביב המדורה, וכן הלאה. סיפור כזה
עובר במהלך המסירות התפתחות שינויים. כל מספר לפי כח זכרונו, לפי חיבתו לפרט זה או אחר
וכן הלאה. רק כשהסיפור הועלה על הכתב הוא "קפא" במרכאות. הסיבה לכך היא ברורה. קל
יותר להעביר בדייקנות משהו כתוב ממשהו מושמע. אלא אם למסר המושמע יש מנגינה. כלומר
שירים נוטים להישמר בצורתם המקורית יותר מסיפורים. לפעמים המסורות התפצלו אי אז,
והועלו על הכתב בשתי גרסאות שונות. אבל ברוב המקרים יש מסורת אחת שגברה על אחיותיה.
אותו דבר קרה עם סיפורי המקרא. אין לנו סיבה להניח שזה לא היה כך. בהסתייגות אחת קלה,
אולי חלק מסיפורי העל פה נהנו מיחס קדושה מסוים. אם אכן כך, אז אולי מספרי הסיפורים
השתדלו להקפיד יותר מהרגיל בהעברתו. אבל זו הסתייגות קלה כאמור. חשוב לזכור דבר אחד
חשוב. הסיפור נועד למאזיניו או קוראיו בימי קדם. לא לפרשניו ולא לחוקריו המודרניים. כלומר
הדבר החשוב ביותר בסיפור המקראי הוא קריאתו והבנת פשוטו של מקרא. אחרי זה ניתן
להעמיס על הסיפור את הדרש, פרשנות, הלכות וכו'. אבל הפשט הוא הבסיס. יש חשיבות
עצומה בהבחנה בין מה נכתב לבין מה שלא נכתב. יש לזכור עוד דבר אחד בבואנו לקרוא סיפור
מקראי. אין דבר כזה סיפור סתם. לכל סיפור במקרא יש מסר. מסר חינוכי, מסר אמוני, מסר
רעיוני, מסר מוסרי. הסיפור לא בא לבדר אותנו, אלא ללמד אותנו משהו, לחנך אותנו, להעביר
מסר כלשהו. אפשר להתווכח מהו המסר, אבל המסר הוא שם. כלומר אם קראתי סיפור מקראי
ולא זיהיתי או הבנתי את המסר, אז הבעיה היא בי. ההבנה שלכל סיפור יש מסר, ואוסיף,
שכלל סיפורי המקרא משרתים מסר שהוא כללי אבל מאוד ברור - משפיע מאוד על הבנתנו
את עריכת המקרא. סיפורי המקרא נמצאים במקומם הנוכחי לאחר עריכה ומחשבה. כל סיפור
מצוי בדיוק במקום בו העורך רצה אותו. עוקב לזה שלפניו, ומקדים את זה שאחריו. אתן דוגמה
דווקא מהחלק הלא סיפורי בתורה. יש מצוות הבאות ברצף ונראות לא קשורות זו לזו. לפעמים
הקשר מכונה 'סידור אסוציאטיבי'. מילה פה הזכירה מילה שם ושני החלקים סודרו בזה אחר זה.
אבל בואו ונדגים את זה על רצף מצוות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, אך הן משורשרות זו
לזו. חז"ל ראו את רצף הצווים על אשת יפת תואר, חובת ההורשה לבן הבכור גם אם הוא בן
אישה שנואה (כאשר יש גם אישה אהובה) ובן סורר ומורה – כמשהו בעל הגיון פנימי. רצף
המצוות מספר לנו על גבר החוזר מהמלחמה עם אישה נוספת – שבוייה צעירה ויפה, המשך
בסכסוכים הרבים המתגלעים בביתו בין ילדי שתי הצרות (הנשים היריבות), ובסוף גדל גם בן
סורר ומורה המורד בהוריו... אם זה נראה לנו בלאגן לא מובן, אז סימן שלא הבנו את העורך.
הנחת היסוד שלי היא שהעורך היה בחור חכם לא פחות, ואולי יותר, מאיתנו - הקוראים
המודרניים.
לאחר הקדמה זו נפנה אל סיפורי המקרא גופא. לסיפורי המקרא יש כמה מאפיינים יחודיים
משל עצמם. נפרט את המאפיינים וכמובן נדגים. המאפיין הבולט מכל הוא אורכם של סיפורי
המקרא. באמרי אורכם אני מתכוון לאורך ממש קצר. קיצור נמרץ ותכליתי. כל מילה נשקלת
בזהב. ואם אין לה מקום – היא לא תהיה שם. לכל מילה יש תפקיד וחשיבות. אם נשווה את
סיפורי המקרא לסיפורי עמים אחרים נבין עד כמה הם קצרים. אני מזכיר את עלילות גלגמש או
אנומה אליש מצד אחד ואת האיליאדה והאודיסאה מצד שני. ההבדל הוא בין נושאת מטוסים
לסירת מירוץ. לפעמים ממש קצרים להכעיס! שמגר בן ענת קיבל פסוק אחד בודד. זהו. עוד פסוק
היה מוסיף כל כך הרבה...
מאפיין שני בולט הוא שתיאורים חיצוניים מופיעים רק ואך ורק אם הם מקדמים את העלילה.
למשל, אף אחד לא יודע איך נראה אברהם אבינו או איך נראה משה. כשאנו מדמיינים את משה,
אנו מדמיינים את צ'רלטון הסטון עטור הזקן מהסרט 'עשרת הדברות'. איש לא יודע איך נראה
יעקב אבינו. אבל אנחנו יודעים שרחל אמנו עליה השלום, הייתה יפת תואר, ושעיני לאה אמנו, גם
עליה השלום, היו רכות. ומדוע חשוב למספר להזכיר שרחל הייתה יפת תואר – כי זו הסיבה
שיעקב התאהב בה. לאה תוארה כבעלת עינים רכות. לא ברור מה זה? אבל זה בניגוד ליפי
תארה של רחל. אולי זה תרם לכך שיעקב ראה בה שנואה. גם התאור של דוד כאדמוני ויפה
עיניים או של שאול כגבוה משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו קשורים קשר הדוק להתאמתם או
אי התאמתם למלוכה.
מאפיין שלישי הוא שהבעת הרגשות היא הכי מעטה שאפשר. מעשי הדמויות מעידים על
רגשותיהם. אתה הקורא צריך להבין את זה מתוך הסיפור. למשל, נדב ואביהו בני אהרון נשרפו.
אין מילה אחת מה חשב אהרון אלא וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן. או אברהם אבינו צווה להעלות את יצחק לעולה,
ולא נאמר במילה מה הוא חשב. רק הפעלתנות המרובה שלו בבוקר רומזת למצבו הנפשי. כך
הפסוק המוכר ממגילת אסתר (ציטוט): בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. אס' ו' 1).
איש לא טרח
להסביר לנו, שהמלך מודאג משלל ההתרחשויות סביבו, ומנסה להבין מה אסתר זוממת
והאם יש לה משהו נגדו – אנו צריכים להבין את זה בעצמנו. זה מזכיר מאוד מה שקורה בסרטים
וסדרות. שימו לב שהגיבור בסרט אף פעם אינו מחפש חניה. מדוע? כי זה לא חשוב. זה לא
מקדם את העלילה. לכל היותר, תראו אותו מגיע למנהטן בשיא העומס, וישר נכנס לחניה. יותר
מזה. אם תראו את הגיבור מחפש חניה אתם כבר יודעים שמשהו יקרה שם. יירו בו, תהיה
עסקת סמים, הוא יגלה גופה, ימצא את בנו האובד. משהו יקרה שם. ועוד דוגמה מקראית. אם
טרחו לספר לנו שבלעם רוכב על אתון כנראה שיקרה איתה משהו. אולי היא עומדת לראות
מלאך. יתכן שהיא תתחיל לדבר. ואפילו שניהם גם יחד. מי יודע. אבל משהו יקרה עם האתון.
מאפיין רביעי הוא, שסיפורי המקרא הם מרובי שכבות. אפשר לקרוא לזה שיכוב או
סטרטיגרפיה בלע"ז. המונח לקוח מתחום הגיאולוגיה, שעבר לארכיאולוגיה. ניתן לדמות את
סיפורי המקרא לסרטי דיסני. מה הכוונה? יש בהם כמה וכמה רבדים. למשל הסרט 'שרק' פונה
לילדים, זה נכון, אבל מבוגרים מאוד אוהבים אותו, כי יש בסרט רובד שלם ובדיחות שנועדו
למבוגרים. אז גם בסיפור המקראי יש כמה רבדים והדבר המדהים הוא שהרבדים הללו
דחוסים היטב במספר מילים מצומצם. מעט המחזיק את המרובה. המשמעות היא, שהקורא או
המאזין צריך להיות ערני ולשים לב. אוזנו כרויה ועינו פקוחה על מנת להבין את הסיפור לעומקו,
וגם להנות ממנו שוב ושוב. הסיפור המקראי דורש מאיתנו הקוראים או המאזינים להתאמץ.
הסיפור לא מתמסר בקלות. אבל חזקה עליכם, שאם תתאמצו, ותהיו קשובים וערניים אתם תהנו
מהסיפור ותגלו בו רבדים חדשים ומשמעויות חדשות. וזו הנאה אדירה.
טוב, דיברתי המון על העקרונות, בואו ונראה דוגמאות לכל אחד מהמאפיינים. נתחיל באורכו
הקצר של הסיפור. בחרתי באחד הגיבורים האהובים עלי – שמשון. ובמקרה זה הביקור שלו אצל
הזונה מעזה. אני אקרא לאט ואתם מוזמנים לספור את המילים (ציטוט): וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, עַזָּתָה;
וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ב לַעַזָּתִים לֵאמֹר, בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה, וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ-לוֹ כָל-
הַלַּיְלָה, בְּשַׁעַר הָעִיר; וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל-הַלַּיְלָה לֵאמֹר, עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרַגְנֻהוּ. ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן,
עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם-
הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו; וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן (סוף ציטוט. שופ' ט"ז 1 –
3). הסיפור מתאר לילה אחד בחיי שמשון. הסיפור הזה 1) מבקר את שמשון, 2) לועג לפלשתים,
3) מאדיר את שמשון 4) קדימון לסיפור הבא. וכל זה ב-57 מילים. זהו! שלושה פסוקים בלבד!
כמה מטען יש מאחורי הסיפור הקטן הזה! כמה ניתן ללמוד ממנו על יחסיו עם שבט
יהודה ועל יחסיו עם נשים ועל יחסיו עם הפלישתים. אומנות! אני מזכיר שיש לא מעט תגוביות,
מה שמכונה בלע"ז טוקבקים, ארוכות מזה בעלות משקל סגולי אפסי. אז מה היה לנו פה?
נתחיל בביקורת על שמשון. מוצג פה חוסר שיקול הדעת שלו 1) הוא נכנס ללוע הארי לעזה, היכן
שמשתוקקים להרוג אותו (הוא פיקח ולא חכם). 2) הלך לזונה. לא שולט ביצריו. 3) עושה דווקא
– מתכון לצרות. שמשון מוצג כאדם בעל שיקול דעת בעייתי, בלשון המעטה. בוא נראה את הלעג
לפלשתים: 1) השומרים לא שמו לב ששמשון (איש גדול מידות כן?) בא לעזה, צריך לגלות להם.
2) הפלשתים ארבו לו ביציאה, במקום להסתער עליו, כשהוא עם המכנסיים למטה – תרתי
משמע. 3) הם מחכים עד אור הבוקר. פוחדים מהחושך (ומשמשון. דוחים את הקץ) 4) וַיִּתְחָרְשׁוּ
– מילה דו משמעית. גם היו בשקט, וגם היו חרשים. הלוא שמשון עקר את שערי העיר באמצע
הלילה – והם לא שמעו דבר? ואחרון 5) לא מנעו את הפגיעה בסמל העיר - השער. הנה האדרת
שמשון: 1) הפתיע את אויביו, בעצם ההגעה לעזה, היכן שלא ציפו לו. וגם ובשעת היציאה אמצע
הלילה. אנשים רגילים ללא מסתובבים בלילה בחוץ. 2) עקר את שערי העיר האיתנים, וסחב
אותם עד חברון (60 ק"מ בערך ובעליה). והקדימון לסיפור הבא, קדימון אותו מבינים רק
בדיעבד. לכן צריך להיות קשוב לרצף הסיפורים. שמשון הלך אחר יצריו, והסתכן בשל אשה.
הפעם הפלשתים כשלו אבל בפעם הבאה הם יצליחו. אתם יודעים איך זה. פעם דוד מנצח ופעם
גליית מנצח. יחסיו עם שבט יהודה נרמזים בנשיאת השערים לחברון דווקא. הוא יכול היה
לקחתם לאן שליבו חפץ. אולי שמשון שלח מסר לבירת שבט יהודה – הגיע הזמן להתעורר...
זאת ועוד אנחנו ממשיכים לראות איך יחסיו של שמשון עם נשים מסבכים אותו, הוא
משחק באש, בשועלים ובנשים וסופו להיכוות.
בואו נראה את סיפור אלישע והדובים. אלישע בדרך מיריחו לבית אל.
וכך נכתב (ציטוט): וַיַּעַל מִשָּׁם (אלישע הכוונה), בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ
מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ (לעגו הכוונה) וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. כד וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם,
וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. כה
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן (סוף ציטוט. מל"ב ב' 23 - 25). הסיפור מתאר
את אלישע לאחר עליית אליהו השמיימה, נותן תיאור של החי בארץ ישראל, רומז ליחסי הורים
ילדים, מתאר את קונדסות הילדים, ומותח בקורת חריפה על אלישע. וכל זה ב-44 מילים.
שלושה פסוקים בלבד. הביקורת על אלישע נעוצה בחוסר השליטה העצמית, ותגובתו המוגזמת.
שימו לב, שהביקורת אינה ישירה אלא עקיפה. אלישע התמודד מול ּנְעָרִים קְטַנִּים. אנחנו יודעים
ש'נער' / 'ילד' במקרא הוא פעמים רבות כינוי לאדם לא חכם, ללא נסיון חיים. כמו למשל בסיפור
על רחבעם (ציטוט): וַיַּעֲזֹב אֶת- עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ; וַיִּוָּעַץ, אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ,
אֲשֶׁר הָעֹמְדִים, לְפָנָיו (סוף ציטוט. מל"א י"ב 8). אז זה נגמר בפילוג הממלכה... או הפסוק
המפורסם מקהלת ככתוב: אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ (קה' י' 17). כלומר 'מה
קרה לך אלישע? איתם אתה מתעסק? אין לך משהו יותר חשוב לעשות? מה אתה מתרגש
בכלל?'. יש פה ענין לשוני מעניין. הנערים קילסו את אלישע. קל"ס – בלשון המקרא – לקלל.
בלשון חכמים - לשבח. בהשפעת kalos ביוונית שמשמעו 'טוב'. חשוב לזכור גם, שפעמים
רבות דברי ומעשי נערים קטנים רומזים לנו מה חושבים המבוגרים ולא מעזים להגיד.. אם כך
נהגו הנערים הקטנים בנביא ה' שעוזב את העיר מה חשבו עליו אנשי העיר? ילדים חוזרים על
מה שהם שומעים בבית. הנערים לעגו למראהו החיצוני (עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ), והוא במקום
להתעלם, התעמת איתם. זה כמו שילדים בכיתה ב' יקראו לשוטר 'יא אבו גרעה'. והוא במקום
להתעלם, יתעצבן ויתחיל להשתולל. זה ממשיך. הוא הגזים לחלוטין. וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה.
לעגו לו קצת, והוא קילל בשם ה'?!?! על זה הוא קרא בשם ה'? אתה רותם את ה' בשל עלבון
אישי? לא לענין. הוא גרם לשתי דובים (אני יודע שצריך לומר שני דובים, אבל בספר מלכים כתוב
שתיים דובים). לצאת מהיער והתוצאה: וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. אתם מבינים, 42
ילדים הומתו כי כמה פרחחים קראו לו 'קרח'! אם נמשיך עם הדוגמה של הילדים והשוטר מקודם.
אז תארו לכם שאותו שוטר היה שולף נשק ויורה בילדים שלעגו לו.
ידידי עקיבא ויטקין העיר הערה מעניינת. ברקע הסיפור הזה ישנה שאלה משמעותית, אלישע שאיננו מהקליקה של הנביאים – הוא לא אחד מבני הנביאים אלא מנהל עבודה של צמדי
שוורים שנבחר משום מקום להחליף את אליהו. לאחר שאלישע חזר מצידו השני של הירדן אחרי
שאליהו עלה בסערה השמיימה הנביאים של יריחו התעקשו להוציא משלחת חיפוש למרות
שאלישע אמר להם שהם לא ימצאו את אליהו – הם לא רצו לקבל עליהם את סמכות המחליף
וכשהוא יצא מין העיר התגלה איך כולם התייחסו אליו מאחורי גבו – פלאח קרח ומוזר שלא
מתקרב לקרסוליו של אליהו. בקללה שלו יש גם החלטה להראות לכולם מיהו הנביא האמיתי.
אלישע מצטייר כמהיר חימה, החרד לכבודו, ולא אכפת לו ממעשיו. מצד שני זה מאיר אותו באור
אנושי מאוד. הילדים פגעו לו בנקודה הכי רגישה. והוא איבד שליטה. אנחנו יכולים להבין אותו.
אם מישהו לועג לנו ופוגע בנקודה הכי כואבת לנו, אנו מאחלים מוות. בד"כ אנחנו לא מתכוונים
לזה, ואחרי זה העלבון חולף, אבל זה מאוד אנושי. שימו לב לעוד משהו, שאלישע עלה
פיזית מיריחו לבית אל, אבל ירד מוסרית. מצד שני הוא חזר לתחנות חייו של אליהו - וַיֵּלֶךְ
מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן – הוא נסה להיכנס לנעליים הגדולות של רבו. זה
באמת סיפור מורכב ומעניין מאוד.
נעבור לסיפור הבא. אמרנו שהסיפור המקראי מצמצם במילים בואו נראה דוגמה הפוכה.
סיפור שמכביר מילים על סיטואציה שמספיקות לה מילים ספורות בלבד. ברור לכם, שאם
מכבירים מילים – זה צריך להרים גבה אצלנו. זה לא מקרי. מתוך סיפור המלכת שאול (ציטוט):
הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם; וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה
הָרֹאֶה? (הכוונה היא לשמואל הנביא) יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ; מַהֵר
עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר--כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה. יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם
יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד-בֹּאוֹ--כִּי- הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים;
וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. (סוף ציטוט. שמואל א' ט' ). מה היה לנו פה בעצם?
שאול ונערו חיפשו את הרואה. כלומר שמואל. הן שאלו את הנערות השואבות: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?
כלומר היכן שמואל? שלוש מילים בסך הכל. לכאורה מספיק לומר: 'לך ישר, פניה שניה שמאלה,
פניה ראשונה ימינה – הוא שם'. התשובה הארוכה כוללת 39 מילים. רובן מיותרות. הן הסבירו
לא רק היכן הוא נמצא, בבמה, אלא מדוע שמואל הגיע מלכתחילה, מה קורה בעיר, ומה לוח
הזמנים. מדוע כל הפירוט הזה? התשובה המקובלת בפרשנות היא, שהן התלהבו מיופיו ורצו
להאריך בשיחה. כל אחת מתפרצת לדברי חברתה. כלומר אורך השיחה מעיד על יופיו של שאול,
ועל המשיכה שחשו הנערות כלפיו. כלומר בונה אותו כדמות כריזמטית.
נפנה עתה לנושא התיאור החיצוני או תיאור תכונה גופנית. בסיפור אהוד בן גרא נכתב עליו:
אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ תכונה זו חשובה להמשך העלילה, עת אהוד יסתיר את חרבו בצידו הימני
ולא השמאלי, כמקובל. עשו אחיו התאום של יעקב תואר כ- אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר. איפיון
עשו כסוג של סוודר חשוב להמשך העלילה. רבקה ויעקב ינצלו את העובדה כי עשו שעיר מאוד,
ויעקב יתחזה לעשו בעזרת עורות גדיים. כזכור רבקה האיצה ביעקב להתחזות לעשו. יעקב עמד
על ההבדל הגופני בינו לבין אחיו (ציטוט): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר,
וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ (סוף ציטוט. ברא' כ"ז 11 - 12).
יעקב הנגיד את עשו השעיר אליו עצמו החלק. הוא חשש שמא יצחק ימשש את יעקב, וכל
התרמית תתגלה מיניה וביה. בקטע זה יש כפל משמעות המעניק לדברי יעקב אירוניה. יעקב
הוא חלק, כלומר לא שעיר. אבל למילה 'חלק' יש במקרא משמעות של אדם ערמומי, נוכל,
חלקלק. כך הנביא הושע בתארו את חטאי עם ישראל (ציטוט): חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ (סוף
ציטוט. הו' י' 2). וכך במשלי (ציטוט): הִטַּתּוּ, בְּרֹב לִקְחָהּ; בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ, תַּדִּיחֶנּוּ. (סוף ציטוט.
משלי ז' 21).
והנה דוגמה מתהילים (ציטוט): שָׁוְא, יְדַבְּרוּ--אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ: שְׂפַת חֲלָקוֹת--בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ.
ד יַכְרֵת יְהוָה, כָּל-שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת- לָשׁוֹן, מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (סוף ציטוט. תה' י"ב 3 – 4). גם
אבשלום תואר כאיש יפה בעל תכונה גופנית חשובה (ציטוט): וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה
בְּכָל-יִשְׂרָאֵל--לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם. כו וּבְגַלְּחוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וְהָיָה
מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן
הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. שמ"ב י"ד 25 – 26). יופיו של אבשלום הרים תרומה משמעותית לכריזמה
השופעת שלו. אבל במקרה זה דווקא שיערו השופע הוא מוקד העניינים. שקל הוא יחידת משקל
סביב 11 גרמים. נכפיל במאתים ונקבל שני קילו ומאתים גרם שיער. זה נשמע מעט, אבל זה
ממש כבד. נסו ללכת יום שלם עם משקולת שני קילו על הראש. השיער, כזכור לכל, ישחק
תפקיד מרכזי במות אבשלום (ציטוט): וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל-הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה
הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר-תַּחְתָּיו, עָבָר. (סוף
ציטוט. שמ"ב י"ח 9). מי יודע, אולי קצת יותר מרכך, וההיסטוריה הייתה אחרת?
נעבור לנושא תיאור הרגשות. תיאור הרגשות גם הוא מקדם את העלילה. בואו נראה כמה
דוגמאות להמחשת הענין. הנה מה שסופר על יעקב אבינו (ציטוט): וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל;
וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה (סוף ציטוט. ברא' כ"ט 18). אהבת יעקב לרחל,
גרמה לו לעבוד שבע שנים (ועוד שבע שנים) עבורה. אילו יעקב לא היה מתאהב ברחל, אולי
העלילה הייתה פונה לכיוון שונה. והנה עוד דוגמה הקשורה ליעקב (ציטוט): וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-
יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב
אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (סוף ציטוט. ברא' ל"ז 3 – 4). אהבת
יעקב את יוסף, גרמה לשנאת האחים ליוסף, וההמשך ידוע. למעשה ניתן למתוח קו בין אהבת
יעקב ליוסף לבין יציאת מצרים. כותנות הפסים גרמה לאפקט הפרפר, אשר בסופו יצאו אבותינו
ממצרים. דוגמה נוספת מסיפור אמנון ותמר (ציטוט): וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת
יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד (סוף ציטוט. שמ"ב י"ג 1). אהבת אמנון לתמר הניעה
את העלילה בכיוון מסוים. אונס תמר, רצח אמנון, מרד אבשלום, אחרי זה מרד שבע בן בכרי.
עורך ספר שמואל כרך באופן ישיר בין האירועים הללו, בכך שאונס תמר הוא קיום דבר נתן לדוד.
ככתוב: וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ--עַד-עוֹלָם (שמ"ב י"ב 10). אונס תמר הוא הסיפור העוקב
לנבואת נתן. רצח אמנון בא אחרי האונס, מרד אבשלום בא לאחר הרצח, ומרד שבע בן בכרי מיד
אחרי מרד אבשלום. יש פה סיבה ומסובב ברורים.
והנה אנו במאפיין הבולט האחרון. השיכוב או רב שכבתיות. מה שקראנו סטרטיגרפיה. אני
רוצה לחדד – אין הכוונה לשכבות כתיבה ועריכה. זה קיים אבל לא מענייננו כעת. אני מדבר על היצירה כפי שיצאה תחת ידי הסופר המקורי. כמובן אין כמו דוגמאות
להבהרת הענין. סיפור קין והבל למשל (ציטוט): וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.
ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת
צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה... ח וַיֹּאמֶר
קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. (סוף ציטוט. ברא' ד'
4 – 8). על מה מסופר? ניתן לקרוא פה כמה סיפורים. ישנו סיפור על מאבק בין שני אחים. מאבק על אהבת
אב או אהבת האל. ישנו גם סיפור שהוא אב טיפוס למאבק בין האיכרים יושבי הקבע לבין
הנוודים. סיפור המודגם יפה בעלילות גדעון בן יואש השופט. והנה עוד דוגמה. כידוע אני אוהב
את אחאב בן עמרי, ואפילו הוספתי את שמו לת.ז שלי. בואו נקרא (בדילוגים, אני אמעט לציין
זאת במהלך הקריאה) את סיפור כרם נבות (ציטוט): כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי... ב וַיְדַבֵּר
אַחְאָב אֶל-נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה-לִּי אֶת-כרמך... ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת, אֶל אַחְאָב: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה, מִתִּתִּי אֶת-
נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ... ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ... אֲנִי אֶתֵּן לְךָ, אֶת-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי ...
טז וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב, כִּי מֵת נָבוֹת; וַיָּקָם אַחְאָב, לָרֶדֶת אֶל-כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ...
וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר
בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה,
הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ... (סוף ציטוט. מל"א כ"א 1 – 19). בסיפור זה ישנם כמה וכמה רבדים. רובד
אחד הוא הרובד הנדל"ני. עסקת נדל"ן שלא התממשה. רובד שני הוא הציות לחוק. רובד שלישי
הוא ההתנגשות בין החוק לבין הצדק. מה הכוונה באומרי זאת? איזבל פעלה בדיוק אבל בדיוק
לפי החוק. הכל היה חוקי למהדרין. אבל צדק לא היה פה. רובד רביעי הוא על סמכויות המלך
בעם ישראל. מה מותר למלך ומה אסור לו. הרובד החמישי הוא על היחסים בין איש לאשתו.
והרובד השישי הוא על יחסי הנביא שהוא דובר האל, והמלך שהוא בחיר האל. המון רבדים! היפה
הוא שכל הרבדים הללו לא סותרים איש את רעהו אלא משלימים אחד את השני. זו אחת הסיבות
שבקריאות חוזרות ונשנות בתנ"ך מתגלים רבדים נוספים. ישנם רבדים שונים שצריך זמן ונסיון
חיים כדי לגלות אותם. למשל, אחרי שהפכתי לאב, כל סיפורי התנ"ך על יחסי הורים וילדים הפכו
להיות הרבה יותר משמעותיים בעיני. גיליתי בהם דברים שלא הבחנתי בהם קודם, כי זה לא היה
בתודעה שלי כלל. והנה עוד סיפור אחרון מרובה רבדים. סיפור פילוג המלוכה. גם במקרה זה
אקרא את כל הסיפור בדילוגים, לא אציין זאת (ציטוט): וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם, שְׁכֶם: כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-
יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ... ויבאו (וַיָּבֹא) יָרָבְעָם, וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיְדַבְּרוּ, אֶל-רְחַבְעָם לֵאמֹר
ד אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן
עָלֵינוּ—וְנַעַבְדֶךָּ.... ו וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר-הָיוּ עֹמְדִים אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו,
בִּהְיֹתוֹ חַי, לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים, לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר. ז וידבר (וַיְדַבְּרוּ) אֵלָיו
לֵאמֹר, אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים--וְהָיוּ
לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים. ח וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ; וַיִּוָּעַץ, אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ
אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים, לְפָנָיו. ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מָה אַתֶּם נוֹעָצִים, וְנָשִׁיב דָּבָר, אֶת-הָעָם הַזֶּה—
.... י וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר, ... כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי
אָבִי. יא וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים,
וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים... יג וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם, קָשָׁה; וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר
יְעָצֻהוּ. יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים... טו וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם: כִּי-הָיְתָה סִבָּה, מֵעִם
יְהוָה, לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ ... וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה
בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל... כא ויבאו (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם, יְרוּשָׁלִַם, וַיַּקְהֵל אֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה וְאֶת-
שֵׁבֶט בִּנְיָמִן ... לְהָשִׁיב אֶת-הַמְּלוּכָה, לִרְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה. כב וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹהִים, אֶל-שְׁמַעְיָה
אִישׁ-הָאֱלֹהִים לֵאמֹר... כד כֹּה אָמַר יְהוָה לֹא-תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּן עִם-אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ
אִישׁ לְבֵיתוֹ--כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה... (סוף ציטוט. מל"א י"ב 1 – 24). אפשר לקרוא את
הסיפור כסיפור על פוליטיקה ארצית. אפשר לקרוא אותו כסיפור על הכוונת האל את המאורעות.
אפשר לקרוא אותו כסיפור על התגשמות דבר האל. אפשר לקרוא אותו כסיפור על חכמת חיים
ונסיון לעומת יוהרה וטיפשות, ואפשר לקרוא אותו עם כל הרבדים הללו יחד.
